״הנהגת של מר יוסוקה״. כריך מוראקמי-צ׳כוב

דיברתי על ״הנהגת של מר יוסוקה״, ועל הפסקול הנהדר שלו, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

/////

ביקורת? על ״הנהגת של מר יוסוקה״? הרי על הסרט הנהדר והאינטליגנטי הזה – שזכה לפני שבוע באוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר כנציג יפן, אחרי שגם היה מועמד לפרס הסרט, הבימוי והתסריט המעובד – מגיע שייכתבו עבודות סמינריוניות, מאמרים אקדמיים וניתוחי עומק בני אלפי מילים. ביקורת בעיתון יומי, שנדמה שקוראיו מבקשים שתהיה המלצה צרכנית ופחות רצנזיה תרבותית, יכולה להתחיל בראש ובראשונה עם עצה טובה שתיקח את הקוראים ביד, תלטף להם את הראש במחווה מרגיעה ואמפתית מישירה מבט ואומרת: קראתם שזה סרט יפני באורך שלוש שעות ומיד מחקתם אותו מרשימת הצפייה שלכם? ובכן, טעיתם. למרות אורכו וזרותו זה סרט מקסים, מרגש, מרתק לכל אורכו ורווי כולו בתובנות שעולות ממפגשים עם אנשים זרים שמשתפים אותנו בסיפור חייהם, ובאופן שבו הטרגדיה של אחד היא האמנות של האחר. שם הסרט העברי נשמע מיושן, מצומצם, וגם מטעה כי אנחנו מכירים את הגיבור בעיקר בשם משפחתו, קאפוקו. אבל ״הנהגת של מר קאפוקו״ בטח לא נשמע אטרקטיבי, ואם מפיציו בארץ חושבים שזה השם העברי שיהפוך אותו לשובר קופות אז מצידי שיקראו לו ״אני, הנהגת והמאהב של אשתי״, רק שיבוא אליו קהל. עד כאן המדור לצרכנות קולנוע נבונה.

הבמאי והתסריטאי ריוסוקה המגוצ׳י לוקח את הסיפור של הרוקי מורקאמי, ״Drive My Car״ (שיצא באחרונה בעברית בקובץ הסיפורים ״גברים ללא נשים״) ועושה בו עבודת עיבוד מבריקה ומלאה ביצירתיות. המגוצ׳י מצמצם את סיפורו של מוראקמי לדמויות ולסיטואציות המינימליות ביותר שבו – איש תיאטרון שמתאבל על מות אשתו, ומתיידד עם המאהב הצעיר שלה – ומשתמש בהן כנקודת מוצא והשראה לסרט שלו, שבמידה רבה מורכב משלושה סיפורים קצרים נפרדים – על הציר שבין צ׳כוב לריימונד קרבר – שנעים סביב אותה דמות. כבר בסרטו הקודם, ״גלגל המזלות״ (שצפוי להגיע גם הוא לבתי הקולנוע בארץ בקרוב), המגוצ׳י הראה שהוא אוהב את פורמט הסיפור הקצר, על אנשים שמדברים ביניהם בזמן נסיעה במכונית, או של מפגשים אקראיים בין שתי דמויות זרות שתוך כמה דקות שיחה נפתחות זו כלפי זו וחושפות סיפורים אישיים על החמצות ואכזבות. המגוצ׳י הוא לא רק סטורי–טלר, הוא גם הופך את כל הדמויות בסרטיו למספרי סיפורים. סיפורים שנעים על קו התפר שבין וידוי ובין פנטזיה.

״הנהגת של מר יוסוקה״ הוא סרט על האופן שבו סיפורים נוצרים. איך הם נולדים – מתוך חלום ומתוך תשוקה – ואיך הם הולכים ומתגלגלים הלאה, הולכים לעיבוד. יש כאן סיפורים שהופכים לתוכניות טלוויזיה וסיפורים שהופכים להצגות תיאטרון, או סתם לרעיונות ואנקדוטות שמתאדים באוויר והופכים לחומר המילוי שממנו המגוצ׳י יוצר את סרטיו.

כדאי לשים לב: כותרות הפתיחה של הסרט מגיעות 45 דקות אחרי תחילתו. זו אינה טעות או תקלה. זו עדות לחופש שהמגוצ׳י מעניק לעצמו בשבירת המבנים המוכרים של סרטי הקולנוע, ובעיקר מסמן את הנקודה שבה הוא מתמזג לתוך נתיב התנועה שבו נוסע סיפורו המקורי של מוראקמי. 45 הדקות הראשונות הן הפרולוג שלו, שבו הוא משלים את בריאת העולם שמורקמי לא סיפר עליו דבר. סיפורו של גבר שאשתו הוגה רעיונות לסיפורים אחרי סקס, שוכחת אותם בשנתה, והוא מזכיר לה אותם בבוקר, כשהם מחפשים לסיפורים האלה התחלה, אמצע וסוף. החיבור בין אקט האהבה ובין מעשה היצירה והכתיבה הוא אחת התוספות של המגוצ׳י (רעיון שהוא הביא מסיפור קצר אחר של מורקאמי, ״שחרזד״, מתוך אותו קובץ סיפורים), שגם מחדדת את פשר הסרט כולו, שעוסק באופן שבו מילים וסיפורים יוצרים קרבה ואינטימיות (וההפך).

מורקמי אוהב לאזכר שירים של הביטלס בשמות סיפוריו (לצד ״Drive My Car״ יש לו גם סיפור בשם ״יסטרדיי״ ורומן בשם ״יער נורווגי״, שכבר עובד לסרט), ואילו המגוצ׳י – שנראה שהוא מעדיף ג׳ז על הביטלס – מרכיב את הדמויות של מורקמי על המבנה העלילתי של ״הדוד וניה״ של צ׳כוב. זו ההצגה שגיבור הסרט מביים, ושבה הוא מגלם את הדמות הראשית, ושדרכה הוא יכול לבצע מונולוגים על אהבות נכזבות וחיים בתחושת החמצה. באחת ההמצאות היפות שהמגוצ׳י יוצר בסרט, הגיבור שלו עורך חזרות על הטקסט שהוא צריך לשנן באמצעות קלטת המתנגנת בעת נסיעותיו במכונית. אשתו הקליטה את שורות הטקסט של הדמויות האחרות והשאירה רגעי שקט שבהם הוא ממלא אותם עם הרפליקות שלו. וכך, באדיבות צ׳כוב, הגיבור ממשיך לשוחח עם אשתו גם אחרי מותה, ומשום כך גם אין לו עניין אמיתי לסיים את החזרות על ההצגה, כי זה יכפה עליו להיפרד ממנה סופית. את ההצגה עצמה הבמאי מקדיש לשפה ולתקשורת בין אנושית, האופן שבו בני אדם מתקשרים בינם ובין עצמם, או לקצרי התקשורת שביניהם. לכל דמות בסרטו של המגוצ׳י יש סיפור שהיה יכול למלא סרט משל עצמו, והוא מאפשר לנו לטייל איתן ביער אנושי של סיפורים, ובמפגשים עם אנשים שאסונות וצירופי מקרים הביאו את כולם להיפגש באותו מקום ובאותו זמן, ולהפוך את הסיפור הפרטי לחוויה אמנותית קולקטיבית, על שפה, תקשורת והכוח המרפא של מילים. המגוצ׳י הוא במאי עם חמלה גדולה לדמויותיו, ועם כישרון כתיבה של סופר עילוי. והוא מעניק חמלה ורוך, לדמויות שמורקאמי לעיתים קרובות מתייחס אליהן באכזריות. ביציאה מהסרט נדמה שפגשנו אנשים שלא במהרה נשכח אותם, ואת השפעתם המתמשכת על חיינו.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 30.3.2022)

ציוץ