"השמן והרזה". סיפור עצוב על אנשים מצחיקים

דיברתי על "השמן והרזה", "באסטר הגדול" ו"שייקה: החיים הסודיים של שייקה אופיר" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

בבתי הקולנוע מתקיים כעת רגע קסום כשהסרט העלילתי "השמן והרזה", על הצמד הקומי לורל והארדי, והסרט התיעודי "באסטר הגדול", על הבמאי והקומיקאי באסטר קיטון, מוקרנים זה לצד זה. רוצים עונג קולנועי צרוף? מצאו את הרגע ביום בו תוכלו לצפות בשניהם בזה אחר זה בסינמה סיטי, וגלו איך היתרונות שלהם מחפים על חסרונותיהם ויוצרים רצף מצעף עיניים שכולו אהבת קולנוע.

שני הסרטים מספרים סיפורים דומים על כוכבי ענק שהתפרסמו בקומדיות הקולנוע האילם, הלכו ודעכו ואז זכו לקאמבק קטן ומחמם לב לקראת סוף חייהם. לורל והארדי מוזכרים בסרט על קיטון, קיטון מוזכר בסרט על לורל והארדי. בסרט על קיטון, שביים פיטר בוגדנוביץ', יש גם אצבע מאשימה ברורה ומנומקת: אולפני אם.ג'י.אם, שהחתימו אצלם גם את קיטון וגם את לורל והארדי, לא באמת ידעו מה לעשות איתם, וכולם הלכו ודעכו ואיכזבו את הקהל בעודם חתומים באולפן, שנתן להם לשחק בסרטים שלא התאימו להם.

"השמן והרזה" מספר את סיפורם של סטן לורל (הרזה) ואוליבר הארדי (השמן) 20 שנה אחרי שתור הזהב שלהם הגיע לקיצו. הם כבר מזמן לא עשו סרט, ועוד יותר זמן מזה חלף מאז שהיה להם להיט. בניסיון להחזיר לעצמם קצת קהל, וגם כדי להתפרנס, הם מסכימים להצעה לצאת לסיבוב הופעות ברחבי בריטניה, שבו הם מבצעים על הבמה כמה מהמערכונים המפורסמים שלהם מהקולנוע. סיבוב שמתחיל מול אולמות ריקים, וההתמודדות שלהם עם העובדה שהם כבר לא ממש מוכרים ופופולריים, כוכבים שזמנם עבר, ואז עם ההכרה המחלחלת לאיטה שהקהל מתחיל לגלות אותם מחדש, הפעם על הבמה ולא על המסך. קאמבק שבעצמו מייצר ציפיות ומצוקות חדשות.

"השמן והרזה" הוא סרט מעט משונה. הוא לא אחיד באיכותו, ובתור סרט על שניים מהאנשים הכי מצחיקים בעולם לתקופתם, הוא רציני להפליא וכמעט לחלוטין נטול הומור. זה כמובן חלק מהעניין – להראות לנו את הפער בחיי הדמויות בין הרגעים הקומיים על הבמה ובין הרגעים האפרוריים יותר כשהם מחוצה לה, מתמודדים עם מצוקות, בדידות, אלכוהוליזם, זיקנה ובריאות רופפת. אבל הפער הזה – מציאותי ככל שיהיה – הופך את "השמן והרזה" לסרט מעט פלגמטי ונטול כריזמה למשך רגעים ארוכים מדי. שוט הפתיחה הרצוף והארוך של הסרט מכתיב את הקצב המתון שלו ומציג בזמן אמת את הטרנספורמציה של הדמויות – משיחות הסרק הפלבאיות בדרך אל הסט, ועד לרגע שהם מגיעים אל במת הצילומים, קוראים "אקשן" והם הופכים לאנשים חדים ומצחיקים, שהם ההפך הגמור מעצמם במציאות: לורל הגאון המבריק, המוח היצירתי בצמד, מגלם את האידיוט; הארדי, האיטי והקצת סתום במציאות, מגלם את המבריק שביניהם.

אם יש לסרט כמה וכמה רגעי מופת זה בעיקר בזכות שני שחקניו הראשיים. סטיב קוגן ("פילומנה") וג'ון סי. ריילי ("אחים חורגים") לוהקו לתפקידים הראשיים – שני שחקנים שאנחנו מכירים גם בזכות קומדיות פרועות וגם בזכות דרמות קורעות לב – במה שנראה לכאורה תפקיד כפוי טובה – מי רוצה לחקות שחקן קומי מפורסם ואיקוני בשלב הדמדומים של חייו, כשהוא יצא מהאופנה? מלאכת איפור מרשימה הפכה אותם באופן מושלם ללורל והארדי – בעיקר בצילומים מרחוק. אבל יותר מהאיפור, עבודת המימיקה של שניהם היא שעושה את התפקיד הזה – היא לא רק מרהיבה אלא מופת של משחק פיזי, ושל הבנה עמוקה מה היה בשני אלה שהפך אותם לכל כך מצחיקים. כשהם על הבמה לא רק לורל והארדי מצחיקים יותר, אלא גם ריילי וקוגן מתגלים כשני אמני בידור וירטואוזיים, ומעולם לפני כן לא שמנו לב עד כמה הם מבריקים כקומיקאיים. הקטעים שבהם ריילי וקוגן משחזרים את מערכוני הבמה של לורל והארדי הם רגעי קסם, שבו שני שחקנים עכשוויים הופכים מול עינינו לשני קומיקאים שחשבנו שההומור שלהם התיישן, אבל הכימיה ביניהם, הטיימינג הקומי והשימוש בסלאפסטיק, יצרו רגעים קומיים נוצצים כיהלומים, שלא רק גורמים לנו להעריך את קוגן וריילי מחדש, אלא שולחים אותנו החוצה מהקולנוע עם רצון עז לחזור ולגלות מחדש את ההומור של לורל והארדי, ולשים לב לניואנסים העדינים שבו, שהסרט הזה יודע להתמקד בהם. "השמן והרזה" הוא אולי לא ביוגרפיה מבריקה, אבל הוא שיעור משובח בתולדות ההומור הקולנועי, ומחווה אוהבת לגאונים שיצרו אותו, ולא תמיד קיבלו קרדיט נאות עבור גאונותם והווירטואוזיות שלהם.

(פורסם ב"כלכליסט", 17.6.2019)

ציוץ