"ג'וג'ו ראביט". מיין סאמר קאמפף

טאיקה וואיטיטי, במאי וקומיקאי ניו זילנדי, אמנם די מוכר במולדתו, אבל לפרסום בשאר העולם הוא זכה באופן הדרגתי בעשור האחרון, תחילה עם עבודות הבימוי שלו לצמד "טיסת הקונקורד", ואז לקומדיית הערפדים המשותפת שלהם, "מה אנחנו עושים בצללים". העובדה שהוא לוהק לתפקיד הבמאי של "תור: ראגנארוק" היתה מפתיעה, אבל רק עד שראינו את הסרט: אחרי שני סרטי "תור" כבדים ומסורבלים, וואיטיטי הקים את הדמות הזאת לחיים בסרט צבעוני, קרקסי ומלא הומור. העובדה שהוא בקרוב יביים את הסרט הרביעי של "תור" רומזת שוואיטיטי הוא העתיד של מארוול.

אבל עבור הקהל הניו זילנדי, "תור: ראגנארוק" היה תופעה עם ערך תרבותי מוסף: מתברר שמתחת לרדאר של הוליווד ומארוול, וואיטיטי הפך את "תור" לסרט שנותן מקום לתרבות הילידית הניו זילנדית. זה הוסווה מתחת לאפקטים ולאיפור, אבל הניו זילנדים זיהו את המבטאים ואת הגינונים והבינו את המחוות. עבורם, צפייה ב"תור: ראגנרוק" היתה שקולה לאופן שבו בישראל קלטו את "בוראט", כשסשה ברון כהן קילל בעברית במקום בקזאחית.

וואיטיטי – שלפעמים חותם על הופעותיו בשם הנעורים של אמו, טאיקה כהן – מגדיר את עצמו "פולינזי יהודי". אביו ממוצא מאורי, מהילידים המקוריים של ניו–זילנד, ואמו גדלה בבית יהודי. ועם כל העובדה שוואיטיטי מתגלה כליצן לא קטן, מתברר שיש לו אג'נדה לעשות סרטים מסחריים מיינסטרימיים, אבל שיכילו עדויות לשורשיו האתניים. וכך הוא יצר את "ג'וג'ו ראביט", שאין דרך אחרת להגדיר אותו מלבד "קומדיית שואה", אחד הפרויקטים המשונים, המפתיעים והמצחיקים שיצאו השנה מהוליווד. סרט שהוא מקורי לחלוטין כשם שהוא מרתיע. צפייה ב"ג'וג'ו ראביט" שקולה לצפייה בלהטוטן שעושה ג'אגלינג עם חרבות – זה מבהיל יותר משזה מהנה, והשאלה העיקרית היא האם הלהטוטן הזה ייצא מהטריק הזה בחתיכה אחת. אז כן, טאיקה וואיטיטי כהן, מצליח לעשות את זה.

יוהן הוא ילד גרמני בן עשר וכולם קוראים לו ג'וג'ו. הוא פחדן גדול, ולכן הוא זוכה לכינוי "ג'וג'ו השפן" (או "ג'וג'ו ראביט", על פי התרגום לעברית). הוא חי בגרמניה של שנות ה-40 וכדי להיות כמו כולם הוא מצטרף לתנועת הנוער ההיטלראי. זה המקום שבו רוב הצופים – בוודאי היהודים – ידפדפו את התקציר הלאה. אבל חכו רגע למשפט הבא: ג'וג'ו כל כך רוצה להשתלב במאמץ המלחמתי של גרמניה שהוא מדמיין את אדולף היטלר כמי שמלווה ומשוחח איתו. מעין חבר דמיוני. הקול שאומר לו בראש את מה שג'וג'ו מסרב להגיד לעצמו.

למזלו של ג'וג'ו, הקצין המופקד על אימון ילדי גרמניה הוא חייל פצוע, שיכור ומיואש (סם רוקוול) ואמו (סקרלט ג'והנסון) מבינה שבנה עובר פאזה ילדותית, אבל היא עצמה רחוקה מתמיכה בשלטון. לכן כשג'וג'ו מגלה שבכוך בקיר בחדרה של אחותו המתה אמו מחביאה נערה יהודיה, כל העולמות שלו מתנגשים אלה באלה. הגעגועים לאחות שהנערה מזכירה לו אותה, האהבה לאם מול החיפוש אחר דמות אב, וההיכרות האישית עם היהודיה הראשונה שלו, שעד אותו רגע רק עשו לו דמוניזציה לגבי עמה. הסרט, שמתחיל כקומדיית סלפסטיק בנוסח מל ברוקס, לוקח על עצמו את האחריות לא לעסוק בנאציזם בקלות ראש והולך ונהיה בוגר וקודר ככל שהוא נמשך.

וואיטיטי משבץ בסרטו גרסאות בגרמנית של שירים של הביטלס ודיוויד בואי (שהם עצמו הקליטו בימיהם בברלין) כדי לרמוז לנו שזו לא יותר מפנטזיה אבסורדית, מעין "יומנו של חנון" פוגש את "יומנה של אנה פרנק". העיצוב והצילום, שלרגעים מזכירים את הסרטים של ווס אנדרסון, מוסיפים לתחושת האגדה, שנועדה לצמצם את תחושת חוסר האחריות שהסרט הזה מפלרטט איתה. בסופו של דבר, זה סרט שמדבר על גזענות, אנטישמיות ומרידה בדיקטטורים, אבל וואיטיטי – שגם מגלם את דמותו המטורללת של היטלר בסרט – הופך את "ג'וג'ו ראביט" למין קומדיה של שיכורים. קוריוז, אבל עם כשרון, הומור ובאופן מפתיע גם לב.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 2.1.2020)

ציוץ