"highest-2-lowest״. מסע לאורך הרובעים של ניו יורק סיטי

כבר 40 שנה שספייק לי מזוהה עם הקולנוע העצמאי השחור, אבל כשהוא רוצה למצוא השראה מתברר שהוא הולך לחפש אותה דווקא בקולנוע האסייאתי. תחילה הוא עשה רימייק ל"שבעה צעדים" הקוריאני, וכעת הוא חוזר עם סרט חדש, שנוצר בהשראת סרט יפני של אקירה קורוסאווה, "למטה ולמעלה" מ-1963. באופן מפתיע, שני הסרטים האלה עוסקים בחטיפה. סרטו החדש של ספייק לי, שהוא שיתוף הפעולה החמישי שלו עם דנזל וושינגטון, עלה בשירות הסטרימינג אפל טי.וי תחת השם האנגלי "Highest 2 Lowest". הדרך הטובה ביותר לתרגם את שם הסרט הזה אינה באנגלית, עברית או יפנית, אלא דווקא בארמית: "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".

עוד לפני שנבחן את איכותו של הרימייק, צריך לתת קרדיט ללי ולוושינגטון על המחווה שלהם לאחד הסרטים הכי טובים של קורוסאווה, ולאו דווקא אחד המוכרים שלו בקרב הקהל הרחב שמכיר את קורוסאווה בזכות סרטי הסמוראים שלו. אבל אלה דווקא הסרטים האחרים שלו שזוכים כעת לעדנה: תחילה "לחיות" מלפני שלוש שנים, וכעת "למטה ולמעלה". וושינגטון סיפר שהתסריט לרימייק הגיע אליו והוא זה שהציע אותו ללי כבמאי, מתוך ידיעה שקורוסאווה הוא אחד מגיבוריו מאז לימודי הקולנוע שלו באוניברסיטת ניו יורק. סרטו של קורוסאווה, בכיכובו של טושירו מיפונה, היה דרמת מוסר עכשווית שסיפרה על איש בשם קינגו (כלומר, מלך), מנהל מפעל לייצור נעליים, שממשכן את כל רכושו כדי לגייס את הכסף להשתלט על החברה בה הוא עובד ולנהל אותה בדרכו. אלא שאז הוא מקבל שיחת טלפון שמבשרת לו שבנו נחטף, בעיצומו של משחק של קאובואים עם חברו הטוב ביותר. הסכום שהוא מתבקש לשלם ככופר זהה לסכום שהוא השיג ממשכון כל רכושו. אלא שאז מתברר שהיתה טעות בזיהוי: הילד שנחטף הוא בנו של הנהג של קינגו, והגיבור – שעומד בפסגת העולם, במרפסת שמשקיפה על יוקוהמה מלמעלה – צריך לבחור האם לוותר על כל הונו כדי להציל את בנו של הנהג שלו.

לי מעביר את עלילת הסרט לשכונת דאמבו בברוקלין של ימינו ובמקום תעשיית הנעליים, העלילה ממוקמת בתעשיית המוזיקה. הגיבור עדיין מלך, דיוויד קינג שמו (דנזל וושינגטון) ועדיין על מרפסת גבוה מעל כולם. והסרט, בדיוק כמו סרטו של קורוסאווה, למעשה מדבר על יושרה. מה יותר חשוב בעסקים: הצלחה כלכלית או יושרה אישית. סרטו של קורוסאווה שאל את השאלה הזאת ממש מהמשפט הראשון שבו שותפיו של קינגו מזכירים לו שמטרת העסק שלהם הוא לייצר רווח, והוא נלחם בהם כי הוא מאמין שהמוצר צריך להיות איכותי ושיש לו אחריות כלפי לקוחותיו. סרטו של קורוסאווה הוא דרמת פשע בסגנון אמריקאי והוא מרתק דווקא כי הוא מתרחש בעולם הזניח וחסר החשיבות של ייצור נעליים. בכך שהוא מעביר את הסיפור לעולם המוזיקה לי הופך את המשל ואת הנמשל למעט יותר בנאליים: זו לא סתם יושרה עסקית, אלא יושרה אמנותית. האם ניתן לקנות את הטעם האישי של מנכ"ל חברת תקליטים הנמצאת בדעיכה בעבור בצע כסף, או באמצעות איומים וסחיטה? האם לבחור את מה שטוב ואיכותי או את מה שיצליח?

סרטו של לי נמשך 133 דקות, עשר דקות פחות מסרטו של קורוסאווה, וכמוהו הוא מכיל כמה נקודות מפנה עלילתיות לא לחלוטין צפויות, שמבהירות לנו ככל שהסרט מתקדם שעלילת החטיפה היא המנוע של הסרט, אבל לא עיקרו. אבל בעוד שקורוסאווה מהדק את העלילה היטב סביב צווארו של הגיבור שלו, שמבין שעליו לבחור בין לעשות את הדבר הנכון ובין לבחור ברווחתו האישית, בחירה שהיתה קלה לו כשהיה מדובר בבנו שלו אבל פחות קלה כשהמדובר בבנו של הנהג שלו, לי, מריץ קדימה כמה מהדילמות האלה. על יסורי המוסר של הגיבור שלו בהחלטתו האם לעזור לנהג לו (בגילומו של ג'פרי רייט) הוא מוותר לחלוטין. אבל בעוד סרטו של קורוסאווה מצטיין בכל חלקיו הראשונים, סרטו של לי דווקא מצוין כשהוא מגיע למערכה האחרונה שלו. בדרך לשם, התסריטאי אלן פוקס שעיבד את סרטו של קורוסאווה, כותב כמה סצינות מאוד מרושלות שגורמות לשחקנים טובים לשחק רע. למרות מרדף יפה ברכבת התחתית, המחווה של לי ל"הקשר הצרפתי", ומסע חביב בין שכונות ניו יורק, מהברוקלין לברונקס, משהו מקרטע בסרט. זה כמעט מייאש, אבל 45 הדקות האחרונות מבהירות למה: מה שעניין את לי ואת וושינגטון בסרט הזה הוא הסוף שלו. וכאן, צריך להגיד, הם יצרו שואו–דאון עלילתי, דרמטי ומוסרי שהוא לא רק שונה מזה של קורוסאווה אלא גם טוב ממנו. סוף הסרט מצדיק את הבחירה בהעתקת העלילה לעולם המוזיקה כשלגיבור הסרט ניתנת ההזדמנות להפוך את פרשת חטיפת בנו למכרה זהב כלכלי. האם הוא ימכור את היושרה שלו כדי להציל את עסקיו? נראה כאילו לי הדריך את התסריטאי שלו למצוא דרך להיפטר מכל דמויות המשנה כי מה שחשוב לו במערכה האחרונה זה המפגש ראש בראש בין האב ובין החוטף (בגילומו המרשים של הראפר אסאפ רוקי). פוקס, התסריטאי, עשה עבודה רעה במציאת פתרונות עלילתיים כדי להוציא את השוטרים ואת הנהג מהתמונה אבל המפגש בין שתי הדמויות העיקריות בסרט – הפרוטגוניסט והאנטגוניסט – מצוין. כתוב מצוין, מבוצע מצוין. זה מפגש של ראפר מול איש מכירות ממולח שכוחו בפיו. שני אנשים שעושים ביניהם דו–קרב של מילים ורעיונות ולא של קליעים או שרירים. זו אמנם בחירה משונה ומעט מתסכלת של לי, להתרשל בפתיחת הסרט כדי להצטיין בסופו, אבל מרגע שמתברר שנקודות המפנה העלילתיות בפתיחה היו שם רק כדי להסיע את הדמויות אל נקודת השיא שלהם, אפשר לקבל את היצירה הזאת בשלמותה ולהעריך את תפניותיה, ואת האופן שבו היא מקבלת השראה מסרט אחר, ועושה איתו משהו מעט שונה. בסופו של דבר, לי שינה את עלילת סרטו של קורוסאווה אבל השאיר את העיקר – את התימה העיקרית של הסרט שבוחנת מה מחירו של אדם ומה יגרום לו לוותר על ערכיו. יאמר לזכותם של וושינגטון ולי, שכמו גיבור הסרט שלהם הוא שמרו על היושרה שלהם ויצרו סרט שהגיבור שלו מצליח להפתיע לטובה. הסוף מציל את הסרט.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 9.9.2025)

ציוץ