״שנות אור״. לא סולו

דיברתי על ״שנות אור״ בפודקאסט הקולנוע של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה, החל מדקה 37:00. האזינו בספוטיפיי או כאן

עלילת "צעצוע של סיפור" מ-1995 – הסרט העלילתי הארוך הראשון של אולפני פיקסאר, והסרט הראשון באורך מלא שהופק באנימציה ממוחשבת – התחילה מהרגע שילד בשם אנדי מקבל ליום הולדתו את בובת הצעצוע של באז שנות אור, הדמות האהובה עליו מסרט מדע בדיוני שהוא העריץ. מרגע שבאז – החדש, החדשני והעתידני עם כנפיים מתקפלות ואורות מהבהבים – נכנס לחייו של אנדי, הוא זונח את מי שהיה הצעצוע האהוב עליו עד לפני רגע, וודי, קאובוי של פעם, עשוי בד ולא פלסטיק, ובלי אורות מהבהבים. לא רק החדש הביס את הישן, אלא גם הקולנוע ההוליוודי ההייטקי של ההווה (סרטי מדע בדיוני) דחק הצידה את המערבונים של פעם. חלוצי העבר, שיצאו לכבוש על סוסים את הערבות והמדבריות של מערב ארצות הברית, פינו את מקומם לגיבורים קולנועיים חדשים – חלוצי חלל שיוצאים לתור את ערבות הגלקסיה בחלליות ואקדחי לייזר.

28 שנה אחרי "צעצוע של סיפור" מישהו בדיסני/פיקסאר בוודאי זרק את הרעיון: רגע, הסרט הזה שאנדי כל כך אהב ושהוא כל כך התלהב מהצעצוע שהוא קיבל ממנו – איזה סרט זה היה בעצם? וכך נולד "שנות אור", שמעמיד פנים שהוא הסרט שהיה שובר קופות ענק בסביבות 1995 ושהניב ליין צעצועים פופולרי. זה סרט שגיבורו הוא אסטרונאוט בשם באז שנות אור, שיוצא עם צוות לחקור כוכבי לכת רחוקים כדי להחליט מי מהם ראוי לחקר והתיישבות. כשתקלה מבצעית מקרקעת את הצוות על כוכב לכת שנמצא לא ראוי להתיישבות, באז שנות אור (בדיבובו של כריס אוונס, ולא טים אלן שדיבב את הבובה בלבד) מנסה למצוא דרך לחלץ את עצמו ואת חבריו משם.

צריך להגיד את זה חד וברור: אין שום סיכוי בעולם שילד בן 10 ב-1995 היה רואה את "שנות אור" והופך את הסרט הזה לסרט האהוב עליו, עד כדי כך שהוא ירצה לשחק עם בובת הדמות מתוכו. יש כמה דברים טובים ב"שנות אור", ועוד רגע ניגע בהם, אבל פיקסאר פספסה בשנות אור את המטרה אליה היא כיוונה: יצירת סרט הרפתקאות בחלל – על הציר שבין "מלחמת הכוכבים" וסדרת הטלוויזיה "באק רוג'רס" – שיהיה לו במבט לאחור טעם של פעם, מהסוג שיגרום לילדים ונערים להפוך אותו לסרט פולחן שצופים בו שוב ושוב ומריעים לו. פיקסאר היו יכולים ליצור בשנת 2022 מחווה נהדרת לסרטי האקשן וההרפתקאות של שנות השמונים והתשעים – ספילברג, לוקאס, ג'יימס קמרון, רידלי סקוט. "שנות אור" היה יכול להיות האינדיאנה ג'ונס של ימינו – כשם שספילברג ולוקאס יצרו את אינדיאנה ג'ונס בהשראת סרטי ההרפתקאות שהם ראו בילדותם, כך אנשי פיקסאר היו יכולים ליצור את "שנות אור" בהשראת הסרטים שהם ראו בילדותם. אגב כך, הם היו יכולים ליצור נקודת מבט מעניינת על ההבדל בין שוברי הקופות של ימינו ובין אלה של לפני 30 שנה. אבל זה לא קרה – באופן משונה "שנות אור" הוא סרט כמעט נטול הומור ומודעות עצמית, ובאופן מאכזב הוא מנסה להיות סרט מ-1995 אבל עם הרגישויות והזהירות של המאה ה-21, שלא מוכנה להתעלם יותר מנקודות העיוורון של הקולנוע המסחרי של סוף המילניום הקודם.

הבעיה העיקרית של "שנות אור" היא מה שהיתה אמורה להיות המעלה שלו: אולפני פיקסאר. הם מתוחכמים מדי לסרט כזה, שהיה צריך להיות אינפנטילי. אבל פיקסאר לא יודעים להיות ילדותיים. זה היה צריך להיות סרט בהפקת ג'רי ברוקהיימר ועם התסריטאים של "שודדי הקריביים", או סרט של ג'ון פאברו, שיגדוש לתוכו את אהבת "מלחמת הכוכבים" שלו. אפילו ג'יי.ג'יי אברמס היה עושה כאן עבודה טובה, כי הוא הרי האנדי הזה, הילד הגיק שמתלהב מסרטי מדע בדיוני ומנסה לשחזר אותם בחדרו. אבל לפיקסאר – שמצטיינים בלעשות סרטים בוגרים על דמויות של ילדים – אין כנראה מושג איך להפוך דמויות בוגרות לילדותיות. וכך "שנות אור" – באופן חריג – הוא סרט עם שפע רגעים של מסר ולקח, ומעט מאוד רגעים פשוטים של הנאה, כיף והתלהבות. יש כמה כאלה בסרט, אבל באז שנות אור – הרציני והיעיל עד אימה – לא נמצא בסצינות המצחיקות, ולכן הוא כמעט מיותר בסרט.

עם זאת, יש בו דברים אחרים, והם לא רעים. הם פשוט מאוד פיקסאריים. למשל, המסר העיקרי שעולה מהסרט, על כך שבאז – העצמאי, הסוליסט, מלא האגו – צריך ללמוד לעבוד בצוות כדי לפתור את הבעיה העומדת מולו. אם זה נשמע מוכר זה רק כי זה בדיוק המסר של "צעצוע של סיפור".

ויש מסר נוסף והוא דווקא נוגע ללב, אבל מפוספס על הסרט הלא–נכון: בסצינת מוקדמת בסרט, שכמעט זהה לחלוטין לסצינת הפתיחה של "אהבה בשחקים: מאווריק", באז שנות אור מצדיק את שמו וכמעט מצליח להגיע לטיסה במהירות האור, אבל אז מגלה שטיסה במהירות האור משנה את יחסיות הזמן – הוא נשאר באותו גיל, אבל על כוכב הלכת שהוא עזב עברו ארבע שנים. וכך, באז – שכל כך להוט להשלים את משימתו המקורית – לא שם לב שהוא מבזבז שנות אור על התכלית הלא נכונה. לפיקסאר יש עניין מתמשך עם מוטיב הזמן, וסרטיהם עוסקים ברעיון החוזר שזמן שחלף לעולם לא יחזור. הפתיחה של ״למעלה״, למשל, היא הדוגמה הכי יפה בפילמוגרפיה של פיקסאר, ואולי בתולדות הקולנוע כולו. אבל סרטים נוספים שלהם עוסקים במסר שאסור לאבד זמן – מ״למצוא את נמו״, דרך ״קדימה״ ועד ״נשמה״. העיסוק בזמן וביחסיות שלו הוא רעיון מעניין וחשוב – אבל אולי מתאים יותר לסרט של כריסטופר נולן, ולא לסרט הרפתקאות לכל המשפחה, שנראה כאילו נעשה על ידי אנשים נטולי נוסטלגיה, ששכחו מה זה להיות ילדים.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 20.6.2022)

ציוץ