״אלביס״. מלך הרוקנרול והאיש שגרם לו ליפול

דיברתי על ״אלביס״ בחצי הראשון של פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו בספוטיפיי או כאן

זוכרים כשרק התחילה מגיפת הקורונה במרץ 2020, והגיעה הידיעה שטום הנקס נדבק בנגיף – עוד לפני הסגרים ולפני הבהלה, ככה סתם לפני כולם. זה קרה בעת שהנקס ואשתו, ריטה ווילסון, היו באוסטרליה לצילומי סרט, והידיעה הבהילה את העולם – אם הנקס נדבק בקורונה, אז מה זה אומר על שאר העולם? הסרט ההוא, שצילומיו הופסקו וחודשו רק בסוף 2020, הוא ״אלביס״, שמגיע היום לבתי הקולנוע בארץ ובעולם. הצפייה ב״אלביס״ לא רק מזכירה רגע בדברי ימי המאה ה-21, אלא גם מבהירה שאלביס פרסלי הוא לא הגיבור של ״אלביס״, אלא זהו האיש המכונה קולונל טום פרקר, אותו מגלם הנקס מבעד לאיפור כבד ומבטא כבד אף יותר. זה לא סיפור על עלייתו ונפילתו של כוכב רוק, אלא סיפורו האפל והטראגי של האמרגן שהרים אותו, ואז הכשיל אותו.

״אלביס״ הוא סרטו החדש של באז לורמן (״מולן רוז׳״, ״רומיאו וג׳ולייט״), במאי שמתמחה בדמויות גרנדיוזיות, קאמפיות, גדולות מהחיים ומלאות מוזיקה ונצנצים. אלביס, שבשנים האחרונות לחייו הופיע בקביעות על במות לאס וגאס, עם לבוש מצועצע ומנצנץ, ועם מופע שכולו הפרזה ואקססיביות, הוא לכאורה הנושא המושלם עבור סרט של לורמן, שסרטיו מתפקעים מהעיסוק במוות, מלודרמה ומוזיקה.

ואכן, בתחילה נדמה שהשידוך מושלם. הפתיחה של ״אלביס״ מסחררת בעוצמתה וביופיה. יותר מזה: לורמן מתגלה לא רק כבמאי סוחף אלא גם כיוצר אינטליגנטי, שבכמה סצינות בסרט מצליח להמחיש היטב מה היה סוד הכישרון של אלביס פרסלי.

באחת הסצינות הראשונות בסרט אלביס הצעיר הוא נער לבן שמסתובב בשכונות השחורות של ממפיס טנסי ומתמוגג מהמוזיקה שהוא שומע סביבו. הוא מציץ למועדון שבו מוזיקאי שחור מנגן שיר בלוז מלא נשמה ויסורי אהבה, וזוגות רוקדים בחושניות בהשראת שירי העגבים מלאי התשוקה שהוא שר. ממול, נמצא אוהל שהוקם לטובת כנס התעוררות רוחנית,של כנסיה שחורה עם זמרי גוספל ששרים הללויה בקצב ובהתלהבות, ומעוררים את הקהל לאקסטזה דתית. פרסלי הצעיר מושפע משתי החוויות המוזיקליות במידה שווה – מזו המינית ומזו הדתית, ומהתפקיד של המוזיקה כמי שמעוררת בשומעיה את שתי התגובות הקיצוניות האלה, ולורמן יוצר עבורנו מיקס מוזיקלי בין הבלוז האיטי והמייבב ובין הגוספל המהיר והמשלהב וממחיש איך נולדה המוזיקה שפרסלי יקליט, שבה הוא מנכס את המוזיקה השחורה ומחדיר את הרוקנרול אל תוך המיינסטרים. כמה דקות אחר כך, באחת ההופעות הראשונות של פרסלי על הבמה, לורמן ממחיש – עם לא מעט חוצפה והפרזה – איך תנועותיו של אלביס, והקצב המהיר של שיריו, הקדיחו את הקהל הנשי – צעירות ומבוגרות – לחוות אקסטזה מינית. כל זה קורה ב-1955, בעיצומו של אחד העשורים הכי פוריטניים ושמרניים בתולדות התרבות האמריקאית.  מי שרואה את אלביס מופיע על הבמה, אבל מסתכל רק על הקהל, והאופן שבו הוא מגיב כמוכה מכת חשמל למיניות של אלביס, הוא קולונל טום פרקר (טום הנקס), סוכן ומפיק מופעי יריד וקרקס, שבהדרגה זורק את כל מופעי השוליים הזניחים שלו ומחתים אליו את פרסלי.

אוסטין באטלר, הצעיר האלמוני שמוכר רק למי שצפה בסדרה "הוחלפו בלידתן", מגלם את אלביס באינטנסיביות מרשימה ובווירטואוזיות ווקלית, כמי שלמד לחקות את קולו המשתנה של הזמר. אלא שהדמות של פרסלי הולכת ומאבדת את נוכחותה ועומדת בצל התפקיד עצום המידות של הנקס, שלא מצליח לגרום לנו להבין האם הוא מגלם מלאך או שטן שעלינו לחבב או לשנוא, והוא קצת חונק את הסרט.

קולונל טום פרקר הוא דמות אניגמטית, איש שכולו העמדת פנים ושאלות לא פתורות. הוא השטן שקונה את נשמתו של פרסלי, איש עסקים נכלולי וממולח, שפרסלי מוצג לעומתו כאדם חלש, תמים, תלותי וחסר החלטיות. נדמה שבתסריט הלא אחיד של לורמן ושות׳ שום דבר מהישגיו של אלביס לא נרשם על שמו, אלא הוא רק עושה את מה שאומרים לו. כשם שסרטו הקודם של לורמן, הגרסה שלו ל״גטסבי הגדול״, עסק באופן שבו הרצון לזכות בעושר והשפעה מביא לניצול ולאסון, כך גם סרטו החדש עוסק יותר באיש העסקים שיעשה הכל למקסם את רווחיו מאשר ביוצר וביצירה. הקולונל מקבל כאן קרדיט כמי שבמידה רבה המציא את עולם השעשועים והבידור הציני והממוסחר כפי שאנחנו מכירים אותו כיום – מיתוג, מסחור, שימוש בתקשורת המונים, וההחלטה שהכסף מעל הכל, והרווח חשוב יותר מהאמנות והיצירה. החצי הראשון של הסרט – החצי הטוב – מוכיח שפרקר, עד כמה שהוא לא מעורר אמון, הבין את הקהל האמריקאי היטב, זיהה נכון את הכישרון של פרסלי ואת המהפיכה שהוא מביא איתו ואכן ידע איך להפוך אותו בזמן לקצר לאמן הכי מפורסם ומשפיע בעולם (צפו ב״Get Back״ הסדרה התיעודית שביים פיטר ג׳קסון על הביטלס בדיסני+ וראו כמה פעמים הביטלס מבצעים שירים של פרסלי בסשנים שלהם, כשהם עושים ג׳אמים ומאלתרים בין טייקים). אבל עד מהרה הקידום הופך לניצול ושיעבוד.

יש המקווים ש״אלביס״ יהפוך לסנסציה הקולנועית–מוזיקלית של השנה, בדומה לאופן שבו ״רפסודיה בוהמית״ חישמל את הקהל לפני ארבע שנים. אבל להבדיל מהמופע של קווין בוומבלי שמעניק ל״רפסודיה״ קרשצ׳נדו עצום וסוחף, או להבדיל מהקאמבק לו זוכה אלטון ג׳ון בסוף ״רוקטמן״, אלביס האיש ו״אלביס״ הסרט הולכים ודועכים לתוך סיפור אפל ונורא, שבו המוזיקה לא מעוררת אלא הורסת. לורמן מעניק לפרסלי סצינה יפה של חסד, שמציגה אותו בשיאו המוזיקלי בקאמבק שלו בלאס וגאס, אבל משם פרסלי קמל, והסרט שוקע איתו, באופן שמעורר תהיה האם הבחירה להעמיד במרכז הסיפור דווקא את הקולונל היתה הנכונה. עם הקולונל כמרכז הסיפור, ״אלביס״ הוא בעצם מעין אגדת מפיסטו או דוקטור פאוסטוס, שמאפילה על סיפורו של אלביס עצמו, ומציג רק את הצד האפל של התהילה והפרסום. הסיפור של אלביס, מתחיל בגדול ומסיים בקול ענות חלושה. אולי, כדי להפוך את ״אלביס״ לסרט שמסתיים בשיא, היה צריך לספר את הסיפור הזה מהסוף להתחלה, כי יש כאן חצי יצירת מופת, לפני שהכל הולך לעזאזל.

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב״כלכליסט״, 23.6.2022)

ציוץ