1917. בלכתך למלחמה הבא את השוט

הידעתם? "1917" כבר נבחר לאחד מסרטי השנה של 2019 ב"סינמסקופ". ראו כאן

בכותרות הסיום של "1917" מקדיש הבמאי סם מנדס את הסרט לסבא שלו, שסיפורי מלחמת העולם הראשונה שלו היוו השראה ליצירתו. אבל פתיחת הסרט מזכירה דווקא את נקודת המוצא של "להציל את טוראי ריאן", שמתרחש במלחמת העולם השנייה: שניהם סרטי מלחמה על משימה שכרוכה בחציית צרפת הכבושה ולהעביר הודעה שקשורה לשני אחים שנמצאים בחזית מול גרמניה. אלא שמנדס יצר את סרטו מתוך מחשבה ליצור סרט בשוט אחד. מה שעשוי להיראות בראשונה כמו גימיק טכני, הוא למעשה אחד הסרטים הווירטואוזיים שנעשו באחרונה.

מי שהופקד על ביצוע המשימה הנועזת הזאת הוא הצלם הבריטי האגדי רוג'ר דיקינס (שחתום על סרטי האחים כהן וזוכה האוסקר על "בלייד ראנר 2047"), שממשיך את הישגיו של עמנואל לובצקי ב"בירדמן" (גם הוא בשוט אחד) וב"האיש שנולד מחדש", ומעצב ויזואלית סרט שנראה כמו פעלול אקרובטי עוצר נשימה. זו לא רק העובדה שדיקינס וצוותו עוקבים אחרי גיבורי הסרט במסעם, בתנועת מצלמה אחת ממושכת, זו בעיקר ההבנה שהסרט הזה הוא כמו אקט כוריאוגרפי מסונכרן ומושלם בין צלם, שחקן ומלחין. מנדס הוא ארכיטקט–העל שהוגה ומתכנן את הכל, אבל אנשי הצוות שהוא גייס לצידו עושים כאן כמה מרגעי השיא של הקריירות שלהם. דיקינס לא רק מניע את מצלמתו, אלא הוא גורם לנו להבין שהתכנון המוקדם מחייב אותנו לפענח יחד איתו כל בחירה, שהרי אין כאן החלטות ספונטניות או מקום לאלתור: מתי המצלמה רצה מאחורי הדמויות (כשהיא רוצה לחשוף את נקודת מבטם), ומתי היא רצה לאחור לפניהם (כשהיא רוצה להסתיר מה שעומד להגיע) ומתי היא רצה לצידם (כשהיא רוצה לבטא רגעים של מהירות ודינמיות), מתי העדשה רחבה (בתוך השוחות, ליצור את אפקט מבוך העכברים), ומתי היא סגורה (בסצינות של שיחה והפוגה). זה סרט שמבקש מאיתנו לכל אורכו לא רק לעקוב אחרי משימתן של הדמויות, אלא גם להיות מודעים לשפה הקולנועית שמנסחת את המסע הזה. דיקינס – שעובד באופן מופתי עם תאורה לא פחות מאשר עם תנועה – מסיים כמעט כל סיקוונס ברגע ויזואלי פוער עיניים. יש כל כך הרבה פריימים שראויים להפוך לפוסטרים בסרט הזה. הזוועה של המלחמה כפי שהיא מתורגמת לרגעים של יופי בלתי נסבל שמחייב אותנו להתמודד עם התובנה שלא משנה כמה שסרטי מלחמה ישאפו להיות אנטי–מלחמתיים, יש משהו אינהרנטי אסתטי וקתרטי בכל ההרג הזה.

כמו "בירדמן" ו"האיש שנולד מחדש" (שהכיל שוטים ארוכים ובלתי אפשריים), גם ב"1917" לטריק הוויזואלי נוספת גם תחבולה טכנולוגית: זה לא באמת שוט אחד שנמשך שעתיים, אלא סדרה של שוטים קצרים בהרבה – שצולמו במשך חודשיים בין אפריל ליוני האחרונים – שאחר כך נתפרו דיגיטלית ליצור אפקט של שוט רצוף אחד. מה שאומר שלהבדיל מכל סרט אחר, את הסרט הזה אי אפשר היה לבנות מחדש אחר כך בחדר העריכה. מה שנכתב, מה שתוכנן ומה שצולם הכל חייב להיכנס בדיוק לפי הסדר הזה. זה המקום שבו מנדס לא רק מוכיח שהאוסקר עליו זכה על סרטו הראשון "אמריקן ביוטי" לפני 20 שנה בדיוק היה מוצדק (גם אם הגיע לפני זמנו), אלא משתמש בניסיונו כאחד מבירי במאי התיאטרון של אנגליה – כי הרי מה היא הצגת תיאטרון אם לא הופעה בשוט רצוף אחד, בסנכרון מושלם בין עשרות מחלקות, ומול קהל חי – ערב, ערב, שמונה פעמים בשבוע.

לסרטים בשוט אחד – שהתרבו מאוד בשנים האחרונות, מאז כניסת השימוש במצלמות דיגיטליות – יש בדרך כלל נימוק עיקרי אחד: להציג בפנינו סרט המתרחש בזמן אמ, כשזמן הצפייה בסרט חופף לזמן העלילה. "בירדמן" חשף את זה היטב בפריים הראשון שלו שבו נשמע שעון מתקתק. סרטים בשוט אחד הם השעון המתקתק של הקולנוע: הסיפור והשוט יסתיימו יחד. לכאורה, זה גם המצב ב"1917", שמתחיל כמירוץ נג השעון. אבל באמצע הסרט החוקיות הזאת נשברת לרגע. יש קאט אחד, רגע של פריים שחור, ואז מעבר זמן. אני מסגיר כאן סוד קטן: הסרט אינו בדיוק סיפור בזמן אמת. וזאת כי המשמעות האמיתית של השוט הממושך הזה אינה הזמן אלא התנועה. זהו סיפורם של שני חיילים שיוצאים להעביר מסר למפקד גדוד, לעצור את ההתקפה המתוכננת שלו, כדי למנוע טבח בחייליו שעומדים להיכנס למלכודת. אבל ככל שההליכה הופכת לריצה כדי להגיע בזמן, כך גם ההבנה שברגע שניתנה הפקודה לנוע, מאוד קשה לעצור אותה. זה לא רק סרט על זמן, אלא סרט על כך שבמלחמה, להבדיל מקולנוע, הפקודה "קאט" הרבה יותר קשה לביצוע מאשר "אקשן".

(גרסה מורחבת לביקורת שפורסמה ב"כלכליסט", 5.1.2020)

ציוץ