"יסטרדיי". הסרט על עולם ללא ביטלס הוא "נוטינג היל" בהפוך, מינוס יו גרנט וג'וליה רוברטס

דיברתי על "יסטרדיי", כולל קטעים מהפסקול, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

כל מי שראה את הטריילר של "יסטרדיי" לא היה יכול שלא להישבות בקסמו של אחד הרעיונות המבריקים והמשעשעים שהוצעו באחרונה כנקודת מוצא (Premise) לסרט קולנוע: מה היה קורה אילו תופעה קוסמית על–טבעית היתה גורמת לכל האנושות לשכוח שהביטלס אי פעם היו קיימים? ומה היה קורה אם אתה מוזיקאי כושל ואתה היחיד בעולם שיודע שהם היו קיימים וזוכר את השירים שלהם ואז מתחיל לבצע אותם לתדהמת העולם כולו? זה מה שקורה בסרט שכתב ריצ'רד קרטיס, אחד התסריטאים הגדולים של דורנו, שחתום על "נוטינג היל" ו"ארבע חתונות ולוויה אחת". המקוריות של הסרט ממשיכה בשיתוף הפעולה הלא צפוי בין קרטיס ובין הבמאי דני בויל. בויל ("טריינספוטינג", "127 שעות" ו"נער החידות ממומבאי" עליו זכה באוסקר) מוכר בתור במאי שעוסק בסבל, הרס ומצוקה ולא בפנטזיות קומיות רומנטיות מצופות סוכר, והחיבור בין השניים אכן מעניק לשניהם יצירה יוצאת דופן בפילמוגרפיה שלהם. בויל מעניק לתסריט של קרטיס – ובעיקר במערכה הראשונה והמעולה שלו – אנרגיה שלא היתה קיימת באף אחד מהסרטים הקודמים שכתב, כמו גם את הצבעוניות הניאונית שמאפיינת את סרטיו המשכרים, הטריפיים והמסחררים. קל להבין למה החיבור בין קרטיס ובויל בסרט הזה נשמע מעולה על הנייר: בגלל המוזיקה. שניים מהיוצרים הכי מפורסמים של הקולנוע הבריטי חוברים לסרט שהעיקר בו הוא המוזיקה, האהבה הגדולה של שניהם. הפסקולים בסרטים של בויל וקרטיס תמיד מצוינים ולכן רק הגיוני שהשניים ישתפו פעולה בסרט שעוסק באהבה העולמית לביטלס ומארח את אד שירן לתפקיד משנה משמעותי ומשעשע. ואכן זה הדבר הגדול ביותר שיש ב"יסטרדיי" – אהבה עצומה ומידבקת למוזיקה, שקשה לעמוד בפניה ושבויל מוציא ממנה את המקסימום.

הסרט יוצא מתוך אקסיומה נטולת אפולוגטיקה שהביטלס היו הדבר הכי חשוב במאה העשרים, לא רק למוזיקה אלא לאנושות בכלל. ושעולם נטול ביטלס הוא עולם שמשהו חסר וחיוור בו. אם אתם לא מנויים על הטענה הזאת, אין לכם מה לחפש בסרט.

אבל השאלה האמיתית היא האם קרטיס ובויל מצליחים לפתח את הסרט אל מעבר לרעיון האחד והמצוין, שהיה יכול להחזיק גם מערכון ולא סרט באורך מלא? התשובה הנעימה והמקסימה היא כן. כי קרטיס, באמת תסריטאי מעולה, לוקח את השאלה הזאת ומפרק אותה לגורמיה, ובוחן את כל מרכיביה וממשיך איתם הלאה, מסבך את נקודת המוצא ממערכה למערכה. הסיבה להפסקת החשמל שגורמת לאמנזיה העולמית לא נשאלת ולא נחקרת, תופעת טבע שממילא אף אחד לא יודע שהיא קרתה כי אף אחד, חוץ מהגיבור שלנו, לא זוכר אותה. אבל בהדרגה הוא מגלה שלא רק הביטלס נשכחו מהזיכרון אלא גם קוקה קולה וסיגריות. כלומר, זו אמנזיה רב מערכתית, אבל עבור הגיבור רק היעלמותם של הביטלס היא קריטית. השאלה הבאה: נאמר ואתם מוזיקאים שמגלים שרק אתם זוכרים את הביטלס ושכל הרפרטואר שלהם זמין אך ורק לכם לשימושכם החופשי – אין יותר דיסקים ותקליטים שלהם, אין להם זכר בגוגל, יו–טיוב או שירונט, המוח שלכם הוא הארכיון היחיד של כל הביטלס – כמה מהשירים שלהם אתם זוכרים בעל פה? כמה שירים שלהם תצליחו להציל? ומה יקרה אם פתאום תגלו שיש עוד מישהו בעולם שכמוכם עדיין זוכר את הביטלס, מה יקרה אז? ומה היה קורה אם הביטלס היו פתאום צצים כיום, בעולם של רשתות חברתיות וחברות תקליטים ציניות, פחדניות ונטולות תעוזה, שמתעניינות במיתוג יותר מאשר בתוכן? את כל השאלות האלה קרטיס שואל ומוצא לכולן תשובות חכמות ומקסימות. ויש את הנקודה החשובה מכל: אם יש מציאות אלטרנטיבית שבה הביטלס מעולם לא היו קיימים, זה בטח אומר משהו על השינוי שחל בביוגרפיה של חברי הלהקה. וזה מוביל את קרטיס ואת הגיבור שלו לסצינה נהדרת בסוף המערכה השנייה שיהיה ספוילרי מדי מצידנו לספר עליה, לכו לראות.

שני הלהיטים הגדולים של קרטיס כתסריטאי הם, כאמור, "ארבע חתונות ולוויה אחת" (שחוגג בימים אלה יום הולדת 25) ו"נוטינג היל" (שחוגג בימים אלה יום הולדת 20). בשניהם כיכב יו גרנט. קרטיס אמר בראיונות שוב ושוב שהוא התנגד לליהוק של גרנט לשני הסרטים. בסרט הראשון, בו גרנט עוד היה יחסית אלמוני, הוא חשב שהוא יפה מדי לדמות שהוא דמיין; בסרט השני הוא חשב שגרנט מפורסם מדי עבור התפקיד, שהיה לדעתו צריך להיעשות על ידי שחקן אלמוני לגמרי. אבל מצד שני, גרנט היה הסיבה לכך שהסרטים האלה כל כך הצליחו בכל העולם.

ב"יסטרדיי" נדמה שקרטיס הצליח לצבור מספיק כוח שכנוע כדי לגרום לבמאי ולמפיקים סוף סוף להקשיב לו וללהק לתפקיד הראשי את ההפך מיו גרנט. וזו נקודת התורפה העיקרית של הסרט, כי קרטיס הוא תסריטאי ענק אבל יש לו טעם איום ונורא בליהוק. הימש פטאל, שתושבי הממלכה המאוחדת מכירים בזכות אופרת הסבון "איסטאנדרס", מגלם את התפקיד הראשי, של הזמר הכושל שאוצר הביטלס נופל בחיקו, ושאד שירן הופך להיות המנטור שלו. זה החלום של קרטיס כיוצר: שהאנשים הכי פשוטים, הכי עממיים, הכי לא יפים, הכי נטולי מראה של כוכבי קולנוע, יגלמו את התפקידים הראשיים בסרטיו. זו מחשבה כמעט אנטי–קולנועית, כי בכל קריטריון אחר יש ב"יסטרדיי" דברים שהם כמעט מושלמים בכתיבה ובביצוע, חוץ משני הדברים שהופכים סרט ללהיט: כריזמה וכימיה.

זו השאלה העיקרית שקרטיס רוצה לשאול בסרט: מה הפך את הביטלס לביטלס? מה הופך סתם זמר לכוכב רוק? האם אלה רק השירים המצוינים, או שצריך דבר מה נוסף, האקס–פקטור, כריזמה או אולי מחויבות חסרת פשרות, שהיא המבדילה בין אדם פשוט ובין כוכב–על? וכדי לשאול את השאלה הזאת קרטיס – ובויל לצידו – בחרו בשחקן שאינו כוכב ושאין לו את "זה", האיש שלא הייתם מצפים שיזכה להצלחה עולמית. הליהוק הזה, שאפשר להצדיק אותו פילוסופית, הרסני לסרט. לצידו של פטאל לוהקה לילי ג'יימס ("סינדרלה", "שעה אפלה"), הכוכבת העולה של הקולנוע הבריטי, ללמדנו שאת אג'נדת הכל–אדם שקרטיס מנסה לקדם בסרטיו הוא מכיל אך ורק לגברים ולא לנשים (כך היה גם בסרטו הקודם, "כל הזמן שבעולם", שלצד דונאל גליסון השגרתי והאנטי-הוליוודי הוא ליהק את רייצ'ל מקאדמס). עלילת המשנה הרומנטית בין השניים נשמעת כמו "נוטינג היל" הפוך: מה אם מורת בית ספר יסודי תגלה שהיא מאוהבת בכוכב הרוק הכי גדול בעולם? אבל היעדר הכימיה בין פטאל וג'יימס גורם לזה שקו העלילה הרומנטי בסרט – מה שתמיד היה הדבר הכי חשוב בסרטיו של קרטיס – נדחק הפעם הצידה והוא גם זה שהכי פחות עובד. אם זו קומדיה רומנטית היא על האהבה שבין גבר ובין מוזיקה ולא בין גבר לאשה. ובמקרה של "יסטרדיי", יתכן שזה מספיק.

(גרסה מורחבת לטקסט ב"כלכליסט", 2.7.2019)

ציוץ