הקולנוע הישראלי ייהנה ביומיים הקרובים משתי חגיגות – הערב יחולקו פרסי אופיר לשנת 2025, ומחר יתקיים יום הקולנוע הישראלי, שבו יוקרנו בבתי הקולנוע רק סרטים ישראליים חדשים בעשרה שקלים לכרטיס. בדרך כלל זה הפוך: יום הקולנוע הישראלי נוסד כדי לגרום לצופים בארץ להתוודע למועמדים לפרס אופיר, שבאופן היסטורי ותמוה וחסר תקדים בעולם כולו לא מופצים לקהל לפני שהם מועמדים לפרס (מה שהופך את פרס אופיר דה פקטו לפסטיבל קולנוע ולא לפרס לסיכום שנת הקולנוע). השנה יום הקולנוע יעזור לצופי הקולנוע המקומיים להתוודע לזוכים.

זו שנת קולנוע של פיצול אישיות חמור, סכיזופרניה ממש. מצד אחד, העולם הפנה עורף לקולנוע הישראלי (ולמעשה, למדינת ישראל), לפני עשר שנים הקולנוע הישראלי היה הלהיט האופנתי הכי מבוקש בכל פסטיבל קולנוע ויוצרים ישראליים הפכו למותגים בינלאומיים. השנה – חרם. ופיצול האישיות ממשיך גם עם התוצרת המקומית. בשנים קודמות היה ברור שיש להיטים קופתיים מסחריים ולצידם מתקיימים להיטים אמנותיים שמוכרים מאות אלפי כרטיסים וגם זוכים בפרסים, מוקרנים בפסטיבלים ומקבלים ביקורות טובות. קולנוע איכותי קומוניקטיבי – עבור קהל מקומי או בינלאומי – שחי בשלום לצד קולנוע מסחרי עממי, ככה נראית תעשייה בריאה. אבל השנה הקולנוע האיכותי נכנס לקומה. גם בגלל החרם מצד הפסטיבלים הבינלאומיים שלא עוזר למנף סרטים מקומיים מבחינה תקשורתית, וגם כי צריך להודות בצער שזו שנה לא מאוד קומוניקטיבית מצד הבמאים המקומיים – קשה לדמיין איך אחד מהסרטים שיתחרו הערב על פרס אופיר יהפוך ללהיט. במקרה הטוב, אני יכול לדמיין סרט או שניים שמגיעים ל-50,000 צופים עם הפצה חכמה. זה משאיר את בתי הקולנוע לרשות "לשחרר את שולי סאן" (שמחר עשוי להפוך לסרט הישראלי הנצפה ביותר בכל הזמנים), "ההילולה 2", "באש ובמים", "פול ספיד 2". מה משותף להם? כולם תכני טלוויזיה שזכו לגרסה קולנועית וכולם מטיסים את גיבוריהם לחו"ל (הנה, יש נוסחה ללהיטים ישראליים: גיבורים ישראליים טלווזיוניים טסים לחו"ל, זה מביא טונות קהל). וכולם יהיו מחר הסרטים הכי מבוקשים בקופות ביום הקולנוע הישראלי. זה לא מאוד קשה לנבא, זה פשוט מתוכנן ככה מראש. "לשחרר את שולי סאן" משובץ מחר ל-22 הקרנות בסינמה סיטי ראשון לציון. "ההילולה 2" ו"בוזגלוס" שובצו שם ל-12 הקרנות. "באש ובמים" (הסדרה בת 4 שעות וחצי של חנן עמיר וגיא סביון לנטפליקס שנערכה לסרט קולנוע באורך שעה וחצי) שובץ בסינמה סיטי גלילות ל-12 הקרנות. הסרט היחיד מבין המועמדים לפרס אופיר שמקבל טיפול של בלוקבאסטר בסינמה סיטי הוא "כי את מכוערת" שמשובץ בגלילות לעשר הקרנות. הוא ו"נאנדאורי" (שמשובץ להקרנות רבות גם ברשת קולנוע לב) הם שני הסרטים היחידים מבין קטגוריית סרטי האיכות שיש להם סיכוי להביא קהל. לא הרבה, אבל מספיק. אין לי טינה, אלא הערצה, למי שמביא קהל לבתי הקולנוע. הקהל הישראלי יודע למלא אולמות גם לסרטים איכותיים של טליה לביא, רמה בורשטין, אבי נשר, האחים אלקבץ, יוסף סידר ואחרים. אם השנה אף סרט מבין המועמדים לפרסי אופיר לא יביא כמות נכבדת של קהל, זה לא אשמת הקהל.

אם אתם רוצים את יום הקולנוע מחר כדי להשלים צפייה ב"לשחרר את שולי סאן" ו"ההילולה 2", אתם לא זקוקים לטקסט הזה. תסתדרו לבד. הנה המלצות, לפי סדר העדיפות האישי שלי, שלדעתי כדאי לכם מאוד לראות מחר. זכרו: זה שסרט יזכה הערב בפרס אופיר לא מבטיח בכלל שהוא יופץ בקרוב. זה אבסורד מעורר חימה אבל זו המציאות (רק תשאלו את "בנות כמונו" הנהדר שזכה לפני שנה בפרס שחקן המשנה ועדיין לא הופץ מסחרית, הוא יחגוג מחר את יום הקולנוע השלישי שלו, צפו בו, הוא מקסים). לכן אל תחכו לעתיד, תפו בהם עוד היום.

"כן" (במאי: נדב לפיד). יש סיכוי שזה הסרט שיזכה הערב בפרס אופיר. המירוץ צמוד וההימור הזה נכתב בהיסוס רב כי הסרט הזה בהחלט מפצל את צופיו ויש לו אופוזיציה נרחבת. אבל בהינתן העובדה שפרס אופיר גם בוחר את נציג ישראל לאוסקר, זה הסרט היחיד שיש לו סיכוי לפרוץ את חומות החרם הבינלאומי על הקולנוע הישראלי. והוא גם קולנוע מפואר, מסעיר, מקורי, אמנותי עד לקיצון. הוא מכעיס, מעצבן, גדוש טריגרים, הוא מתחיל עם סטירת לחי ומסתיים עם אגרוף בבטן. הוא פורטרט לא מחמיא של ישראל, אבל הוא גם אקט מופלא של אהבה כמעט פטריוטית. זה סרט שכולו מעשה של שנאה ואהבה ויש להניח שזו תהיה תגובת הצופים אליו. חובה לראות אותו. "לשחרר את שולי סאן" משובץ בסינמה סיטי ויס פלאנט לעשרות הקרנות. "כן" לא משובץ אפילו להקרנה אחת. כי מי צריך חרם מצד אמה סטון וחואקין פיניקס כשבעלי בתי הקולנוע הישראליים מחרימים בעצמם סרטים ישראליים. חפשו אותו בקולנוע לב ובסינמטקים.

"חיים ללא כיסוי" (במאי: תום שובל). מעשה אמנות מופתי שלא מתחנף לקהל, ואף להפך – עושה הכל כדי לדחות מעליו את צופיו. אבל איזה קולנוע, אלוהים אדירים. דאנה איבגי – שהלוואי תזכה הערב בפרס השחקנית – בתפקיד מופתי של אישה הומלסית חולת נפש בהתקף של מאניה במהלך כמה שעות ביממה ובמפגשים עם דמויות שונות.

"הים" (במאי: שי כרמלי פולק). המועמד המוביל לזכייה בפרס אופיר עם 13 מועמדויות הוא גם סרט על אודיסאה אורבנית ביום אחד. יש לי בעיות עם הסרט הזה, או למעשה עם חצי השעה הראשונה שלו. אבל מרגע שהאקספוזיציה הממש לא טובה שלו מסתיימת מתחיל סרט מסע מקסים ושובה לב על ילד פלסטיני שמתגנב באופן לא חוקי לישראל כדי לראות את הים. אביו יוצא בעקבותיו. האם חליפה נאטור, שמגלם את האב, יזכה הערב בפרס אופיר? הלוואי.

"נאנדאורי" (במאית: אתי ציקו). סרט מסע בנופי גאורגיה. צריך לומר: זה גם הסרט הישראלי הכי אירוטי השנה. אולי זה ימכור כמה כרטיסים.

"כי את מכוערת" (במאית: שרון אנגלהרט). הסרט הזה דורש התייחסות נרחבת יותר, אבל הוא בהחלט תופס את צופיו בהפתעה. הרבה זמן לא ראיתי סרט שכה דומה לאופי של הגיבורה שלו – אנחנו שונאים אותה בהתחלה, ואוהבים אותה בהדרגה. וככה בדיוק קורה עם הסרט, שהלב הגדול והיפה שלו מתגלה לאט לאט ובסופו של דבר קשה לעמוד בקסמו.

"רובינא: היה רע לתפארת", "בעל החלומות". הפתעה – גם סרטי תעודה מקבלים השנה מקום בבתי הקולנוע המסחריים, ושניהם ביוגרפיות של שחקנים. "רובינא" עוסק בסיפורן של חנה רובינא ובתה, אילנה רובינא, וזה נפלא. "בעל החלומות" הוא סיפורו המפתיע והלא מוכר של יוסף שילוח, שהתפרסם כשחקן קומי אבל היה גם איש פוליטי וחברתי מאוד.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"כלכליסט", 16.9.2025)

ציוץ