"המוסד". סרט סוכנות (ביון)

דיברתי עם אלון גור-אריה על עשר שנות ההפקה ותהליך העריכה הארוך שעבר עליו עד שהביא את "המוסד" לבתי הקולנוע. האזינו כאן

"המוסד", שכתב וביים אלון גור–אריה, הוא לא רק אחד הסרטים הכי מצחיקים שתראו השנה, לא משנה באיזו שפה, הוא גם משב רוח מרענן לקולנוע הישראלי. חצי השנה הראשונה של 2019 היתה אומללה לקולנוע המקומי – מעט סרטים טובים, ועוד פחות מזה סרטים שהביאו קהל. בהנחה שהקהל בארץ לא התייאש סופית מהקולנוע הישראלי, "המוסד" הוא הסרט הראשון השנה שיש לו פוטנציאל להפוך לשובר קופות.

"המוסד", עם עלילה שמזכירה קצת את "קינגסמן", מספר על סוכן מוסד ישראלי (צחי הלוי) שחובר לסוכנת ביון אמריקאית (אפרת דור) כדי לסכל מזימה של ארגון טרור שחוטף מיליארדר אמריקאי כדי להשתלט על העולם באמצעות הטלפונים הסלולריים שהוא המציא. אבל לתוך העלילה האוורירית הזאת משובצים עשרות, ואולי מאות, גאגים – חלקם מבריקים חלקם אינפנטיליים להפליא – שצוחקים על הז'אנר עצמו ועל הקלישאות שלו. סרטו הקצר של גור–אריה מ-2007, "המוסד הסגור", היה להיט פולחני בהקרנות חצות בסינמטק תל אביב והיווה את הבסיס לסרט הארוך (כמה מהבדיחות משם שוכפלו, עודכנו והורחבו לסרט החדש – שמכיל גם פרודיה על איירון מן, שבישראל נקרא "אהרון–מן"). בשני הסרטים גור–אריה מביע את אהבתו לפרודיות הגדולות של מל ברוקס משנות השבעים ולקומדיות הפרועות של שנות השמונים – "טיסה נעימה", "סודי ביותר" ו"האקדח מת מצחוק". יותר מזה, הוא אף הצליח לשכנע את דיוויד צוקר, השותף לבימוי "סודי ביותר" ו"האקח מת מצחוק", להיות היועץ האמנותי של סרטו. צוקר הגיע לישראל בינואר 2018 וליווה את החזרות ואת הצילומים. ואכן, "המוסד" לא רק מתפקע מבדיחות – שמתחילות כבר עם הלוגואים שלפני כותרות הפתיחה, ומלוות גם את כל כותרות הסיום – הוא גם נראה מושקע למדי.

למרות שנדמה שגור-אריה נתלה באילנות אמריקאים גבוהים ומצחיקים (דיוויד צוקר, מל ברוקס), "המוסד" הוא בעצם סרט עם מורשת מקומית מאוד שמתחילה עם "מוישה ונטילטור" של אורי זהר, קומדיית הריגול והצבא הראשונה בישראל, ופרודיה על סרטי ג'יימס בונד והפנתר הוורוד שהיו פופולריים בשנות הששים. מאז, כמעט כל קומדיה ישראלית שעסקה בצבא ובכוחות הביטחון זכתה להצלחה עצומה אצל הקהל המקומי, מ"גבעת חלפון" ועד "הלהקה האחרונה בלבנון". אין סיבה ש"המוסד" יהיה יוצא דופן, כי באופן משונה, ככל שאנחנו נותנים יותר צ'פחות כך אנחנו מביעים יותר אהבה, וככל שאנחנו מספרים יותר בדיחות על השלומיאליות של כוחות הביטחון הישראליים, ככה אנחנו בעצם יוצאים יותר פטריוטיים. ו"מוסד", שאומר בקריצה וברצינות "אל תתעסקו עם ישראל", הוא כל כך פטריוט שאפשר ליירט איתו מטוסי אויב.

תהליך ההפקה של "המוסד" מלמד אותנו דבר חשוב על הסרט הזה ועל הקולנוע הישראל בכלל: גם מה שנראה מבחוץ כסרט מסחרי לכל דבר, כזה שגורם לפעמים למבקרים לעקם מולו את האף בסנוביות, הוא בעצם פרויקט תשוקה אישי של יוצר אובססיבי אחד שדחף ונלחם והתעקש עד שנתנו לו. בישראל, גם סרט מסחרי – בדיוק כמו פרויקט אוטוביוגרפי אישי – הוא לא ג'וב לרגע שמפיק מטיל עליך, אלא מפעל חיים. לקח לגור–אריה עשר שנים לשכנע את קרנות הקולנוע לתמוך בסרטו, לשכנע אותם לתמוך בקומדיית נונסנס, גדושה בבדיחות ויזואליות וקטעי סלפסטיק. וגם כשנראה שכל החבילה התגבשה – עם קרנות, מפיקים, מפיצים וזכיינים, עם המון כוכבים ועם שחקן חיזוק אמריקאי בדמות דיוויד צוקר – והצילומים יצאו לדרך, וההודעה לעיתונות יצאה שהסרט שצילומיו התחילו בינואר 2018 ישבור קופות בקיץ, עדיין ההרפתקאות לא הסתיימו. עצה ראשונה ליוצרים, מפיקים ויחצנים: כשזה מגיע לסרטים ישראליים, לעולם אל תבטיחו תאריך יציאה בזמן הצילומים. כאן זה לא אמריקה. תהליך פוסט–פרודקשן של סרט ישראלי הוא ארוך ומורכב ואין בו מאות אנשים כמו בפייפליין האמריקאי שבו כל המחלקות עובדות במקביל. ולפעמים יש גם משברים. הפקת "המוסד" חוותה כמה כאלה בתהליך העריכה, שחייב את ההפקה לגייס את אבי נשר כמנטור לשלב הגמר, ואת גור–אריה לכתוב סצינות חדשות ולצאת לצילומי השלמה נרחבים. זה החלק בסיפור שבו מגיע הקרדיט למערכת שמקיפה את היוצר (הקרדיט כאן מגיע ליונייטד קינג), שמזהה את הפוטנציאל של הסרט לפעמים אפילו טוב יותר מהבמאי, שכבר הותש, ומוכנה להשקיע עוד משאבים בתהליך הפיניש ולא להרים ידיים. סצינות חדשות צולמו, שלושה עורכים התחלפו והסרט היה זקוק לזמן הליטוש הסופי שלו, כולל עבודת אפקטים ופסקול מושקעת. לפעמים סרטים יוצאים פצועים מתהליך עבודה כזה, אבל הקולנוע הישראלי לימד אותנו שוב ושוב שזמן מועיל לתוצאה הסופית, והחיפזון הוא זה שיוצר תוצאה מרושלת. "המוסד" היה זקוק לכל דקה, כי בכל רגע נוספה לו בדיחה חדשה, החל מכותרות הפתיחה המצחיקות ועד הטריילר המצוין. הנה עצה שניה ליוצרים ומפיקים: קחו את הזמן. לטשו. חדדו. ואל תחששו לצרף אליכם שותפים מנוסים מכם. זה דורש כסף, המשאב הכי חסר בקולנוע הישראלי, אבל "המוסד" מוכיח שזה עובד. מבחוץ הוא נראה כמו יצירה בידורית נוצצת מרוב מסחריות, אבל תרימו את מכסה המנוע ותגלו את הדם, היזע, הדמעות והקישקע של האיש שיצר אותו. הבו לנו "המוסד 2".

(פורסם ב"כלכליסט", 26.6.2019)

ציוץ