״בייביסיטר״. ראס מאיירס פוגש את ג׳ון ווטרס

דיברתי על פסטיבל הקולנוע בירושלים בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

אחד האנשים המרתקים שפועלים כרגע בזירת הקולנוע האמנותי העולמי הוא הבמאי השבדי רובן אוסטלנד, שסרטיו החומצתיים והציניים צורבים עמוק לתוך רגשות האשם של הגבריות הלבנה הבורגנית. עד כדי כך סרטיו רלוונטיים לזירת הארט–האוס העולמית שהוא מהיוצרים הבודדים בתולדות הקולנוע שזכו פעמיים בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, והוא עשה זאת תוך חמש שנים: תחילה עם ״הריבוע״ (2017) וכעת עם ״משולש העצבות״, סרטו החדש ודובר האנגלית, שהפך לאחד האירועים המדוברים בפסטיבל קאן האחרון ושיפתח ביום חמישי את פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים. אוסטלנד יהיה גם אורח הפסטיבל, שיציג מחווה מצומצמת מסרטיו הקודמים (כולל ״כוח עליון״, שפרסם את שמו בעולם, ואף זכה לרימייק אמריקאי). את ״משולש העצבות״ טרם ראינו, ולכן נרחיב עליו כשייצא להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע בארץ.

פסטיבל הקולנוע בירושלים שוב עובר שינויים. מנהלת הפסטיבל, נועה רגב, אחת האחראיות הבולטות בניסיונות המוצלחים לייצב ולחזק את מה שבעבר היה בכיר הפסטיבלים בארץ ואז סבל מדעיכה אחרי מותה של מייסדתו ליה ון–ליר, מונתה באחרונה לתפקיד מנהלת קרן הקולנוע הישראלי ופרשה מניהול הפסטיבל. את מקומה תפס באופן זמני מנהל הסינמטק, רוני מהדב–לוין, אבל על הרפרטואר ממשיך להיות אחראי אלעד סמורזיק, שבקשריו עם המפיצים בארץ ובעולם הצליח לקבץ מהדורת אול–סטארס. את הסרטים הכי מדוברים בזירת הפסטיבלים תמצאו בקטגוריות המרכזיות של הפסטיבל: גאלה, התחרות הבינלאומית והמאסטרים.

חפשו, למשל, את סרטיהם החדשים של היפני הירוקאזו קורה–אדה, שסרטיו – ביניהם ״אחותנו הקטנה״, ״המשפחה שלי״ ו״אחרי הסערה״ – אהובים על הקהל הישראלי (סרטו החדש הופק דווקא בקוריאה), של הקוריאני פארק צ׳ן–ווק, האוסטרי אולריך זיידל, הצרפתי מישל הזווניציוס (שסרטו החדש פתח את פסטיבל קאן האחרון) והאוסטרלי ג׳ורג׳ מילר, שמעביר את הזמן בין שני סרטי המשך ל״מקס הזועם״ עם דרמה בכיכובה של טילדה סווינטון. הרשו לנו להמר שהסרט התיעודי על דיוויד בואי, ״Moonage Daydream״, יהפוך לשובר הקופות של הפסטיבל והסרט הכי מבוקש בו.

התחרות הישראלית ממשיכה להציע סרטים אלמוניים בשלב זה וללא שמות מוכרים במיוחד: אופיר ראול גרייצר, המוכר בחבורה שזכה בפרס אופיר על ״האופה מברלין״, חוזר עם סרטו השני, ״אמריקה״, שהוקרן השבוע בבכורה עומית בפסטיבל קרלובי וארי. באותו פסטיבל הוצג גם ״יוני 0״, פרויקט מאוד יוצא דופן שמביא את הבמאי הניו יורקי ג׳ייק פלטרו (אח של גווינית) לביים בישראל סרט ישראלי דובר עברית המתרחש ב-1961, ומתרחש סביב הימים שהובילו להוצאתו להורג של אדולף אייכמן. ״קריוקי״, סרט הביכורים של משה רוזנטל, שהוקרן בבכורה בפסטיבל טרייבקה, עם ששון גבאי וליאור אשכנזי בתפקידים הראשיים. פרויקט מסקרן נוסף הוא ״סבוי״ סרטה ההיברידי של זהר וגנר – שמתחרה בתחרות העלילתית בפרסי אופיר, אבל בתחרות התיעודית בפסטיבל ירושלים. בשילוב של שחזורים וקטעי ארכיון מספרת וגנר את סיפור הפיגוע החבלני במלון סבוי ב-1975.

את כל הסרטים האלה אנחנו, בשלב זה, מחכים ומצפים לראות עם הקהל. לעומת זאת, את הסרטים הבאים כבר ראינו והנה כמה המלצות, מאתגרות יותר או פחות, מסרטי הפסטיבל (ותמיד צריך לזכור שבפסטיבלי קולנוע הנושאים קשים, הטון לרוב חמור והסגנון לא פעם חשוב מהתוכן).

״קורסאז׳״

ויקי קריפס (״חוטים נסתרים״) זכתה בפרס המשחק במסגרת ״מבט מסוים״ של פסטיבל קאן השנה, על תפקידה בתור הקיסרית אליזבת, אשתו של קיסר אוסטרו הונגריה פרנץ יוזף במאה ה-18. זו לא דרמה תקופתית שגרתית, כי הבמאית האוסטרית מארי קרויצר מביטה בגיבורה שלה במבט מודרני, קצת בדומה לאופן שבו סופיה קופולה הציגה את מארי אנטואנט. וכך, למשל, הקיסרית מאזינה לשירים של הרולינג סטונס מבוצעים בחצר על גבי נבל. זה קצת ״שדרות סאנסט״ של האימפריה האוסטרו הונגרית, על אשה שחרדה מפני הזיקנה, ולא מסכימה לדעוך ולהיעלם או לחיות בצילו של אף גבר. הסרט המסוגנן הזה עוסק בסטנדרטים של יופי, והאופן שבו הם מועכים תחת משקלם גם את הנשים החזקות ביותר, שקורסות תחתם.

״לא יאמן, אבל אמיתי״ 

זהו אחד משני סרטים חדשים של הבמאי הצרפתי החצוף קוונטין דופייה (״עור צבי״) שיוצגו בפסטיבל. זוג קונה בית ומתווך הנדל״ן לוחש להם שיש לבית הזה סוד: במרתף יש מחילה שאם יורדים בה עוברים כמה שעות אל העתיד. אבל למסע הזה יש גם מחיר. מה שמתחיל כמו משהו שספייק ג׳ונז היה יכול לעשות הופך בהמשך למשהו סוריאליסטי ומטורלל יותר, כמעט עד כדי ״הכלב האנדלוסי״. זה סרט מאוד לא אחיד, עם רעיון מוצא מבריק ונקודת סיום סהרורית, אבל ממש כמו ״קורסאז׳״ גם הוא, בעצם, עוסק ברצון האובססיבי של אשה לשמר את יופיה ואת נעוריה, ואת דרגות הקיצון שהיא תהיה מוכנה להגיע אליהם כדי להיכשל במשימתה.

״ציפורי לילה״. 1984 ברדיו, לויד קול בפסקול, ״בירדי״ בקולנוע

״ציפורי לילה״

עוד סרט צרפתי, אחד משני סרטים בכיכובה של שרלוט גיינסבורג, שתהיה אורחת הפסטיבל (יחד עם בן זוגה איוון אטאל ובנם, המופיעים כולם יחד בסרט ״האשמה״). ״ציפורי לילה״ מתרחש ב-1984 (לויד קול מתנגן בפסקול, ״בירדי״ משחק בקולנוע). גיינסבורג מגלמת אשה שבעלה עזב אותה והיא מגדלת לבד את ילדיה בני העשרה. נדודי השינה שלה דוחפים אותה למצוא עבודה כמפיקה בתוכנית הרדיו הלילית שהיא מאזינה לה, בה שדרנית (עמנואל ביאר) משוחחת עם מאזינים אקראיים על חייהם. היא מזמינה את אחת המשתתפות בתוכנית, נערה הומלסית, להתארח בביתה. סרט לילי שליבו בעולם הרדיו של שנות השמונים – אולי בהשראת ״בחר בי״ של אלן רודולף. לא סרט מאוד כריזמטי, אבל בהחלט רדיופוני.

״בייביסיטר״ 

סרט מרתק מבחינת שפתו הקולנועית הוויזואלית הפטישיסטית שכולה קריצה ואירוניה. הבמאית הקוובקית מוניה צ׳וקרי התחילה את דרכה כשחקנית בסרטיו של קסבייה דולן, והשפעתו ניכרת: עם עיצוב מוקצן בוורוד ואדום ופילטרים נוצצים, זוויות צילום עקומות ועריכה היפראקטיבית ״בייביסיטר״ הווא סרט שמבקש שלא ניקח את תכניו הרציניים ברצינות. דמיינו מפגש קאמפי–אירוטי בין ראס מאיירס וג׳ון ווטרס: צ׳וקרי מספרת על זוג מהפרברים. האשה ממוטטת מעייפות אחרי שילדה תינוקה שלא נותנת לה לישון. הגבר, שממשיך לנהל את חיי החברה הגבריים שלו, מושעה מעבודתו אחרי שבהתקף של אקסטזה שיכורה הוא נישק כתבת טלוויזיה בשידור חי והואשם בתקיפה מינית. הוא מבין בדיעבד שהוא חי חיים של מיזוגן ויושב לכתוב ספר שהוא מכתב ההתנצלות מכל הנשים שהוא הכיר. וכדי לעשות את זה הוא שוכר בייביסיטר, שאמורה לתת לו ולאשתו קצת זמן חופשי, אבל בעצם חושפת את חוסר התפקוד שלהם, ואת תפיסות העולם המיושנות שבתוכה כלואה הזוגיות הבורגנית. יש מימד סאטירי וקאמפי לסרט, שמקצין עד כדי גיחוך את נקודת המבט הגברית על נשים, ויש בו הברקות קולנועיות בשפע, אבל קשה לחמוק מהתחושה שהוא גם כתב הגנה לשוביניזם גברי.

״הללויה: לנארד כהן, שיר, מסע״ 

לא מעט קנדים וקוובקים תמצאו גם בסרט התיעודי היפה הזה על לנארד כהן. זו, למעשה, ביוגרפיה של שיר. יוצרי הסרט מספרים את סיפורו של השיר ״הללויה״, שכהן כתב במשך שבע שנים, הוקלט ב-1984 ונשכח מיד, אחרי שיצא לאור באלבום שכלל לא הופץ באמריקה. רק כשזכה לשלל גרסאות כיסוי משנות התשעים ואילך, מג׳ון קייל ועד ״שרק״, הוא הפך לאחד משירי התפילה המוכרים בעולם, ושהזניקו מחדש את הקריירה של כהן. זה קצת כמו פרק בן שעתיים של הפודקאסט ״שיר אחד״, והוא למעשה גם ביוגרפיה מסודרת ומאורגנת של כהן עצמו, והיחס המשתנה שלו לדת, רוחניות, תפילה ויהדות. גם ישראל זוכה למקום בביוגרפיה של כהן, כולל קטע מהופעתו באיצטדיון רמת גן וראיון שלו ל״ערב חדש״.

״החומה של לנארד ברנסטין״

שני מוזיקאים יהודיים בשם לנארד מקבלים סרטי תעודה. ומפתיע עוד יותר: בשניהם, הלנארדים האלה עומדים מול קהל ומצטטים את ברכת הכהנים בעברית, כברכה או משלה למען השלום: ״ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום״. ברנסטין השאיר אחריו המון חומר מצולם ממנו נערכה הביוגרפיה הסטנדרטית הזאת, שתעניין את מעריציו.

״העמק״ ו״לינץ׳/עוץ״

שני סרטי תעודה במזגרת תוכנית ״סינמניה״ המוקדשת לסרטים על קולנוע, ושניהם בעצם סרטי-מאמר, או מסות קולנועיות, שלוקחות נושא ומנתחות אותו מנקודת מבט ביקורתית ואקדמאית. האחד מתבונן על על עמק מוניומנט והאופן שבו הונצח בקולנוע האמריקאי ועזר לברוא את מיתוס המערב, אבל גם להסתיר את ההיסטוריה האמיתית של המקום, ושל השבטים הילידים שגרו בו, ושהקולנוע שכח לספר על אודותם. השני הוא אוסף מאמרי וידיאו המתבוננים בהשפעה של ״הקודם מארץ עוץ״ על הקולנוע בכלל, ועל הקולנוע של דיוויד לינץ׳ בפרט.

״שיא אשיר בגשם״ ו״חור בלבנה״

במסגרת הקלאסיקות המשוחזרות אל תחמיצו את ההזדמנות לצפות בעותק דיגיטלי חדש ומשופץ של ״שיר אשיר בגשם״, אחד הסרטים הגדולים בכל הזמנים – אחד הסרטים הכי טובים על תולדות הקולנוע עצמו – במלאת 70 שנה לבכורתו. וכן, עותק מחודש ל״חור בלבנה״, סרט הביכורים של אורי זהר ז״ל, לזכרו. הסרט, שנוצר בהשראת הקולנוע הבריטי של ריצ׳רד לסטר וטוני ריצ׳רדסון – שיצרו סרטים פרועים ששברו קופות – ומנגד, הקולנוע האוונגרדי הניו יורקי של ג׳ונאס ואדולפוס מקאס, היה אמור להיות אוסף מערכונים וגגים בסגנון חופשי, ה״לילה של יום מפרך״ של זהר ושות׳. אבל זהר היה במאי נטול משמעת והסרט המבולגן הזה החביא את פניניו, הברקותיו ובדיחותיו הטובות תחת המון בלאגן ורעש. עותק חדש שלו – בתקווה שהוא כולל גם מיקס חדש – עשוי לעזור לגלות אותו מחדש לקהל שמכיר את זהר ממערכוני ״לול״, שהסרט הזה הוא מעין הכנה לקראתם. עוד על ״חור בלבנה״ כאן.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב״כלכליסט״ ב-17.7.2022)

ציוץ