״העוקץ הפיניקי״ של ווס אנדרסון. האב, הבת ורוח הקודש

דיברתי על ״העוקץ הפיניקי״ של ווס אנדרסון בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

כשיצא בניו יורק ״העוקץ הפיניקי״, סרטו החדש של ווס אנדרסון, החליטו מפיציו האמריקאים לעשות לו עוקץ יחצני והשתלטו על קולנוע אנג׳ליקה בסוהו. כל הקולנוע, על שתי קומותיו, עוצב בהשראת הסרט. המזנון בכניסה התחפש למועדון הלילה הטורקי של מרסיי בוב וקומת המרתף עוצבה בהשראת אחת המנהרות הרבות בסרט. חברת ההפצה האמינה שסרט חדש של ווס אנדרסון יהיה אירוע מאסיבי בניו יורק. בתחילה היה נדמה שהם צודקים: שבועות הפתיחה של הסרט נראו כמצדיקים את המאמץ. אנדרסון, באופן משונה, מזוהה עם קולנוע ניו יורקי למרות שהוא עצמו יליד טקסס שחי בצרפת ואת סרטו החדש צילם כולו באולפן בגרמניה. אבל כנראה ש״משפחת טננבאום״, הסרט הכי ניו יורקי שלו, וגם העובדה שאנדרסון הוא במידה רבה האבטיפוס של כל דור ההיפסטרים, הפכו את ניו יורק לבסיס האם של קהל היעד שלו. בסופו של דבר, ההצלחה הראשונית התמוססה והסרט שאמנם פתח חזק, הלך ודעך. התחושה בקרב הקהל והביקורת היא שאנדרסון עושה שוב את מה שאנדרסון עושה שוב. נדמה שבבואו לעבודת ההכנה עם המעצב הקבוע שלו, אדם סטוקהאוזן, ועם המלחין שלו, אלכסנדר דספלה (שניהם זכו באוסקרים על ״מלון גרנד בודפשט״) הם כבר פחות או יותר יודעים מראש מה תהיה העבודה שלהם. תראו פריים אחד מסרט של ווס אנדרסון או צליל אחד מהפסקול שמכתיב לסרט קצב של מארש, ולא יהיה לכם ספק מי ביים אותו.

זו קללת האמנים: הדבר שהופך אותם נערצים יהיה הדבר שמתישהו יגרום לקהל שלהם פתאום להשתעמם מהם, לטעון שהם חוזרים על עצמם, להתלונן שהם נהיו צפויים. יש סיכוי ש״העוקץ הפיניקי״ הוא הסרט שבו מעריציו של אנדרסון יחליטו להיגמל ממנו. אבל זו תהיה טעות. זה סרט נהדר, מבריק, יחיד במינו, של במאי שלא מפסיק להיות בשיאו.

את ״העוקץ הפיניקי״ ראיתי בפעם הראשונה, אך לא האחרונה, בחודש יוני בניו יורק, כשקולנוע אנג׳ליקה התחפש לכולו לסט מהסרט. למשל, המזנון בקמת הכניסה שהפך למועדון של מרסיי בוב

ווס אנדרסון הוא במאי שלכל אורך הקריירה שלו מנהל משא ומתן בין צורה ובין תוכן. לא מעט במאים מעניקים עדיפות לאחד על פני השני – ידגישו את השפה הקולנועית והעיצוב הוויזואלי על חשבון סיפור מינורי, או יעדיפו להשקיט את להטוטי הקולנוע כדי לתת דגש לסיפור ולדמויות. אבל מסרט לסרט, אנדרסון רק הולך ומקצין בשני הערוצים – העיצוב שלו נהיה יותר ויותר מושקע ומסמא עיניים ככל שהסיפור שלו נהיה יותר ויותר גדוש, סבוך, עשיר במילים ומרובה בדמויות. נדמה שאנדרסון יוצר מתוך בולמוס, עוד מילים ועוד צבעים ועוד ועוד צורות.

לכן, מבט רדוד בשוטים או בטריילר עשוי ליצור את רושם המוטעה ש״העוקץ הפיניקי״ הוא עוד מאותו דבר, אבל בכלל לא. למעשה, יש בסרט הזה שאפתנות עלילתית שונה ממה שאנדרסון עשה בסרטיו הקודמים.

כל סרטיו של אנדרסון עד כה עסקו במהות הסיפור, באופן שבו בני אדם מספרים לעצמם סיפורים. כל סרטיו היו בנויים כסיפור בתוך סיפור (ולפעמים, בתוך עוד סיפור). אנדרסון הוא יוצר מאוד קולנועי ומאוד ויזואלי, אבל גם ״מלון גרנד בודפשט״ וגם ״הסיפור המופלא של הנרי שוגר״ (שזכה באוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר) מתחילים עם דמויות שקוראות מתוך ספר. ״הכרוניקה הצרפתית״ היא לקט סיפורים קצרים מדפיו של מגזין, ו״אסטרואיד סיטי״, סרטו הקודם, הוא בובת בבושקה של סיפורים – סרט, תוכנית טלוויזיה והצגת תיאטרון.

״העוקץ הפיניקי״, לעומת זאת, בנוי אחרת. זו יצירה אפית ששוזרת לתוכה מעשיית ריגול, סרט הרפתקאות קלאסי ודרמה משפחתית. במרכז הסרט, שמתרחש ב-1950, עומד תעשיין בשם ז׳ה–ז׳ה קורדה (בניסיו דל טורו). השם הזה כבר יגרום לחובבי תולדות הקולנוע להרים גבה: אלכסנדר קורדה היה אחד הבמאים והמפיקים החשובים באנגליה של תחילת המאה העשרים, ומי שהפיק את סרטיהם של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר, סרטים שנראה שהיוו השראה על הסרט. קורדה בסרט הוא איש עסקים חסר רחמים שלא יהסס לגנוב, לנצל ולהחריב לטובת רווחיו. הוא לא בוחל בעבדות, עוני והרעבה כדי להוציא לפועל את מיזמיו ולמקסם את רווחיו. הוא שרמנטי אבל נטול מוסר. אבל לתאוות הבצע שלו יש מחיר: שוב ושוב מנסים להתנקש בחייו ונדמה שכולם רוצים שהוא ימות – מממשלת ארצות הברית שמנסה לחבל בעסקיו ועד למתחריו ברחבי העולם שמעדיפים את חייהם בלעדיו. כשבאחד מניסיונות ההתנקשות האלה מגיע קורדה אל בית הדין בשמיים – ביל מוריי מגלם את אלוהים – שמדווח לו שאין לו כניסה לגן עדן, הוא חוזר לחיים ומחליט להוריש את כל עסקיו וכל ממונו לבתו, ליזל, אותה לא ראה מאז שהיתה בת 5, ושבחרה בחיי נזירות במנזר קתולי. את ליזל מגלמת מיה ת׳ריפלטון, בתה של קייט ווינסלט (אם כי אנדרסון נשבע שהוא לא ידע שווינסלט היא אמה עד אחרי שהוא ליהק אותה). היא, מודעת לעברו המושחת והאלים של אביה, מנסה להחזיר אותו בתשובה. הוא, שמחפש מישהו שהוא סומך עליו שינהל את עסקיו במקרה שמישהו אכן יצליח להתנקש בחייו, מנסה להשחית את מידותיה ולגרום לה לעזוב את הדת לטובת חיי נהנתנות ושפע. את ההיכרות ביניהם האב ובתו עושים בשעה שהוא מנסה להציל את התוכנית שלו להקים תשתית תעשייתית גרנדיוזית במדינת פיניקיה, והוא ירמה, ינצל וישקר כדי להגשים את חזונו.

עד עכשיו נדמה היה שסרטיו של אנדרסון מתקיימים בתוך בועה פרטית משל עצמו, רעיונות שהוא אימץ מתוך קריאה בספרים ודמויות אבסורדיות שהוא המציא בינו ובין עצמו (ובין רומן קופולה, הבן של פרנסיס והאח של סופיה, שותפו הכמעט קבוע של אנדרסון לכתיבת התסריטים). סרטיו של אנדרסון כמעט ולא נגעו בחיים עצמם, אלא היו כלואים בתוך אולפן מעוצב היטב ועם עלילה שאין קשר בינה ובין המציאות או האקטואליה. ופתאום, נדמה בסרט הזה שאנדרסון רואה טלוויזיה ומגיב למה שקורה בעולם סביבו. תעשיינים מושחתים וחסרי מעצורים שרוצים לכבוש מדינות כדי להפוך את עצמם לשליטים, למלכים, לנשיאים? טייקונים שמעסיקים רק בני משפחה ושרואים מול עיניהם רק את טובתם האישית ואת עושרם הפרטי ולא את טובת הכלל? אנשי עסקים כריזמטיים ומהירי לשון עם מומחיות לסגירת עסקאות? מאיפה אנדרסון הביא את הרעיון הזה אם לא מכותרות העיתונים של השנים האחרונות. האם ז׳ה–ז׳ה קורדה הוא מאסק? בזוס? טראמפ? או כל תעשיין אחר בעולם שעסקיו מפילים ממשלות וכובשים מדינות?

אבל מול הגיחה המפתיעה לעולמות האקטואליה, יש עוד משהו חדש אצל אנדרסון: אלוהים. ולא רק הוא: גם מלאכי שרת שעוסקים בסנגוריה וקטגוריה בשערי גן עדן, נזירה קתולית שמנסה לגאול את נשמת אביה ועלילה שמתרחשת סביב מדינה בשם פיניקיה. אנדרסון עושה, למעשה, סרט דתי – ויותר מזה, סרט ששורשיו נטועים בהיסטוריה תנ״כית (השחקנים המשחקים בסצינות המתרחשות בגן עדן ומצולמות בשחור-לבן מופיעים בקרדיטים תחת הכותרת ״החבורה התנ״כית״). פיניקיה היא לא מדינה בדיונית אם חוזרים אחורה בזמן לאיזור צור וצידון לפני 2500 שנה, ומפת פיניקיה – שאותה מתכנן קורדה לכבוש באמצעות כספו ומפעליו – מכילה אתרים גאוגרפיים שנקראים מדבר מלכיצדק, מפרץ מתושלח, עמק נבוכדנצר וגבעת ירובעם. אנדרסון סיפר בראיונות שהוא גדל בבית דתי, ולמרות שהוא עצמו אינו דתי כבר, קשה לו להתכחש לחינוך שעליו גדל. אז בתוך עלילה מטורללת ומלאת תהפוכות, עם תפניות מלאות גחמה ואבסורד, עם רגעים קומיים כבירים ושפע שנינויות (מייקל סרה הוא הפתעת הסרט עם תפקיד קומי גאוני ממש), ״העוקץ הפיניקי״ הוא, למעשה, סרט תפילה שמעוצב כמו קתדרלה בסגנון בארוק ורוקוקו. תפילה שהשליטים, התעשיינים ואנשי השררה יחזרו בתשובה, יביאו קץ לעבדות, סחר בבני אדם, רעב, עוני וניצול ויתחילו לדאוג לחלשים ולמיעוטי היכולת.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 24.8.2025)

ציוץ