"המכבסה" (נטפליקס). פנמה-מה מיה

בשעה טובה נראה שסטיבן סודרברג השתחרר מהשטויות שבהן התעסק בשש השנים האחרונות וחזר לעשות קולנוע מצוין. בשש השנים האלה הוא הכריז על פרישתו מעשיית סרטים – פרישה שמעולם לא קרתה, ורק הגבירה את תפוקתו – ואז פנה לשלל הרפתקאות שבהן הוא בעיקר עשה ניסויים עם פורמטים: שני סרטים הוא צילם באייפון; הוא ביים סדרה ל–HBO שהיתה אמורה להיות חדשנית מבחינה טכנולוגית ומלווה באפליקציה לא ברורה; הוא הקים חברת הפצה כדי להפיץ את "לוגאן לאקי" שלו ולהשתחרר סופית מכל תלות באולפני הוליווד. כבר 30 שנה, מאז "סקס, שקרים ווידיאוטייפ", שסודרברג הוא אחד הבמאים הכי עצמאיים באמריקה והעצמאות הזאת מאלצת אותנו, מעריציו, לחכות לו בסבלנות גם בזמן שהוא הולך לברר עם עצמו לגבי עתידו ואולי גם קצת הולך לאיבוד בדרך. אבל "המכבסה", סרטו החדש (והשני שלו עבור נטפליקס) הוא חזרה לכושר מלא. זו תזכורת בת 90 דקות לכך שסודרברג הוא אחד הבמאים המקוריים, השנונים והאמיצים של דורנו. בפעם הראשונה מאז "חיי עם ליברצ'ה" ו"התפשטות" אפשר להגיד שסודרברג עשה סרט טוב באמת.

"המכבסה", על פי תסריט של סקוט ז. ברנס (שכתב לסודרברג גם את "התפשטות" ו"המודיע" וביים במקביל לאמזון את "הדו"ח"), הוא ניסיון סאטירי לספר את סיפור חשיפתם של "מסמכי פנמה", ההדלפה הגדולה בעולם, שב–2016 שיגרה לעיתוני העולם את תכולת המחשבים של חברת עורכי הדין שיצרה וניהלה מאות אלפי חברות קש למיליונרים (בהם פוליטיקאים ומפורסמים אחרים) שביקשו לחמוק מתשלומי מס. אבל סודרברג וברנס מספרים את הסיפור הזה באופן ציני וסרקסטי, מנקודת מבטם של שני עורכי הדין שהמשרד שלהם נחשף בהדלפה הזאת – מוסאק ופונסקה (שניסו לשווא לעצור את עליית הסרט לנטפליקס בטענה שהוא פוגע בשמם). אנטוניו בנדראס וגארי אולדמן מגלמים בתיאטרליות קאמפית מוגזמת ומענגת את שני הנבלים של הסיפור שמציגים את העלילה מנקודת מבט מיתממת. מריל סטריפ, בתפקיד כפול מפתיע, מגלמת את צד הקורבנות בסיפור – האנשים הקטנים, התמימים, שנדפקים שוב ושוב על ידי העשירים והמושחתים. "המכבסה" הוא לא רק סיפור על עשירים נגד עניים, אלא גם של גברים נגד נשים. כל הנוכלים בסיפור הם גברים, רוב הקורבנות של מעשי המרמה והזיוף המוצגים בסרט הן נשים.

הסרט נפתח עם המקרה האמיתי של האסון באגם ג'ורג' ב–2005, כשעשרים מטיילים, רובם פנסיונרים שהגיעו בטיול מאורגן ממישיגן, טבעו בהתפכות סירת טיולים בצפון מדינת ניו יורק, רק כדי שבני משפחתם יגלו שהחברה בוטחה על ידי חברת ביטוח שלא קיימת. באמצעים קולנועיים שנונים ותיאטרליים, עם לא מעט המצאות ויזואליות מבדחות ופנייה ישירה אל המצלמה, סודרברג יוצר סרט שמתכסה בנימה צינית, אבל יוצר פורטרט טראגי של שחיתות על כל גווניה. החל מחברת הביטוח שמזייפת פוליסות לא קיימות, ועד לשרי ממשלה שמשתמשים בשיטות של מאפיה כדי לצבור הון וכוח.

בעידן שבו תעשיית הקולנוע האמריקאית משתחווה בפני סין, כדי לא להכעיס את ראשיה ולאבד מיליארד לקוחות פוטנציאליים, סודרברג מפגין מהי העצמאות שהוא כה חושק בה כשהוא מייחד את אחד הפרקים בסרט לשחיתות בממשלה הסינית, ואגב כך חושף באופן גרפי למדי את הרדיפות והרצח של חברי דת פאלון–גונג על ידי כוחות הביטחון הסיניים. המיקס יוצא הדופן שבו משתמש סודרברג – הומור סרקסטי המציג עוולות שהרסו חיי אדם – הופך את "המכבסה" לסרט אפקטיבי למדי לצפייה: העשירים הם אלה שמקבלים את הזכות לספר את הסיפור, אבל האדם הקטן – האשה, במקרה הזה – שלא מוכנה יותר לשבת בשקט ולתת להם לנצל אותה, היא זו שמקבלת את זכות המילה האחרונה.

(פורסם ב"כלכליסט", 28.10.2019)

ציוץ