״האמת מאחורי הרדיפה״. אבל מה האמת

לוקה גוואדנינו עושה קולנוע מרתק. כל הבחירות האסתטיות שלו – בצילום ובמוזיקה – מקוריות ויוצאות דופן. אבל ככל שהוא מביים בקצב מהיר יותר כך ההתלהבות המקורית מסרטיו הראשונים מפנה את מקומה למבט מעט משתומם על בחירותיו העכשוויות. סרטו החדש, ״האמת מאחורי הרדיפה״ – הסרט השלישי שהוא מוציא תוך שנה וחצי, בקצב של סרט כל חצי שנה – הוא מצד אחד בית ספר לבימוי מצלמה, ומצד שני הוא יצירה גדושת מניפולציות שאמורה להיות חומר נפץ אינטלקטואלי אבל למעשה היא מעין מאמר מערכת שמקבץ לתוך שעתיים ועשרים את כל מה שמעסיק בשנים האחרונות את התרבות האמריקאית השבעה. נדמה שעולם האקדמיה באמריקה רק מחפש לעצמו אויבים, שיהיה עם מי לריב, ובהיעדר אויבים אמיתיים מחוץ, דווקא האנשים הכי קרובים ודומים לך הופכים ליעד להתקפה, בשדה קרב אקדמי שבו הדמויות נלחמות על הפריבילגיה שלהם להיעלב. זה היה יכול להיות סרט משמעותי, מעין תמרור בוהק בנוף התרבותי העכשווי, אלא שנדמה שגוואדנינו פשוט שונא את כל הדמויות שעליהן הוא מספר. גוואדנינו לא לבד: הסרט ״סורי, בייבי״ של אווה ויקטור (על כסא הבימוי ובתפקיד הראשי) יצא מנקודת מוצא עלילתית דומה העוסקת בתקיפה מינית של סטודנטית על ידי מרצה פופולרי. אבל הסרט של ויקטור יצא מנקודת מבטה של התלמידה שהותקפה ולכן הוא היה מלא רגש וחיפוש כן אחרי ריפוי. לעומת זאת גוואדנינו והתסריטאית נורה גארט (שזה התסריט הראשון שלה שמופק) מציגים דמויות שכל מהלך שלהן הוא מניפולציה וכל אירוע הוא חלק בקרב שהולך ומסלים. כמו ב״ספק״, המחזה של ג׳ון פטריק שנלי (שהפך לסרט עם מריל סטריפ), או ״ניצוד״ של תומס וינטרברג (שסרטו של גוואדנינו נראה לעיתים מושפע ממנו), גם כאן הצופים לא באמת יודעים לגמרי מה קרה, מה מידת חומרת המעשה, ועד כמה האירוע הופך לכלי נשק בידי כל הצדדים, שכל אחד ממהר להציג את עצמו בתור הקורבן. אולי על זה הסרט, על הווה שבו כולם נבלים וכולם קורבנות בעת ובעונה אחת, ונשאלת השאלה רק מי יכול עשות מזה הון.

זה סרט מלא בחירות ערמומיות, החל מהליהוק של ג׳וליה רוברטס בתפקיד מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ייל. כשחקנית, רוברטס היא אחד האנשים האהובים בעולם, לכן אנחנו אוטומטית בעדה ונשבים בקסמה, למרות שהדמות שלה בהחלט שנויה במחלוקת. הסרט משחק על ספקטרום האמפתיה – מה גורם לנו לשפוט אנשים לזכות או לחובה, האם אלה המעשים שלהם, עבודתם או קסמם האישי? מה גורם לנו לסלוח לאחדים ולצלוב אחרים? רוברטס מגלמת את אלמה (נשמה בלטינית, וגם הכינוי המקובל למוסד לימודים גבוה, ללמדנו שהיא אינה דמות אלא דימוי), שמלמדת את תלמידיה על הגל, פוקו ואדורנו – פילוסופים שההגות שלהם לאו דווקא תאמה את המוסר האישי של חייהם הפרטיים – ולהוטה לזכות בקידום ולקבל קביעות בפקולטה למדעי הרוח. אבל כשסטודנטית שלה (איו אדבירי, ״הדוב״) מספרת לה שמרצה אחר בחוג – שהוא גם החבר הכי טוב של הגיבורה שלנו – תקף אותה מינית, היא קופאת. היא, וגם אנחנו, לא לגמרי יודעים מה באמת קרה, אבל כל אחד מהצדדים רואה בה חברה ומקווה שהיא תעמוד לצידו, בתקווה שעדות אופי חיובית ממנה תטה את הכף לטובתו. הסרט מתרחש בייל בשנת 2019, לפני הקורונה ולפני שהקמפוס שם נכבש על ידי מפגינים פרו–פלסטינאים, אבל הוא בהחלט מציג איך סטודנטים הופכים להמון מוסת ואלים שדורש את ראשם של המרצים, אם נדמה להם שהם לא עומדים באמות מוסר נאותות. אולי לכן הסרט צולם בקיץ 2024 בקמפוסים באנגליה ולא בקונטיקט.

״האמת מאחורי הרדיפה״ הוא שדה מוקשים ערכי ומוסרי. הוא מבקש לכאורה שכל מי שכותב עליו ביקורת למעשה יכריז למי הוא מאמין ולצד מי הוא בסקנדל. הוא סרט פולמוסי שנועד לא לעורר ויכוח אלא ריב, ולעיתים קרובות מדי הוא אומר בקול את מה שעדיף היה להשאיר מרומז. זה סרט שיעודו האמיתי הוא להיות מוקרן כהקדמה ליום עיון או רב–שיח בכל הקשור למוסר, ערכים, פריבילגיה, אמת ותרבות הביטול. וזה סרט שכל מי שצופה בו מן הסתם יזדהה עם הדמות שקרובה אליו וישפוט את הדמויות האחרות לכף חובה. הוא זורק לזירה שלושה אנשים העוסקים בפילוסופיה, בני דורות שונים – אשה לבנה, גבר לבן ואשה צעירה ושחורה (שנרמז לנו שהיא כנראה הבת שהמומצת של משפחה יהודיה, לבנה ועשירה מאוד). זה סרט ששואל מיהו ״האחר״, בתקופה שבה כל אחד רואה את עצמו כמיעוט נרדף, אבל אף אחד לא מוכן לזהות את האחר ככזה. ובעיקר הוא מתנגח בפילוסופיה, שטובה בלדבר על אתיקה, אבל מתקשה לחיות חיים אתיים, הוא מדבר על חוסר האונים של עולם ההגות והמחשבה, שעוסק בערכים גבוהים, אבל לא מסוגל לחיות לפיהם הלכה למעשה. בסצינת מפתח בסרט מבקשת אלמה מתלמידיה בזעם שלא ינסו להפוך את התיאוריות הפילוסופיות שהם לומדים לקרדום לחפור בו, למשהו שדרכו ניתן לשפוט את תפיסות העולם של המרצים שלהם, או של המציאות סביבם, ושהלימוד נועד בראש ובראשונה למטרות השכלה, ולאו דווקא יישום. באופן דומה, גוואדנינו יוצר סרט שמנסה להיות נוקב, אבל מדי פעם הוא עושה בחירות אמנותיות יוצאות דופן שאמורות לאותת לנו שזה רק סרט, זה רק משל, זה רק בידיון, ולא המציאות עצמה. זו אולי דרכו של גוואדנינו ליצור סאטירה ללא הומור, לבקר את מוסדות האליטה האמריקאית שעסוקים בריבים סביב פריבילגיות ולא סביב השכלה. בעולם האינטלקטואלי של אמריקה כולם אשמים במשהו, כולם חוטאים, וכולם ראויים להיצלב על חטאיהם.

שוט הסיום של הסרט מתמקד בתקריב על שטר של 20 דולר. זה קלוז אפ משמעותי והשוט נמשך זמן רב. יש כאן איזשהו מסר, אבל מהו? שבסוף הכל זה כסף ולא ערכים? או שכמו אנדרו ג׳קסון, הנשיא שפניו נמצאות על שטר 20 הדולר, כל מי שהיה שנוי במחלוקת בעבר (בעל עבדים, כעסן, פופוליסט) בסופו של דבר יונצח על שטר? ככה הם סרטיו של גוואדנינו – מבקשים פיענוח, אבל לא בטוח שיש מה לפענח.

נדמה שמה שמעסיק את גוואדנינו בסרטיו הוא מערכות יחסים שיש בהם אלמנט ערפדי. לעיתים אלה מערכות יחסים בין מבוגר לצעיר (״קרא לי בשמך״), לעיתים משולש רומנטי שיש בו תשוקה ואינטרסים (״מתחרים״) ולעיתים קשר תלותי בין אמן ומוזה (״קוויר״). ולפעמים זה באמת סרט אימה ערפדי שבו דמות אחת ניזונה מדמה ומבשרה של דמות אחרת (״סוספיריה״ ו״עור ועצמות״). גוואדנינו הוא עורך מוזיקלי מדהים, בכל פעם שמוזיקה מתנגנת בתוך הסרט – בברים או בחדרי מגורים – הבחירה המוזיקלית תהיה מופלאה. בבר שבו שותים המרצים באוניברסיטה, למשל, מנגנים רק את הנשיונל, עד שמישהו מחליט לשים רצף שירים של הסמיתס, מה שמעורר פליאה בקרב הדמויות שכן מוריסי אמור להיות ״מבוטל״ על ידי הצעירים האמריקאים המזדהים עם השמאל. כמו בסרטיו האחרים גם ״האמת מאחורי הרדיפה״ הוא סרט שיש בו רהב ויזואלי, שבו מציג גוואדנינו את דמויותיו ואת החללים שבהם הם נמצאים מנקודות מבט לא שגרתיות. זה תמיד מרתק ולעיתים זה אומר דרשני, אבל למראה הסרט אי אפשר שלא לתהות האם גוואדנינו כל כך עסוק להמציא זוויות צילום משונות כי הוא פשוט משועמם מהעלילה ומהדמויות שלו.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 19.10.2025)

ציוץ