״מיסטר סקורסזי״. שור זועם

דיברתי על ״מיסטר סקורסזי״ החל מדקה 30:00 בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או לחצו להאזנה כאן

התנאי הראשון לעשיית סרט תיעודי הוא להשיג גישה לנושא או לאיש שעליו הסרט. להשיג גישה לאנשים שהכירו אותו ויסכימו לדבר עליו ולהשיג גישה לחומרי ארכיון עליו. על מרטין סקורסזי נעשו כתבות רבות, ואף סרטי תעודה צנועים יותר, לא כולם נעשו בשיתוף הפעולה שלו ובהסכמתו, לא כולם נעשו כשלסקורסזי היתה היכולת להביט על חייו במבט מפוכח לאחור. לכן, ההישג הגדול הראשון של רבקה מילר עם הסדרה התיעודית בת חמשת הפרקים שהיא יצרה ״מיסטר סקורסזי״ (אפל טי.וי) היא העובדה שהיתה לה גישה לאיש, לזמן שלו, לשותפיו ליצירה ולחיים ולארכיון הביתי שלו. הגיוני שסקורסזי בטח במילר עם סיפור חייו, היא מכירה אותו היטב ומקרוב. מילר היא בת זוגו של דניאל דיי–לואיס, ששיחק בשניים מסרטיו של סקורסזי (״עידן התמימות״, שלא מוזכר בסדרה אפילו במילה, ו״כנופיות ניו יורק״, שחלק נכבד מפרק חמש מוקדש לו). והיא גם בתו של המחזאי ארתור מילר. וחוץ מזה היא גם במאית נהדרת בזכות עצמה, אז היא מכירה את תלאות התהליך היצירתי מכל כיוון אפשרי, ונראה שסקורסזי בטח בה לחלוטין עם כמה רגעים של חשיפה אישית גדולה. סקורסזי הוא הרי גם דוקומנטריסט נהדר ותיאורטית הוא היה יכול לעשות את הסרט הזה בעצמו, אבל נראה שהוא בטח במילר, ופתח מולה את ליבו.

יש המון מעלות בסדרה הנהדרת הזאת – שהיא שיעור נפלא בקולנוע האמריקאי, לא רק ההיסטוריה שלו אלא גם ממש איך עושים סרטים ומה תפקידו של הבמאי – אבל מה שהופך אותה לכה מרשימה היא העובדה שיש בה כנות גדולה מצד מושא הסרט, מיסטר סקורסזי בעצמו. לא פעם, אנשים שעושים עליהם דיוקנאות תיעודיים חסרים את המודעות העצמית הנדרשת לניתוח אישי רטרוספקטיבי, או שהם מעדיפים לנער מעל עצמם את מה שאחרים כתבו ואמרו עליהם ולהתכחש אליהם. ועל פי לא מעט מקטעי הארכיון שיש בסרט, שמקיפים קריירה בת 55 שנה, סקורסזי לא היה חף מזה בלא מעט מראיונותיו הקודמים. אבל בשיחותיו עם מילר – שצילמה את הראיונות איתו במקביל לעבודה שלו על ״רוצחי פרח הירח״ – נראה שסקורסזי, שמנהל מערכת יחסים סוערת עם האמונה הדתית ועם הכנסיה הקתולית, הגיע מוכן להתיישב בתא הווידוי ולהתוודות על הכל. על מנת היתר מקוקאין שכמעט הרגה אותו אחרי הכישלון של ״ניו יורק, יורק״, על התקפי הזעם שהיו מנת חלקו כבמאי וכאדם, התקפים שגרמו לו לרסק חדרים ולשבור רהיטים, כולל הפעם ההיא שבה הוא השליך בכעס שולחן של תסריטאי מחלון הקומה השלישית בעת העבודה על ״כנופיות ניו יורק״ (זה קרה כשהוא גילה שהתסריטאי, ששמו לא מוזכר, ריגל למען הארווי וויינסטין, מפיק הסרט, והסגיר סודות מהסט ומהברדק שההפקה נמצאת בו). כולם יודעים שסקורסזי הוא במאי גדול, גאון אפילו, ושכמה מסרטיו נחשבים לגדולים בתולדות הקולנוע, אבל מתברר שלקריירה הזאת יש מחיר. סקורסזי בן 83 ונס שהוא בחיים, שהוא לא חטף התקף לב או התמוטטות עצבים שהרגה אותו בעת צילומי סרטיו, שהוא לא מת מהאסתמה שעדיין מלווה אותו עד היום ומחייבת אותו להשתמש במשאף באמצע אחד הראיונות, שהוא לא מת מהסמים שהוא צרך בשנות השבעים, או מהעובדה שלא מעט מפיקים התכחשו לו כשנכשל, וגם מבקרים שיגרו אליו ביקורות קטלניות. סקורסזי מביט לאחור ורואה את חייו כרכבת הרים של עליות וירידות, הצלחות וכשלונות, ואחד הדברים שמתחוורים בעת הצפייה בסדרה זה שקשה לדעת מראש איך נולדת יצירת מופת.

מרגע שהפך לבמאי שזכה להצלחה בתחילת שנות השבעים, סקורסזי הסתובב עם שני ספרים שהוא חלם להפוך לסרטים – ״הפיתוי האחרון של ישו״ ו״כנופיות ניו יורק״ – שניהם סרטים שמבחינתו עזרו לו לפענח את חייו, כקתולי וכניו יורקי. שני הסרטים האלה הפכו לשניים מהסיוטים הגדולים שלו כבמאי. דווקא סרטיו היותר מפורסמים התחילו כפרויקטים שהגיעו אל סקורסזי באופן כמעט אגבי – ״נהג מונית״ הוא סרט שבריאן דה פלמה היה אמור לביים, והעביר לידיו; ״השור הזועם״ היה פרויקט החלומות של רוברט דה נירו, שסקורסזי הואיל לביים כשיקום אחרי ש״ניו יורק, ניו יורק״ הפך אותו למנודה בהוליווד; ו״הזאב מוול סטריט״, שמתברר שהוא הסרט הקופתי ביותר מכל סרטיו, הוא דווקא סרט שליאונרדו דיקפריו הביא לו.

אבל בכל סרט – ואת זה מילר עושה נהדר – מתחבא איזשהו גרעין שקשור לחייו, לאישיותו ולטמפרמנט של סקורסזי עצמו. ולכן, גם כשהוא הובא לסרט כבמאי להשכיר כל סרט הפך עבורו לאובססיה, למלחמה. וסקורסזי, כך מספרים כולם, הוא לא רק שור זועם, הוא לוחם שלא מוכן להפסקות אש. הוא לא מפסיק לריב, בעיקר עם מפיקים ואולפנים. חבריו משנות השבעים, סטיבן ספילברג ובריאן דה פלמה, מתארים את זה כתכונה יוצאת דופן אצל במאי. ספילברג לא היה צריך לריב עם מפיקים ודה פלמה לא הסכים לריב עם מפיקים ולכן נשאר קצת בצד (ולכן, ואת זה דה–פלמה אומר בעצמו, סקורסזי היה כשיר, והיו לו את העצבים, לעשות סרטים יותר ויותר גדולים ויקרים דווקא ככל שהוא הזדקן). ואילו סקורסזי עצמו מספר על שני הצדדים שבערו בו – הרצון לעשות סרטים גדולים ושאפתניים בתקציבי, וחוסר היכולת לשחק את המשחק ההוליוודי ולתת לאולפנים את מה שהם רצו, בחיפוש אחר להיט שקל לשווק. ״אתה יודע, אם תשאיר אותם יחד בסוף הסרט, תכניס בקופות עוד עשרה מיליון דולר״, אמר ג׳ורג׳ לוקאס לסקורסזי כשהוא הקרין לו גרסת עריכה לא סופית של ״ניו יורק, ניו יורק״ שמסתיים בפרידה של לייזה מינלי ורוברט דה נירו (מרשה לוקאס, אשתו של ג׳ורג׳ ערכה את הסרט). ״וידעתי שהוא צודק״, אומר סקורסזי כיום, ״אבל לא יכולתי לעשות את זה, זה לא מי שאני״. שוב ושוב נלחם סקורסזי עם אלה שחיפשו סוף טוב, אותו הוא לא היה מוכן לתת להם.

אחד הדברים היפים בסרטי תעודה הם לא רק האנקדוטות וקטעי הארכיון, אלא גם הרגעים הקטנים שהם–הם התיעוד עצמו. כשמילר שואלת את תלמה סקונמייקר, העורכת הקבועה של סקורסזי מאז ״השור הזועם״, על ״מלך הקומדיה״, סקונמייקר מעווה את פרצופה בגועל באופן בלתי נשלט ולא מבוים ועונה ״מה, הוא הסכים לדבר איתך על הסרט?״. וכשהיא מראיינת את אחד מחברי הילדות של סקורסזי מהרחובות הזועמים של סוהו על אחיו, גנגסטר אמיתי שהיה ההשראה לדמות המוטרפת של ג׳וני בוי, הדמות שמגלם רוברט דה–נירו ב״רחובות זועמים״, החבר פשוט מרים טלפון לאחיו – שמתברר שהוא עוד בחיים להפתעת כולם – והוא מתייצב בספונטניות לראיון.

חמש נשים היו לסקורסזי במהלך חייו – אולי לכן יש לסדרה, שתוכננה כסרט אחד באורך שעתיים, חמישה פרקים – וכולן מרואיינות בסדרה, כולל שלוש בנותיו, ומספרות על אדם שעולה באש נצחית של יצירה וטירוף. רק כשעבד על הסדרה התיעודית על ג׳ורג׳ הריסון ב-2011 הוא גילה את עולם המדיטציה והתחיל להירגע. אשתו הנוכחית, הלן מוריס, חלתה בפרקינסון, וגם זה, לדברי בתו, עזר לו לקבל פרופורציות לחיים, ומה חשוב בהם באמת. ״מיסטר סקורסזי״ היא לא רק סדרה אינפורמטיבית שמציגה את הפילמוגרפיה של במאי מפורסם, אלא היא צילום רנטגן של הנשמה שלו, כשהסרטים עצמם מהווים עדות מפלילה ליצריו האפלים ביותר. מילר ביימה סדרה על קולנוע ועל אהבת קולנוע, שבראש ובראשונה עושה חשק כביר לשוב ולצפות בכל סרטיו של סקורסזי שוב, ולהתפייס עם חלק מהם. אבל חשוב יותר: היא עושה חשק לצאת ולעשות קולנוע.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 22.10.2025)

ציוץ