סיכום שנה 2019: סרטי השנה של "סינמסקופ"
הגיע הזמן לסכם את רשימת סרטי השנה של "סינמסקופ". כולל שני סרטים של נטפליקס, שתי סדרות של HBO, שני סרטים עם אדם דרייבר, שני סרטים עם בראד פיט, שני סרטים עם טרייסי לטס, ושני הסרטים עם הסצינות הכי יפות ברכבת התחתית בניו יורק. אני מכניס לרשימה הפעם גם סרטים שכבר ראיתי אבל ייצאו בארץ בתחילת 2020. יש פה כמה סרטים שכבר הופיעו ברשימות סיכומי השנה של עמיתיי מהארץ ומהעולם. אבל יש כאן גם כמה סרטים שנועדו להזכיר שהיו השנה כמה סרטים שממש אהבתי ונראה לי שאני הייתי היחיד בכך.
בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה סיכמתי את 2019 בקולנוע יחד עם נעמה רק ויהונתן צוריה. האזינו כאן
הנה הם, סרטי השנה שלי.
1. "פרזיטים", בונג ג'ון-הו
הסרט שאני הכי מחכה לו ב-2020 הוא הצפייה השלישית ב"פרזיטים". איזה סרט מבריק ומפתיע וחכם ומצחיק ומבעית ועוד פעם מפתיע. ממנו הצילום בראש הפוסט.
2. "סיפור נישואים", נואה באומבך
עם כל הכבוד לרוהמר, ההשראה הברורה והמובהקת על "סיפור נישואים" הוא אינגמר ברגמן. "תמונות מחיי הנישואין" של ברגמן הוא כמו בן משפחה ביולוגי של הסרט הזה – שניהם דיאלוגים בין בני זוג שהולכים ושוקעים לתוך חיסול חשבונות הדדי שממרר לשניהם את החיים. אבל לרגעים – בעיקר בגלל סיפור המסגרת העוסק בתיאטרון – קשה שלא להבחין שגם "פרסונה" של ברגמן נמצא שם כהשראה, באופן שבו הוא מעצב את שני גיבוריו כשני חצאים מתוך שלם אחד, וכדמויות שנמצאות ביצירה סימטרית לחלוטין (הקומפוזיציה בצילום של רובי ריאן, שצילם את הסרט האינטימי הזה בפילם 35 מ"מ, ממחישה את הסימטריה הזאת שוב ושוב).
3. "ג'וקר", טוד פיליפס
האופן המבהיל שבו מגלם חואקין פיניקס את ארתור פלק, שמאבד את דעתו והופך לג'וקר, והאופן המרשים ומעורר הפלצות שבו פיליפס מעצב ומצלם את ההידרדרות הזאת והופך אותה לספקטקל מבעית, הופכים את "ג'וקר" לסרט ש–80 אחוז ממנו – אולי למעט 20 הדקות האחרונות החלשות יותר – הוא בראש ובראשונה חוויה קולנועית מרשימה ומצמררת. לא מעט, אגב, בזכות הפסקול שהלחינה הצ'לנית האיסלנדית הילדור גודנדוטיר ("צ'רנוביל") שמצליחה לתרגם הפרעה נפשית לצלילים.
4. "פורד נגד פררי", ג'יימס מנגולד
השאלה הגדולה למראה הסרט הזה היא: מתי הפך ג'יימס מנגולד לבמאי כה משוכלל? אף אחד לא ציפה שבמאי הדרמות העדין הזה פתאום יכתוב מחדש את חוקי סרטי האקשן. תחילה ב"לוגאן" (2016), הפרק הסוגר בעלילות של וולברין, ואחד מסרטי גיבורי העל הטובים בכל הזמנים, וכעת ב"פורד נגד פרארי", שמצליח להעביר באופן מלהיב למדי את תחושת המהירות והסכנה שבנהיגה במכונית ספורט על ידי מקצוענים. זה מאותם סרטים שבו תמצאו את עצמכם נעים ימינה ושמאלה עם כל הגוף מרוב שמנגולד וצוותו מצליחים להמחיש את האינטנסיביות ומהירות התגובה הנדרשת בנהיגה ב-350 קמ"ש. כן, זה סרט המבוסס על סיפור אמיתי, אבל זו בעיקר חוויה קולנועית משובחת במיוחד, שלוקחת סיפור נוסחתי ומספרת אותו באופן חדשני ובמהירות הבזק. מנגולד יצר סרט מרהיב ומלהיב ומבדר לחלוטין.
5. "1917", סם מנדס
הסרט הפלאי והווירטואוזי הזה – שביים סם מנדס, צילם רוג'ר דיקינס והלחין תומס ניומן – יוצא בסוף השבוע הקרוב. הביקורת שלי עליו תתפרסם בשבוע הבא.
6. "אד אסטרה", ג'יימס גריי
חשוב לזכור את החיבה של גריי למופשט ולפיוטי, כדי להבין ש"אד אסטרה" יותר קרוב באופיו לקולנוע של טרנס מאליק מאשר לקולנוע של ג'יימס קמרון. זה לא החומר שממנו בנויים שוברי קופות, אבל זה מאותם סרטים שעובדים כמו אינפוזיה: מטפטפים את עצמם באיטיות לתוך הוורידים וממשיכים ללכת אתכם ימים אחר כך. דמיינו מפגש בין "סולאריס", בגרסתו של סטיבן סודרברג, ובין "האדם הראשון" של דמיאן שאזל, ותסתנכרנו לסרט חלל שבו עיקר המסע מתרחש בראשו, תודעתו ונפשו של הגיבור, ולא באירועים החיצוניים שקורים לו בדרך. עם טומי לי ג'ונס ודונלד סאתרלנד בתפקידי משנה, "אד אסטרה" הוא למעשה סרט שהנושא העיקרי שלו הוא זקנה וההתמודדות איתה.
7. "היו זמנים בהוליווד", קוונטין טרנטינו
שתי הדמויות הגבריות, האחד כפיל של השני, חושפות את הפרט השני במערכת ההפעלה של טרנטינו: ההיקסמות שלו מבריאתה של היסטוריה חלופית. טרנטינו מספר על דמויות בדיוניות שמסתובבות ליד דמויות אמיתיות, בתוך אירועים שאולי קרו ואולי לא. ב"היו זמנים בהוליווד" הסיפור ההיסטורי של צ'רלס מנסון וחבורתו מוצג באופן אלטרנטיבי, לא נאמן למציאות. אם סרג'יו ליאונה רצה לספר סיפורים מההיסטוריה האמריקאית כשקרא לסרטיו "היו זמנים במערב" ו"היו זמנים באמריקה", הרי שטרנטינו משתמש באותו שם על משקל "היה היה" – זו לא ההיסטוריה, ואף לא המיתוס, זו אגדה פרי המצאתו, זה לא פול תומס אנדרסון, אלא הנס כריסטיאן אנדרסון.
8. "רצח כתוב היטב", ריאן ג'ונסון
סרט המתרחש ברובו בתוך בית גדול ויוקרתי, ושיש בו מפגש קטלני בין עשירים ועניים? איפה שמענו את זה כבר קודם? לפחות פעמיים השנה: תחילה ב"פרזיטים" הקוריאני ואז בסרט האימה "מי שעומד מאחורי". צרפו לשני אלה עכשיו את "רצח כתוב היטב" ("Knives Out"). בשלושתם בית המידות הוא האתר למלחמת מעמדות שבמרכזה גופה – כסף ישן, כסף חדש ומהגרים. אדונים ומשרתים, אבות ובנים. "רצח כתוב היטב" מסכם בדרכו המקאברית שנה של סרטים שבהם העשירים ניסו לחסל את העניים, והעניים השיבו מלחמה: תחילה ב"אנחנו", ואז ב"נוכלות בלי חשבון" וכמובן ב"ג'וקר", הסרט שנשא את המוטו "להרוג את העשירים" באופן הכי בוטה.
9. "נשים קטנות", גרטה גרוויג
איזה תסריט חכם כתבה גרטה גרוויג בעיבוד הנהדר שלה ל"נשים קטנות". הסרט יוצא בארץ בסוף ינואר. הביקורת המלאה תתפרסם אז.
10. "יסטרדיי", דני בויל וריצ'רד קרטיס
נדמה לי שאני היחיד בעולם שאהב את הסרט הזה. ממש אהבתי אותו.
דני בויל מעניק לתסריט של קרטיס – ובעיקר במערכה הראשונה והמעולה שלו – אנרגיה שלא היתה קיימת באף אחד מהסרטים הקודמים שכתב, כמו גם את הצבעוניות הניאונית שמאפיינת את סרטיו המשכרים, הטריפיים והמסחררים. קל להבין למה החיבור בין קרטיס ובויל בסרט הזה נשמע מעולה על הנייר: בגלל המוזיקה. שניים מהיוצרים הכי מפורסמים של הקולנוע הבריטי חוברים לסרט שהעיקר בו הוא המוזיקה, האהבה הגדולה של שניהם. הפסקולים בסרטים של בויל וקרטיס תמיד מצוינים ולכן רק הגיוני שהשניים ישתפו פעולה בסרט שעוסק באהבה העולמית לביטלס ומארח את אד שירן לתפקיד משנה משמעותי ומשעשע. ואכן זה הדבר הגדול ביותר שיש ב"יסטרדיי" – אהבה עצומה ומידבקת למוזיקה, שקשה לעמוד בפניה ושבויל מוציא ממנה את המקסימום.
11. "איפה את, ברנדט", ריצ'רד לינקלייטר
כנ"ל. אבל ממש.
לינקלייטר מביים דיאלוגים כמו שבמאים אחרים מביימים סצינות מרדפים. בסצינות האלה הוא קם לחיים, זה ממש מעניין אותו. והוא גם סומך על האינטליגנציה של צופיו. במקרה של "ברנדט", יש סיפור משנה שלם המועבר על ידי עיצוב בלבד, בסרט על אדריכלית שמגדירה את עצמה כ"פותרת בעיות בעלת טעם טוב" (אחרי שבחצי הראשון היא היתה "עושת הבעיות"). הבית הענק שבו ברנדט חיה עם משפחתה והפך להיות פרויקט החיים שלה הוא לוקיישן מדהים – אין חדר בבית שנראה דומה מבחינה עיצובית למשנהו, ואין שתי סצינות שמתרחשות באותו חדר פעמיים. אלא הסיפור כולו. הרגעים הוויזואליים האלה הם גם יתרון הקולנוע על פני הספרות. בסרט שהוא ברובו סימפטי, העיצוב של "ברנדט" והשימוש בו לצרכי הדמות והעלילה הם לא פחות מגאוניים.
12. "ג'וג'ו ראביט", טאיקה וואיטיטי
בביקורת על "איפה את, ברנדט" הזכרתי את ווס אנדרסון וכך גם בביקורת שלי על "ג'וג'ו ראביט" שתתפרסם בסןף השבוע הקרוב.
13. "מיסטר לינק", כריס באטלר
אולפני לייקה ("קורליין", "קובו", "הקופסונים") ממשיכים להוציא סרטים יפהפיים באנימציית סטופ–מושן בעבודת יד – אנימציה קלאסית של בובות ורקעים בנויים – שכמעט נכחדה מהעולם שבו המחשבים שולטים. גם סרטיהם הפחות טובים תמיד מרהיבים לצפייה, ו"מיסטר לינק" ("Missing Link"), מאת הבמאי של "פאראנורמן", הוא אחד הטובים שלהם. בעלילה שגונבת לא מעט רעיונות מיצירות אחרות – מ"מסביב לעולם ב-80 יום" דרך "פרנקנשטיין הצעיר" ועד "מפלצות בע"מ" – הסרט הזה קודם כל מקסים בחוש ההומור האנגלי ומלא האירוניה שלו. הסרט מתרחש ב-1886, ימים של שינויים ומהפכות, אבל הוא מדבר לקהל מודרני, שכבר יודע שכל מה שחשבו שבלתי אפשרי אז, מציאותי כיום.
14. "כאב ותהילה", פדרו אלמודובר
"כאב ותהילה" הוא אחד מסרטיו היפים והנוגעים ללב של אלמודובר בעשור האחרון, ואחרי כמה סרטים בהם עסק בנושא החביב עליו, בדמויות הנשיות במלודרמות עזות רגש שהביאו לו את עיקר פרסיו ופרסומו ("חולייטה", "לחזור", "הכל אודות אמא"), הוא עוסק הפעם בעיקר בעצמו ובגברים בחייו, ובנושא השני הכי נפוץ אצלו: הקולנוע עצמו. אנטוניו בנדרס, שזכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן האחרון בזכות תפקיד מפתיע בשבריריותו, מגלם את דמותו של סלבדור מאלו (ערבבו את האותיות ותקבלו את השם "אלמודובר", עם קצת עודף) במאי קולנוע שסובל ממשבר יצירתי. ממש סובל. כל הגוף שלו כואב.
15. "האני בוי", עלמה הראל
הנושא הטעון מבחינה רגשית ואוטוביוגרפית יכול בקלות היה להפוך לדרמה ריאליסטית מחוספסת ומייסרת לצפייה, אבל הכשרון המיוחד של הראל – שהפך גם את סרטי התעודה שלה לכל כך יוצאי דופן – הוא היכולת שלה לגרום לסרטיה להיראות כמו חלום. יש בסרט משהו מהורהר ומרחף, בצילום, בנקודת המבט הילדותית שמצליחה להפוך גם את המצוקה להרפתקאה.
16. "עלובי החיים", לאדג' לי
סרט הביכורים של לאדג' לי הוא לא עיבוד לספרו של ויקטור הוגו. הסרט, מתרחש בפרבר הצרפתי שבו חי הוגו ובו הוא כתב את ספרו, ושכיום חיים בו בעיקר מהגרים אפריקאיים. גיבורי הסרט תוהים איך היה נראה "עלובי החיים" לו היה חי ויקטור הוגו בימינו. הסרט מציג את הדינמיקה בין השוטרים ובין הקהילה האפריקאית, ובין הקהילה ובין עצמה, במה שהופך בהדרגה למעין אינתיפאדה של ילדים, שנמאס להם מהפוליטיקה שנעשית מעל ראשם ושלא מתוך האינטרסים שלהם. זה סרט שנראה צפוי בהתחלה ורק הולך ומתעצם ככל שהוא נמשך, עד לסוף הכביר שלו.
17. "המתים אינם מתים", ג'ים ג'רמוש
כשם ש"רק האוהבים שורדים", סרטו הלפני–לפני אחרון של ג'רמוש (שגם הוא הופץ בארץ בקמצנות), לא היה ממש סרט ערפדים, כך "המתים אינם מתים" אינו סתם סרט זומבים. כמו כל דבר בפילמוגרפיה של ג'רמוש, הוא הגיג מהורהר על קולנוע ועל אמנות. ג'רמוש הופך את סרטו גם לדיון פנים–קולנועי. החל מתחילת הסרט דרייבר מגלם דמות שמודעת לכך שהיא בסרט. "מאיפה אתה מכיר את השיר הזה?", שואל אותו עמיתו, "זה שיר הנושא של הסרט", הוא עונה. או: "איך אתה יודע שהכל יגמר רע מאוד?", שואל מאריי, ודרייבר עונה: "כי ג'ים נתן לי לקרוא את התסריט". על כך עונה מאריי: "המניאק. לי הוא שלח רק את הסצינות שלי". ובכל זאת, ממש כמו בחיים, גם לתדהמת שתי הדמויות האלה קורים דברים שלא היו בתסריט. רגעים של אלתור או של דאוס אקס מכינה.
18. "המכבסה", סטיבן סודרברג
אנטוניו בנדראס וגארי אולדמן מגלמים בתיאטרליות קאמפית מוגזמת ומענגת את שני הנבלים של הסיפור שמציגים את העלילה מנקודת מבט מיתממת. מריל סטריפ, בתפקיד כפול מפתיע, מגלמת את צד הקורבנות בסיפור – האנשים הקטנים, התמימים, שנדפקים שוב ושוב על ידי העשירים והמושחתים. "המכבסה" הוא לא רק סיפור על עשירים נגד עניים, אלא גם של גברים נגד נשים. כל הנוכלים בסיפור הם גברים, רוב הקורבנות של מעשי המרמה והזיוף המוצגים בסרט הן נשים.
19. "רוקטמן", דקסטר פלטשר
"רוקטמן" הוא לגמרי מיוזיקל. הוא יותר "מעבר ליקום" מ"רפסודיה בוהמית". סיפור חייו של רג'ינלד דווייט שהופך להיות אלטון ג'ון מסופר עם שחקנים שרים ורוקדים, במה שנראה כמו הזיה פסיכדלית יותר מאשר ביוגרפיה עם שירים כפי שהיה "רפסודיה". אחד הדברים הטובים ב"רוקטמן" הוא העיבודים המוזיקליים החדשים לשירים הוותיקים שעשה ג'יילס מרטין, בנו של ג'ורג' מרטין, המפיק האגדי של הביטלס ומי שעבד עם אלטון ג'ון על כמה שירים בשנות התשעים.
20. "עם הגב לקיר", ס. קרייג זאלר
השאלה הגדולה ב"עם הגב לקיר" ("Dragged Across Concrete") היא מה תפקיד האלימות בו. למה הסרט הזה הולך כל כך רחוק באופן שבו הוא שוחט את דמויותיו? האם הבמאי הוא אדם חסר רחמים שמתענג כשהוא מתעלל בדמויותו ובצופיו? יש במאים כאלה, שמשתמשים בסרטיהם כדי לייסר את הצופים. אבל זאלר מגיש מנה מורכבת שמכילה גם את האימה אבל גם, לרגעים קצרצרים, הומור ונחת. הוא בהחלט במאי מופרע, אולי אפילו פסיכופת, ואין ספק שנקודת המבט שלו פסימית להחריד, אבל הוא לא מתענג על הסבל של דמויותיו, הוא מבכה אותו. הוא רואה את האלימות סביבו ולא רוצה לייפות או להסתיר אותה, אלא לחשוף אותה, לזעזע באמצעותה. זאלר יוצר סרט עם גלריה של דמויות שכולן משלמות מחיר דמים על הפערים הכלכליים של החברה האמריקאית. כדי לשרוד כלכלית הם יוצאים לעבודה, מתנתקים מבני המשפחה ולא תמיד חוזרים הביתה. זו חברת טרף, והוא מציג את החברה האמריקאית כאיטליז ואת האזרחים כבשר הציד.
21. "קצפת ודובדבנים", גור בנטביץ'; "מילים נרדפות", נדב לפיד; "ימים נוראים", ירון זילברמן
היו השנה כל כך מעט סרטים ישראלים שאהבתי, שאני מקבץ יחד – לא באופן הוגן, אני מודה – את שלושת היחידים שכן אהבתי.
וגם:
פרק 4 ב"הנערים" ופרק 5 ב"צ'רנוביל".
ציון לשבח:
"עיר יתומה", אדוארד נורטון
לא הספקתי לכתוב על הסרט שזה שביים אדוארד נורטון על פי ספרו של ג'ונתן לת'ם. יש בו משהו פגום ומקולקל, כמו פרויקט שלא לגמרי הבשיל, אבל יש בו גם משהו מרתק ויפהפה. והפסקול הג'זי של דניאל פמברטון הוא אולי הכי יפה ששמעתי השנה בסרט.
האירי לא? דווקא כתבת עליו ביקורת מפרגנת
================
רוה למיקי: סרט כביר. אבל לא ידעתי איך לשלב אותו ברשימה. בדיוק כמו שהיה עם "המאסטר" ברשימת סרטי העשור. אני יודע שהוא צריך להיות שם, אבל אני לא יודע איך ואיפה.
רשימה מצוינת. לעוד, הביטו ברשימות שלי, מאיר שניצר-מעריב-גוגל, שביט בוואלה, לתמונה מקיפה (גם מועמדי קאן מצוינים, ומצויין ש"האירי" לא זכה בקאן או נכנס לפה, מדובר בגלולת הרדמה). הישראלים- בשורות טובות וקולות רקע חסרים לי, אבל "נרדפות" וגם "קצפת" שנכנסו- גם מאת במאים שמחזיק מהם (מינוס הגננת). עוד לא צפיתי. "דה ארט אוף סלף דיפנס" (מצחיק עד דמעות) ו"בוקסמרט" גם אנדר רייטד בטירוף.