דיברתי על המועמדים לפרס אופיר בחלק הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

הנה המועמדים לפרס אופיר 2022. הטקס יתקיים ב-18.9.2022 במועדון זאפה תל אביב, וישודר מאוחר יותר באותו ערב בקשת. המספרים וההרהורים, אחרי רשימת המועמדים והמועמדות:

הסרט העלילתי הישראלי הטוב ביותר:
״איפה אנה פרנק״, במאי: ארי פולמן
״הדרך לאילת״, במאי: יונה רוזנקיאר
״ולריה מתחתנת״, במאית: מיכל ויניק
״סִינֵמָה סָבׇאיאָ״, במאית: אורית פוקס רותם
״קריוקי״, במאי: משה רוזנטל

בימוי:
אורית פוקס רותם, ״סִינֵמָה סָבׇאיאָ״
יונה רוֹזֶנְקְיֶאר, ״הדרך לאילת״
מאור זגורי, ״בתולים״
מיכל ויניק, ״ולריה מתחתנת״
משה רוזנטל, ״קריוקי״

שחקנית בתפקיד ראשי:
דאנה איבגי, ״סבוי״
דאנה איבגי, ״סִינֵמָה סָבׇאיאָ״
לבנה פינקלשטיין, ״השתיקה״
לנה פרייפלד, ״ולריה מתחתנת״
ריטה שוקרון, ״קריוקי״

שחקן בתפקיד ראשי:
יואל רוֹזֶנְקְיֶאר, ״הדרך לאילת״
יעקב זדה דניאל, ״וׇלֶרִיָה מתחתנת
מאור לוי, ״בתולים״
מוריס כהן, ״השתיקה״
ששון גבאי, ״קריוקי״

שחקנית בתפקיד משנה:
אביבה נָגוֹסָה, ״הדרך לאילת״
אסתי זקהיים, ״השתיקה״
ג׳ואנה סעיד, ״סִינֵמָה סָבׇאיאָ״
מורן רוזנבלט, ״כאילו אין מחר״
תיקי דיין, ״ילדים של אף אחד״

שחקן בתפקיד משנה:
אברהם שלום לוי, ״וׇלֶרִיָה מתחתנת״
דורון תבורי, ״הבשורה על פי יהודה״
דין מִירוֹשְׁנִיקוֹב, ״כאילו אין מחר״
ליאור אשכנזי, ״קריוקי״
מוני מושונוב, ״כל מה שאני יכולה״
שמואל וילוז'ני, ״הדרך לאילת״

תסריט:
אורית פוקס רותם, ״סִינֵמָה סָבׇאיאָ״
זהר וגנר, ״סבוי״
יונה רוֹזֶנְקְיֶאר, ״הדרך לאילת״
מאור זגורי, ״בתולים״
מיכל ויניק, ״ולריה מתחתנת״
משה רוזנטל, ״קריוקי״

צילום:
איתי מרום, ״סִינֵמָה סָבׇאיאָ״
בועז יהונתן יעקב, ״בתולים״
גיא רז, ״ולריה מתחתנת״
דניאל מילר, ״קריוקי״
עודד אשכנזי, ״הדרך לאילת״

מוזיקה מקורית:
גל לב , ליאור פרלה, ״קריוקי״
דפנה קינן, ״ולריה מתחתנת״
ישראל ברייט, ״הדרך לאילת״
פרנק חיים אילפמן, עומר הרְשמן, שולי רנד, ״ילדים של אף אחד״
קרני פוסטל, ״סִינֵמָה סָבׇאיאָ״

עריכה:
אור לי-טל, ״הדרך לאילת״
דפי פרבמן, ״קריוקי״
מאיה קניג, ״ולריה מתחתנת״
נטע דבורקיס, ״סִינֵמָה סָבׇאיאָ״
נילי פלר, שאולי מלמד, ״סבוי״

עיצוב אמנותי:
איתן לוי, ״יוּנִי 0״
יותנן ברסקין, ״הדרך לאילת״
עידו דולב, ״קריוקי״
עמיר ירון, ״בתולים״
שונית אהרוני, ״ולריה מתחתנת״
שקד נאור, ״סבוי״

עיצוב תלבושות:
ים ברוסילובסקי, ״קריוקי״
מאיה ליבוביץ', ״ולריה מתחתנת״
מאיה ליבוביץ', ״סבוי״
ענבל שוקי, ״יוּנִי 0״
ריצ'ל בן דהן, ״סִינֵמָה סָבׇאיאָ״

איפור:
אורלי רונן, ״סינמה סבאיא״
אינגריד זיברט, ״קריוקי״
קרין גבע, ״ולריה מתחתנת״
רונית דוגו ארביב, ״סבוי״
רינת אלוני, ״יוּנִי 0״

ליהוק:
אורית אזולאי, ״ולריה מתחתנת״
הילה יובל, ״יוּנִי 0״
חמוטל זרם-קסטל, ״הדרך לאילת״
חמוטל זרם-קסטל, ״קריוקי״
עמּנואל מאיר, ״סינמה סבאיא״

עיצוב פסקול:
אבִיב אלְדמע, ״איפה אנה פרנק״
אביב אלדמע, עודד רינגל, ״סבוי״
ויטלי גרינשפן, אבי מזרחי, ״קריוקי״
רונן נגל, אשׁי מילוא, ״ולריה מתחתנת״
שחף וגשל, ״סינמה סבאיא״

הסרט התיעודי הארוך הטוב ביותר (מעל 60 דקות):
״אשת חיל״, אנה סומרשף
״המצלמה של דוקטור מוריס״, איתמר אלקלעי, מיטל צביאלי
״טנטורה״, אלון שוורץ
״מחברות שחורות״, שלומי אלקבץ
״ענת גוב, על החיים ועל המוות״, תמר טל ענתי
(שני הסרטים האחרונים – ובמידה רבה גם ״המצלמה של ד״ר מוריס״ – הם סרטי פוסט-מורטם המבוססים על חומרים שהנפטרים השאירו אחריהם).

הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר (עד 60 דקות):
״בת האמן״, מרגריטה לינטון ויניב לינטון
״גרוסמן״, עדי ארבל
״זויה צֶ'רְקֶסְקִי חיים סובייטים״, ענת שוורץ
״צבי אומר״, צבי שיסל
״שבע השנים של אבשלום״, דוד אפק ועמית עזז
(כל חמשת הסרטים עוסקים באמנות: סופר, במאי ושלושה ציירים. צבי שיסל נפטר לפני שנה, ילדיו השלימו את הסרט במקומו)

הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר:
״אנא המתן לנציג״, מורן נקר
״הגיע הזמן שתמותי כבר״, הדר מורג
״לאהוב אותך אני לא חיבת״, יותם קניספל
״מחצבה״, הילה רויזנמן
״מכתב לחזיר״, טל קנטור
״רוסו״, אתי ציקו

=======================

״ולריה מתחתנת״ ו״קריוקי״ מובילים את המירוץ עם 14 מועמדויות לכל אחד. ״סינמה סבאיא״ עם 12 ו״הדרך לאילת״ עם 11.

בימים אלה חוגג החוג לקולנוע של אוניברסיטת תל אביב (או בשמו המדויק: בית הספר לקולנוע ע״ש סטיב טיש) יום הולדת 50, והכרזת המועמדויות היום לחלוטין יכולה להיחשב חלק מהחגיגות האלה: ארבעה מחמשת הסרטים המועמדים הם של בוגרי ובוגרות החוג לדורותיו. יוצאת הדופן היא אורית פוקס רותם, בוגרת סם שפיגל. יותר מזה: ״קריוקי״, שהוא מבחינתי המועמד המוביל לזכייה בפרס אופיר לסרט, הוא הפקה של החוג לקולנוע. ו״הדרך לאילת״ הוא סרטו השני של יונה רוזנקיאר, שסרטו הקודם, ״הצלילה״, היה ההפקה הראשונה של חברת ההפקה שהקים החוג לבוגריו.

ועכשיו לבזיונות: שני הסרטים הכי טובים והכי מרשימים בעיניי – וכן, גם הכי קולנועיים – זכו להתעלמות די מביכה: ״השתיקה״ של שמי זרחין ו״יוני 0״ של ג׳ייק פלטרו. סרטו של זרחין קיבל מועמדויות מוצדקות ויפות לשלושה משחקניו, וסרטו של פלטרו זכה לכמה מועמדויות בקטגוריות הארט בתחתית הרשימה. אבל שאר המועמדים מייצגים את מה שקורה בשנים האחרונות בקולנוע הישראלי: רובם סרטי ביכורים או סרטים שניים (בקטגוריית הבימוי: שלושה סרטי ביכורים, שני סרטים שניים) בדחיקה החוצה של הבמאים הוותיקים, שרובם הבינו את הלך הרוח הזה וממילא עברו לטלוויזיה. הקולנוע הישראלי של השנים האחרונות חזר להיות דל. דל תקציב, מינימלי, לעיתים נזירי. ״ולריה מתחתמנת״ הוא ברובו ארבעה אנשים בדירה. ״קריוקי״ הוא ארבעה אנשים בשתי דירות. ״סינמה סבאיא״ הוא שמונה נשים בחדר אחד. חלקם סרטים נהדרים, שלא יהיו ספקות, אלא שצפייה מרוכזת בסרטים המועמדים יוצרת קלאוסטרופוביה.

תמיד צריך לזכור שעבור לא מעט חברי אקדמיה, הקטגוריה הראשית של פרסי אופיר לא נקראית ״הסרט הטוב ביותר״ אלא ״נציג ישראל לאוסקר הבינלאומי״. זו הסיבה שברגע שההצבעה בעיצומה אתם פתאום קוראים על סרטים ישראליים שנמכרו להםצה באמריקה. למה? כדי לשכנע את חברי האקדמיה שיש לסרט סיכוי באוסקרים, כי יש לו מפיץ. וזה מה שהופך את ״קריוקי״ למועמד כה מוביל: ששון גבאי. האמריקאים מתים עליו מאז ״ביקור התזמורת״ (והסרט והמיוזיקל בברודוויי), והוא יגרום לסרט להיות נוכח בתקשורת האמריקאית. וזו הסיבה שאסור לזלזל ב״איפה אנה פרנק״ של ארי פולמן – פולמן כבר היה מועמד לאוסקר, וסרט האנימציה המצוין שלו, והנושא שלו (שואה) ימשכו תשומת לב בקרב חברי האקדמיה האמריקאית. ועובדה: היחיד מבין הבמאים שסרטיהם מועמד לפרס הסרט שלא מועמד לבימוי הוא פולמן. את מקומו בקטגוריית הבימוי תופס מאור זגורי, עם סרט הביכורים שלו ״בתולים״ (שדי הרשים אותי, אחד הסרטים שחיבבתי בתחרות השנה).

שימו לב ל״סבוי״ של זהר וגנר: הוא אמנם לא מועמד לפרס הסרט או לפרס הבימוי, אבל הוא מועמד באופן מרשים למדי לשבע קטגוריות, כולל תסריט, עריכה ושחקנית ראשית. הישג יפה לסרט שמזגזג בין היותו עלילתי ותיעודי (פרסי אופיר דווקא מחבקים את היצירות ההיברידיות האלה: ״המדריך למהפכה״ היה מועמד לפרס הסרט, ״ואלס עם בשיר״ גם זכה).

ציוץ