״13 חיים״, ביקורת
״13 חיים״. ממעמקים קראתיך
דיברתי על ״13 חיים״ (״Thirteen Lives״) בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן
לפני ארבע שנים, בקיץ 2018, עקב העולם במשך 18 יום אחר הסיפור הלא–יאמן על 12 נערים מקבוצת כדורגל, והמאמן שלהם, שנלכדו במערה מוצפת בצפון תאילנד. התקשורת העולמית עקבה אחרי הסיפור הזה יום–יום, כך שכל פרטיו אמורים להיות מוכרים היטב: ראשית שאלו האם בכלל יש סיכוי שהם בחיים, אחרי ששמונה ימים לא נשמע מהם אות חיים. ואז, כשמצאו אותם, תהו איך אפשר לחלץ אותם משם? וכשהוחלט לחלץ אותם השאלה היתה האם הם ישרדו את הצלילה חזרה לפתח המערה, מרחק ארבעה קילומטרים בנקיקים צרים שגם טובי הצוללנים מתקשים להתמודד איתם, או שמא צוות החילוץ ייצא לדרך עם 13 ניצולים וייצא מהצד השני עם 13 גופות. כשהסיפור הזה הסתיים עם סוף טוב ולחלוטין לא צפוי, רבים ראו בכך נס גדול. אבל הוליווד ראתה בכך חומר גלם קולנועי. למעשה, חומר גלם שיספיק לשלושה סרטים וסדרות שונים, שמגיעים אל מסכינו בהפרש של חודש זה מזה (נתעלם מסרט מהיר ולא רשמי שהופק ב-2019).
הראשון הוא הסרט התיעודי ״The Rescue״, שיצא בשנה שעברה בהפקת נשיונל ג׳יאוגרפיק וזמין בחודש האחרון בשירות דיסני+ והוא אחד מסרטי התעודה הטובים של העת האחרונה. יוצרי הסרט (שזכו לפני כן באוסקר על ״סולו חופשי״) ערבבו בין קולנוע תיעודי וקולנוע עלילתי ובנו סט גדול כדי לשחזר בו את סצינות הצלילה. בגלל שנטפליקס היתה הכי מהירה והכי נדיבה, היא זאת שקנתה את הזכויות לסיפורם של הנערים הלכודים, מה שהותיר את נשיונל ג׳יאוגרפיק עם סיפורם של הצוללנים, שהרימו מבצע הצלה שלא יאמן. אבל באמת, לא יאמן. למרות שכאמור הסיפור הזה דווח בהרחבה בזמן אמת, יש בו שני פיתולי עלילה כל כך מפתיעים שכדאי לשמור לצפייה עצמה, כי היא שומטת לסתות.
במקביל אליהם, יצא רון הווארד לצלם סרט עלילתי המבוסס על אותו סיפור בדיוק: סיפורם של הצוללנים הבריטיים והאוסטרליים שהתנדבו לטוס לתאילנד, לסכן את חייהם ולהציל את הנערים. רוב סרטו של הווארד, שהופק על ידי אם.ג׳י.אם, צולם בכלל באוסטרליה ובתחילת השנה פורסם שהקרנות המבחן שלו הניבו את ציוני הקהל הגבוהים ביותר בתולדות האולפן, מה שגרם לראשיו לקבוע לסרט תאריך יציאה בנובמבר, לקראת האוסקרים. בין לבין, אולפני אם.ג׳י.אם נקנו על ידי חברת אמזון וכך קורה ש״13 חיים״ ("Thirteen Lives״) הפך לסרט הראשון של אם.ג׳י.אם שעובר ישירות לבכורה בסטרימינג של אמזון פריים וידיאו, שם עלה בכל העולם (כולל ישראל) בסוף השבוע שעבר. וכך סיפור גדול על ההיסטוריה של הוליווד ואולפניה בולע סיפור עוד יותר גדול על מבצע הצלה הירואי שהכל בו קורה נגד כל הסיכויים. (בחודש הבא, אגב, תגיע לנטפליקס המיני–סדרה המספרת את הסיפור מצידם של הנערים הלכודים והמאמן שלהם, סיפור שמבחינה משפטית להווארד אסור היה לעסוק בו).
בגלל ש״The Rescue״ היה סרט תיעודי כה מעולה וכה מותח ומפתיע, השאלה הראשון לפני הצפייה ב״13 חיים״ היא מה בכלל הטעם בהפקת סרט עלילתי שמספר את אותו סיפור בדיוק. זו, כמובן, שאלה מיתממת, כי הקהל הרחב מעדיף קולנוע עלילתי על פני תיעודי ומעדיף את סיפורי הגבורה שלו כשבתפקידים הראשיים מופיעים ויגו מורטנסן, קולין פארל וג׳ואל אדג׳רטון ולא שלושה צוללנים אלמוניים ואפרוריים. הצפייה בסרטו של הווארד חיונית לכל מי שחושב שאי אפשר לראות סרט כשיודעים את כל פרטי העלילה מראש, כי גם אם תצפו קודם ב״The Rescue" עדיין תגלו שסרטו של הווארד – שמספר, כאמור, סיפור זהה – עדיין מרתק וסוחף. כי זה לא הסיפור אלא איך מספרים אותו.
וויליאם ניקולסון – שכבר כתב סרט חילוץ, אסונות והישרדות ב״אוורסט״, והיה שותף לכתיבת ״גלדיאטור״ – יצר תסריט עם מבנה מפתיע שבו מציאת הילדים מגיעה בשלב מוקדם, אחרי חמישית סרט (בסרט התיעודי הילדים מאותרים בדיוק בשליש הסרט). כלומר, הסרט העלילתי מקדיש חצי שעה בלבד לאיתור וכמעט שעתיים על החילוץ, כי זה מה שהסרט העלילתי יכול לעשות שהסרט התיעודי לא: להכניס את צופיו עמוק מתחת למים. לשחזר בדקדקנות עוצרת נשימה – באופן הכי ליטרלי של המילים – את מהלך הצלילה בתוך המערה. להכיר כל פיתול בה, כל נקיק, כל מכשול בדרך פנימה שיהפוך לסכנת חיים בדרך החוצה, לעקוב אחרי מד החמצן שהולך ואוזל, ולהבין באופן אימרסיבי מה בדיוק הופך את צלילת המערות לספורט נישה שמעטים עוסקים בו, ואיך שלושה צוללנים חובבים הצליחו במשימה שהקומנדו הימי של תאילנד נכשל בה.
זה, כמובן, לא ה-13 הראשון בקריירה של הווארד, ש״אפולו 13״ נותר עד היום הסרט הטוב ביותר בקריירה שלו. הווארד אוהב סרטים כאלה, על צוות מקצועי, מיומן ומגובש שעושה הכל כדי לחזור הביתה בשלום. מהבחינה הזאת סרטו החדש מצטרף ל״אפולו 13״ ו״מלכודת אש״, שעוסקים בהכנות המדוקדקות, בביצוע, בתקלות ובאילתורים בדרך. אבל מתחת לפני המים צפה לה עלילת משנה שקל לזהות בה את חותמו של ניקולסון, שהתפרסם בזכות המחזה שלו ״ארץ הצללים״ (שעובד גם לסרט עם אנתוני הופקינס ודברה ווינגר), ועוסק במפגש בין אשה יהודיה ובין נוצרי אדוק. כאן, ניקולסון מציג את דמותו האתיאיסטית של ויגו מורטנסן, שלא מאמין בניסים, בתפילה, בקיומה של השגחה שמימית, אלא רק במעשה ידי אדם, והוא מגיע אל צפון תאילנד, איזור מוצף רוחניות וטקסיות אלילית. רצף האירועים של הצלת הנערים יאלץ אותו, ולו לשבריר שניה, לתהות האם יש גבול ליכולת האנושית, ללא עזרה ממקור מיסטי ולא מוסבר. כי המעשה שעשו הצוללנים הוא באמת יוצא דופן – באומץ, במיומנות וגם בהימור הנורא שהם לקחו – ואילולא המקצוענות שלהם הסיפור הזה היה נגמר באופן איום ונורא. אבל – וגם בזה רון הווארד, הבמאי הכי כל–אמריקאי שיש באמריקה, מצטיין – יש שם גם את ההבנה המשתמעת מכל הסיפור הזה שלצד סיפורם של המקצוענים והאמיצים, יש כאן גם 13 ניסים, שלא בטוח שאפשר להסביר אותם באופן הגיוני.
(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 7.8.2022)
