01 יולי 2019 | 04:54 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

ארתור כהן, המפיק האגדי של “החיוך האטרוסקי”, זוכר את גולדה בוכה בקולנוע

ארתור כהן וששת האוסקרים שלו לסרטים שהפיק

בביתו של ארתור כהן בבזל מונחים שישה פסלי אוסקר על סרטים שהוא הפיק, החל מהפסלון שקיבל על הסרט הראשון שלו, “נהר ללא שםהדוקומנטרי מ-1961. מאז ועד שנת 2000 הוא חתום כמפיק על שלושה סרטים שזכו באוסקר בקטגוריית סרט הזר ועוד שלושה סרטים שזכו באוסקר לסרט התיעודי, לפחות אוסקר אחד בכל עשור. בשנות השבעים היתה ידועה בהוליווד האמירה המעט מרירה שאם אתה מועמד לאוסקר נגד כהן, תתכונן להפסיד.

השבוע אחרי שבועות של טרום בכורות יעלה בארץ סרטו החדש כמפיק, “החיוך האטרוסקי“, עיבוד לרב המכר של חוסה לואיס סמפרדו. הסרט דובר האנגלית העביר את העלילה ממילאנו לסן פרנסיסקו. רורי, גבר בן 74 (בריאן קוקס), שחי כל חייו בכפר קטן בסקוטלנד, נאלץ לעזוב את הכפר ולעבור לגור עם בנו ומשפחתו בסן פרנסיסקו, אחרי שנים של נתק ביניהם. “תודה שחיבבתם את הדינוזאור הזה שאני מגלם“, אמר לפני שבוע קוקס לקהל בסינמטק תל אביב שהגיע להקרנת הבכורה של הסרט. כהן, יהודי דתי וצאצא של משפחה שקשורה באופן הדוק למפעל הציוני, מבקר רבות בישראל (“בעיקר בחגים“, הוא אומר) אבל עד כה לא היה לו שום קשר לתעשיית הקולנוע המקומי. לכן החיוך האטרוסקיהוא חידוש עבורו כי לתפקיד הבמאים הוא ליהק את עודד בן נון ומיכל ברזיס, שסרטם הקצר איההיה מועמד לאוסקר לפני חמש וזהו סרטם הארוך הראשון. את פסקול הסרט הלחין חיים פרנק אילפמן (“מי מפחד מהזאב הרע“).

כהן התפרסם בעולם בזכות שיתוף הפעולה שלו עם הבמאי האיטלקי האגדי ויטוריו דה סיקה, לו הפיק בין השאר את מקום לאוהביםואת אשה כפול שבע“, שאמנם היו רחוקים מאוד מיצירות המופת שלו, “גונבי האופנייםונס במילנו“, אבל הפכו ללהיטים בינלאומיים. “ויטוריו דה סיקה היה המנטור שלי והיה לי הכבוד להפיק את ששת סרטיו האחרונים,” כותב לי כהן מבזל. “ויטוריו היה חבר קרוב שלי וקולנוען גדול, אבל היה לו גם צד מטורף. הוא היה מכור להימורים. לפעמים הוא היה מהמר בקזינו כל הלילה ומפסיד שם את כל הונו, ובכל זאת הוא היה מגיע לסט בשמונה בבוקר והצליח לנהל את הסט באופן מקצועני עד הערב. העובדה שהוא הצליח לעבוד בכזאת רמה גבוהה תחת התנאים האלה גרמה לי להעריך אותו אפילו יותר.”

על הגן של פינצי קונטיניזכו דה סיקה וכהן באוסקר הזר, הפסלון השני לשניהם. הסרט סיפר על משפחה יהודית עשירה באיטליה בשנות השלושים, בימי הרדיפות האנטישמיות של שלטון מוסוליני. הבכורה העולמית שלו התקיימה בירושלים בנוכחות ראש הממשלה גולדה מאיר והנשיא זלמן שזר. “ויטוריו, שהיה קתולי אדוק, היה זה שהתעקש שנערוך את הבכורה העולמית של הגן של פינצי קונטיניבירושלים“, נזכר כהן. “בסוף ההקרנה אף אחד לא קם מתוך נימוס, כי הנשיא וראש הממשלה עוד לא קמו לעזוב. ורק אחרי שבע דקות של דממה התברר שגולדה מאיר לא עוזבת כי היא יושבת בכסא שלה ובוכה. ויטוריו אמר לי אז עכשיו אני יודע שהסרט שלנו עובד‘”.

הגן של פינצי קונטינילא רק זכה באוסקר הזר, הוא גם ניצח את השוטר אזולאישל אפרים קישון (זו היתה פעם שניה שקישון הפסיד לדה סיקה: הפעם הראשונה היתה כשסאלח שבתיהפסיד לאתמול, היום, מחר“). סרט של כהן ניצח שוב סרט ישראלי ב-1985, כשמהלכים מסוכניםהביס את מאחורי הסורגים“. “זה באמת היה מוזר בשבילי להתחרות באוסקר הזר נגד סרטים ישראלים, לא כל שכן נגד סרט של אפרים קישון, יוצר שכל כך הערכתי. אני זוכר שבשבת אחרי הצהריים היה מפגש שארגנה האקדמיה שכל המועמדים היו מחויבים להגיע אליו. אני שומר שבת ולכן הלכתי ברגל מהמלון שלי בבוורלי הילס עד למקום האירוע. לקח לי שלוש שעות. בדרך אפרים חלף על פני במונית והציע לי טרמפ, ואני סרבתי בנימוס. בהמשך השבוע, כשזכיתי על הגן של פינצי קונטיניאפרים אמר היהודי הגלותי ניצח את הישראלי‘. כמה שנים אחר כך, אפרים עבר לגור באפנצל במזרח שוויץ והפכנו חברים קרובים ואפילו לפעמים אירחתי אותו אצלי לארוחות חג. גם במקרה של מאחורי הסורגיםאפשר להגיד שהסרט היהודי ניצח את הסרט הישראלי, כי הסרט שהפקתי, ‘מהלכים מסוכניםסיפר על שחקן שח יהודי בברית המועצות, והיו בו לא מעט אלמנטים יהודיים“.

ולמרות כל זאת, כהן מודה שמעולם לא התעניין במיוחד בקולנוע הישראלי, שדווקא היה יוצא נשכר משיתוף פעולה תוכני וכספי עם מפיק בשיעור קומה כזה. “אני גר בבזל“, מסביר כהן. “כאן גדלתי, כאן גידלתי את ילדיי, כאן המשרד שלי. סבי, שהיה הרב הראשי של בזל ושאני נקרא על שמו, הזמין את תיאודור הרצל לקיים כאן את הקונגרס הציוני הראשון ב-1897. למרות שאני מגיע רבות לישראל, בעיקר בחגים, ולמרות שיש לי משפחה גדולה שם, מעולם לא היה לי קשר חזק לקולנוע הישראלי ולכן האופציה להפיק סרט ישראלי מעולם לא היתה רלוונטית מבחינתי. אני חושב שמה שהפריע לי בסרטים הישראליים היתה העובדה שהם מקומיים מאוד ולא אוניברסליים מספיק למי שלא בקיא בתרבות הישראלית. כמו כן, סרטים רבים שעסקו בנושאים פוליטיים עשו זאת מנקודת מבט שמאלית חדצדדית שלא יכולתי להזדהות איתה. אני חושב שהחדצדדיות הזאת הזיקה למעמד הבינלאומי של הקולנוע הישראלי, בייחוד באמריקה. אני שואף להפיק סרטים אוניברסליים, ולכן לא משנה אם זה תחנה מרכזיתהברזילאי או כשהנערים שריםהצרפתי, אלה סרטים שכל אדם על פני כדור הארץ יוכל להזדהות איתם“.

המצב הזה משתנה עכשיו בזכות ילדיו, עמנואל ונורית, שלמדו קולנוע בבית ספר מעלהבירושלים (הייתי אחד המורים שלהם וגיליתי את הייחוס המשפחתי שלהם רק בערב הגמר). “הודות לילדים שלי, שעובדים עכשיו על סרטם הארוך הראשון, נהייתי מודע לכמות הכשרון שיש בישראל, כמות מרשימה למדינה כל כך קטנה“. כהן גם תרם הקרנה של החיוך האטרוסקילטובת גיוס תרומות של בית ספר מעלה להקמת קרן לתמיכה בסרטים ראשונים של בוגריהם.

כהן יוצא דופן לא רק בזכות כמות ההישגים שלו, אלא כי בתוך כל זה הוא מצליח להישאר יהודי דתי, שמקפיד לשמור שבת גם תוך כדי ההפקות, קונפליקט שלא מעט יוצרים דתיים מגלים שהוא מאתגר ממש. כשאני שואל אותו אם לא היתה לו מעולם סתירה בין אורח חייו הדתי ובין עולם הקולנוע הוא עונה: “אני מפיק עצמאי ואני בוחר בעצמי את הפרויקטים שלי ולכן גם כשצילמנו את שחור לבן בצבעיםבחוף השנהב יכולתי עדיין לאכול כשר ולשמור שבת. כשאתה שכיר בהפקה גדולה זה יכול להיות מאתגר יותר, כמו צילומים שנמשכים ביום שישי בערב, וכאן כל אחד צריך לקבל את ההחלטות האישיות שלו. אבל בעיניי עניין השבת והכשרות הם לא האתגר היחיד ליוצרים יהודים. אני, למשל, לא אסכים לעבוד בסרט שעושה דהלגיטימציה למדינת ישראל או שיציג את הציונות באור שלילי. אני גם לא מוכן לעשות סרט שמאדיר אלימות. אני חושב שיוצרים ישראליים, דתיים או חילוניים, צריכים לשאול את עצמם האם הם מוכנים לעבוד בסרט שמציג עמדה שהיא הפוכה לאמונות ולערכים שלהם? האם זה כדאי להשקיע זמן בסרט שאחר כך בגללו לא תוכלו להסתכל בעצמכם בראי או בעיני ילדיכם? אלה השאלות החשובות בעיניי“.

ארתור הוא מפיקעל והוא גם סוג של תופעת טבע,” כותב לי עודד בןנון, שביים את החיוך האטרוסקייחד עם אשתו מיכל. “התנעת הסרט דרשה ממנו דבקות של שנים רבות עד שיצא לפועל, ולמעשה אנחנו צורפנו לפרויקט כעבור כמה שנים שבהם החזיק בזכויות לספר. הוא מפיק מדור אחר. החל מהעובדה שהוא מקפיד ומתעקש שבסרטיו לא יהיו אפקטים, סקס ואלימות, וכלה בכך שמדובר בסרט של מפיקעל כל המשתמע מכך. סרט שהבחירות המרכזיות בו עוברות דרך המפיק, שצריך באופן אישי להתחבר אליהן. מהבחינה הזו אפשר להבין מדוע הוא נוהג לעבוד פעמים רבות עם יוצרים צעירים שזהו סרטם הראשון או השני.”

אני בהחלט מפיק מעורב מאוד“, מסכים כהן. “אני מפתח את התסריט במשך זמן רב, לעיתים שנים, עד שהוא מקובל עליי. ואז אני מארגן את המימון. ואז אני בוחר את צוות היוצרים והשחקנים. במהלך הצילומים אני נוכח על הסט כל יום. והכי חשוב: יש לי את זכות הקאט הסופי בחדר העריכה. העובדה שאני מקבל את זכות ההכרעה הסופית בחדר העריכה לא היתה תמיד קלה עבור הבמאים שעבדתי איתם. באופן כללי אני מעדיף לעבוד עם יוצרים צעירים וחסרי ניסיון, שעדיין יסכימו להקשיב לעצות שלי, מה שבמאים כמו סקורסזי או טרנטינו עשויים לסרב לעשות.”

התהליך הארוך הזה בא לידי ביטוי בעבודה על החיוך האטרוסקי“, שכהן עובד עליו כבר 20 שנה. “כשקראתי את החיוך האטרוסקיב-1998 מיד קניתי את זכויות העיבוד לספר. הזמנתי 12 גרסאות לתסריטים על בסיס הספר אבל אף אחד מהם לא היה מספק מבחינתי. הייתי צריך לטוס לברצלונה כל כמה שנים כדי להאריך את תוקף זכויות ההסרטה שהיו בידי. לבסוף, אחרי 18 שנים של התעקשות, ואחרי עיכובים רבים, סוף סוף היה לי תסריט שיכולתי להזדהות איתו“.

לסוג העבודה הזה יש גם יתרונות, מודה בןנון: “בגלל שארתור הוא מפיק חזק ובעל חזון בלתי מתפשר, ניתנים לך כבמאי הזדמנויות שלא ניתנות בדרך כלל בהפקות. למשל, ארתור דוגל בצילום בלוקיישן עצמו. ומהבחינה הזו לנו כבמאים זו היתה מתנה מאוד גדולה כי בעצם ניתן לנו אשראי פתוח למצוא את הלוקיישנים הכי נכונים לסיפור, וכך יצא שסיירנו רבות באיזורים הכי נידחים ומרוחקים של סקוטלנד כדי לבנות את העולם של הגיבור, ובאותה מידה היה לנו חופש למצוא את העיר האמריקאית שהכי מתאימה מבחינתנו למקום שאליו הוא נזרק, בעוד שברוב ההפקות האמריקאיות יעדיפו לזייף עיר אמריקאית בלוקיישנים בקנדה או איזורים אחרים זולים להפקה. בחרנו בסן פרנסיסקו למרות שזו אולי העיר היקרה ביותר לצילום ושממעטים לצלם בה כי מצאנו בה ערך סיפורי מוסף שנותן דגש לרעיון של הספר שהבית הוא בתוכך‘”.

(גרסה מורחבת לראיון שהתפרסם ב”כלכליסט” ב-27.6.2019)

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה