"ת׳ור: אהבה ורעם״. חלל על הזמן

דיברתי על ״ת׳ור: אהבה ורעם״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן 

טאיקה וואיטיטי הוא המרענן הרשמי של הוליווד. תיקון: של דיסני. מאז שקיבל לידיו את המושכות לביים את ״ת׳ור: ראגנארוק״ (2017) – שבצבעוניות, במוזיקליות, במודעות העצמית ובהומור שבו לא רק הזריק מידה רבה של אדרנלין לסרטי מארוול, אלא עשה מייקאובר טוטאלי לדמות של ת׳ור (כריס המסוורת). סדרת הסרטים התחילה ב–2011 תחת ידיו הכבדות של קנת בראנה, שלקח ברצינות את הרקע המיתולוגי שלו והפך את גיבור העל לדמות מהתיאטרון היווני או השייקספירי. שש שנים אחר כך, העולם האפל של ת׳ור הפך ללונה פארק הניאוני של טאיקה וואיטיטי. כעת, תחת ההנהלה החדשה, הסרט הרביעי בסדרת סרטי הסולו של ת׳ור הוא כבר אופרת רוק, כמעט מיוזיקל רוק כבד לשירי רובים ושושנים (האובססיה של הסרט לרובים ושושנים היא בדיחה משונה ומוזרה, אבל באופן משונה מוצלחת, בסרט המשונה והמוזר הזה). ״ת׳ור Four״ הוא יותר ״עולמו של וויין״ ופחות ״ריצ׳רד השלישי״, יותר ראלף בקשי ופחות לורנס אוליביה. הוא גם הסרט וגם הפרודיה עליו. וואיטיטי עושה לת׳ור את מה שריצ׳רד לסטר עשה (שלא בהצלחה) לסופרמן ב״סופרמן 3״, שהפך לקומדיה על חשבון הדמות.

דיסני כה מוקסמים מוואיטיטי – שזכה באוסקר מוצדק על התסריט של ״ג׳וג׳ו ראביט״ – שהוא מניחים בתיבת הדואר שלו את כל המותגים שלהם: הוא כבר ביים פרק מוצלח ב״המנדלוריאן״, דיבב את אחת הדמויות ב״שנות אור״ של פיקסאר וקיבל הזמנת עבודה לכתוב ולביים סרט מקורי ביקום של ״מלחמת הכוכבים״ שלא קשור לשושלת סקייווקר. ״ת׳ור: אהבה ורעם״ מספק הסבר לזה: וואיטיטי הוא המורד הצייתן. יש בסרט המון מהרעיונות הפרועים והאידיוסינקרטיים של וואיטיטי הקומיקאי – האיש ששותף לסדרות הקומיות האוסטרליות ״טיסת הקונקורד״ ו״מה אנחנו עושים בצללים״ – שחותרים תחת המיתולוגיה של הדמות והיקום הקולנועי של מארוול, אבל הוא גם יודע לשתף פעולה עם האולפן, זה שיש לו חזון איך הסרט הזה אמור להתחבר לשאר סרטי היקום הקולנועי ומבקש מהבמאים השכירים לציית למתווה הכללי. וכך, ״ת׳ור: אהבה ורעם״ הוא פרנקנשטיין של סרט – גפיים של קומדיה פרועה, לרגעים ברמת מל ברוקס, שתפורים לגוף של טרגדיה פגאנית, על עולם של מוות, כאוס והרס, ללא השגחה, הגיון וסדר.

הסרט החדש נפתח אחרי אירועי ״ת׳ור: רגנארוק״, אחרי השמדת אסגארד וההגירה של בני אסגארד (כוכב הבית של ת׳ור) לכפר על כדור הארץ, שהופך מייד לאטרקציה תיירותית. ת׳ור, שהזניח את עצמו והעביר את השלטון על אסגארד לידי ואלקירי (טסה תומפסון), כעת מצטרף לחבורת שומרי הגלקסיה בהגנה על עמים חיזריים מפני פולשים. וכך ״ת׳ור״ החדש מתחיל כפרק קרוס–אובר עם ״שומרי הגלקסיה״, כמו מופע חימום של להקה אחת לפני הסט המלא של להקה אחרת (ובכלל, סרטי מארוול התחילו להתנהג כמו פסטיבל הרוק הקיציים של אירופה – אין כוכב אחד שעליו נסמך הסרט, יש מאתיים).

כמו שב״ג׳וג׳ו ראביט״ וואיטיטי הצליח לעשות את מעשה המסוכן והבלתי אפשרי וליצור קומדיה סביב סיפור הקשור בשואה ונאציזם, ולעשות את זה בטון אמפתי ולא ציני, כך גם הסרט הזה מציג את ת׳ור כמי שחייו ספוגים אובדן – הוריו מתו בסרט הקודם, אחיו מת בכמה וכמה מסרטי מארוול, ובסרט הזה אהבת חייו, ג׳יין פוסטר (נטלי פורטמן), נלחמת בסרטן שלב 4 והופכת בעצמה לת׳ור, בתקווה שהפטיש שלו יעניק לה כוחות על טבעיים לנצח את המחלה. וכמו ב״ג׳וג׳ו ראביט״, כל רגעי ההרפתקאה הקלילים והקומיים מוצגים כמעין נראטיב חלופי, כרגעים של דמיון או משאלה, שבהם ת׳ור מנסה להביס ולהדחיק את רצף האסונות שחייו משובצים בהם. ת׳ור נהיה מצחיק כי הוא חי בפוסט-טראומה שמשבשת את תפיסת המציאות שלו.

באחת הסצינות היפות בפתיחת הסרט, מראה וואיטיטי איך עלילת הסרט הקודם הופכת להצגת חובבנים לתיירים באסגארד החדשה (עם מאט דיימון בתפקיד לוקי, מליסה מקארתי בתפקה היילה, לוק המסוורת׳, אח-של, בתפקיד ת׳ור, וסם ניל בתפקיד אודין). זה מצחיק מאוד, וגם חכם מאוד: האופן שבו סיפור הופך למיתוס, המיתוס הופך לפולקלור והפולקלור הופך לקיטש. יש כאן – בתחבולה הזאת של סיפור בתוך סיפור – מפתח לפיענוח גישתו מלאת המודעות העצמית של וואיטיטי להתמודדות עם התכנים של מארוול (ואולי בעתיד גם עם היקום של ״מלחמת הכוכבים״).

אלא שנדמה לפרקים שוואיטיטי קצת מאוהב בנוסחה שהוא עצמו יצר, בהומור הנונשלנטי, ויש יותר מדי רגעים של הומור צפוי ופשוט מדי. ומולם, כל קו העלילה שמציג את גור, טובח האלים (כריסטיאן בייל), כנבל שת׳ור ושותפותיו צריכים לחסל, נראה לחלוטין לא קשור לסרט הזה. נראה שבייל כתוב ומבוים כדמות מסרט אחר לחלוטין, על זעם ונקמה. דמות שהעלילה שלה אמנם משפיעה על גיבורי הסרט, אבל לא משקפת אותה ולא גורמת לגיבורים לערער על מצבם או להרהר בו. וכך, הקרקס והקרניבל של וואיטיטי – שמתחיל מבריק, מהנה ואנושי – ואף מסתיים כך – מגדל באמצע כרס גדולה ומיותרת, שהופכת את הסרט האקלקטי והלא אחיד הזה ל״ת׳ור: אכזבה ורעש״.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 10.7.2022)

ציוץ