23 יוני 2019 | 21:07 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“צעצוע של סיפור 4”, ביקורת

“צעצוע של סיפור 4”. דה לוסט טויז

אנשי פיקסאר הבטיחו שצעצוע של סיפור 3יהיה הסרט האחרון בסדרה. אז הבטיחו. למרות שהם לא תוכננו מראש כטרילוגיה, שלושת סרטי צעצוע של סיפור“, ספינת הדגל של האולפן, סיפקו מהלך עלילתי שלם בחייהם של הצעצועים של אנדי, מילדותו ועד בגרותו, כשעזב ללימודים בקולגוהשאיר את צעצועיו הישנם בידיה של ילדה חדשה, בוני. “צעצוע של סיפור 3מ2010 היה סרט מבריק עם תמהיל מושלם של רגש והרפתקאות, ולא רק אחד הסרטים הטובים בתולדות פיקסאר, אלא גם אחד מסרטי האנימציה הטובים בכל הזמנים. הסרט הכניס מעל מיליארד דולר בעולם, והפך לסרט האנימציה השלישי שזוכה למועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. אבל להצלחה גדולה יש גם מחיר גדול: אין סיכוי בחיים שבמציאות התאגידית של דיסני סרט שהכניס מיליארד דולר לא יזכה לסרט המשך. מבחינה כלכלית אין בזה שום היגיון. ולכן, למרות ההבטחות, למרות שהסיפור נסגר ולמרות שבאמת היה עדיף להניח לדמויות האלה, הנה מגיע כעבור תשע שנים עוד סרט בסדרה.

הדבר היחיד שנוכל להגיד להגנתם של פיקסאר הוא שהם כבר הוכיחו לנו היטב שהם לוקחים את הסרטים האלה ברצינות, ולא מתייחסים אליהם כחלטורה. לקח לגון לאסיטר וחבורתו חמש שנים להגות רעיון שיצדיק סרט המשך, ועוד ארבע שנים גדושות מהמורות הפקתיות כדי להביא אותו אל המסך. ולראייה: טום הנקס, שמדבב את וודי, עדיין כוכב ענק, אבל מי זוכר כיום את טים אלן, המדבב של באז שנותאור, שב1995 היתה לו את סדרת הטלוויזיה הכי מצליחה באמריקה, והיום, נעבעך, הוא בגבר מי שנשאר אחרון“?

אנשי פיקסאר אכן הגו רעיון עלילתי לא רע שחוזר אל פתיחת הסרט הקודם: מתברר שבו פיפ, בובת הרועה מחרסינה של מולי, אחותו של אנדי ומושא חיבתו של וודי, נמסרה לתרומה. בסצינת הפתיחה המעולה של הסרט הרביעי אנחנו חוזרים אל הרגע הזה בו מתברר שמבחינת בו זהו חלק בלתי נפרד מהחיים: לעזוב ילד אחד, ולעבור לילד או ילדה אחרת. זה מעגל החיים של הצעצועים, העולם הזה והעולם הבא, ושאין מה לחשוש מלהרפות מההווה ולקבל בציפייה את העתיד. בו מציעה לוודי לעזוב את אנדי ולהצטרף אליה אל המסע אל הלא נודע, אל המשפחה הבאה. אבל וודי מסרב. הוא מנמק זאת בנאמנותו לאנדי, אבל הוא בעצם חושש. בסדרת סרטים שמאנישה צעצועים וממחישה איך הם עוזרים לילדים ברגעי ההתבגרות שלהם, מגיע הרגע היפה הזה שממחיש שגם לצעצועים יש רגעים קודרים ושגם חפצי מעבר זקוקים לחפצי מעבר כדי להתמודד עם שינויים.

המשך הסרט בו מגלה וודי שבוני כבר פחות מתעניינת בו, ומעדיפה את צעצועי הבנות שלה יפגיש אותו שוב עם בו, ויציג בפנינו עוד פאזה בחיי הצעצועים. אחרי שפגשנו את הצעצועים כפריטי אספנות בסרט השני וכאשפה בסרט השלישי, הסרט הרביעי עוסק בצעצועים האבודים, הצעצועים שאין להם ילדים. ופעם נוספת הסרט שיש בו ערך טיפולי פסיכולוגי קתרטי, ולרגעים הוא אף משל תיאולוגי על החיים ותכליתם מצליח לייצר באמצעות הצעצועים סיטואציות רגשיות יפות על בדידות, אובדן והתגברות.

לא מעט עבר על פיקסאר בארבע שנות הפקת הסרט. וויל מקורמק ורשידה גונס, שנשכרו לכתוב את התסריט, פרשו לפני שנתיים אחרי חילוקי דעות עם ההפקה. לאסיטר, שביים את שני הסרטים הראשונים, לקח על עצמו לביים גם את הרביעי, אבל אז פרש מההפקה ועזב את דיסני, אחרי שנשמעו נגדו תלונות מצד עובדות בחברה על התנהגות לא נאותה, ועל כך שהוא השליט בפיקסאר אווירה מטרידה לנשים. אנדרו סטנטון, הגאון מאחורי וולאי“, שהיה שותף לתסריט של כל סרטי צעצוע של סיפורהקודמים, נותר היחיד מצוות פיקסאר המקורי בסרט. באופן משונה נדמה שכל הבלאגן הזה מורגש היטב במערכה השניה של הסרט, שלא רק הולכת סחורסחור סביב עצמה אלא גם ממחזרת יותר מדי רגעים משני הסרטים הקודמים. אבל חצי שעה מעולה בתחילת הסרט, ומערכה אחרונה יפהפיה ומרגשת בסופו, בהחלט מפצים על 45 הדקות באמצע, שהם הרגעים החלשים היחידים בתולדות סרטי צעצוע של סיפור“.

ואולי לאסיטר ראה את סופו בדיסני מתקרב, ורצה לכתוב את הסוף הזה לתוך הסרט. יש נקודות דמיון אסוציאטיביות מפתיעות בין עלילת צעצוע של סיפור 4ועלילת הנוקמיםהאחרון, כאילו שתאגיד דיסני החליט באופן מודע להוציא לגמלאות את כל הגיבורים הוותיקים שלו, ולסיים את קווי העלילה של הגבר הלבן המבוגר, שמבין שהגיע זמנו לפנות את הבמה לא רק לצעירים ממנו, אלא בעיקר לשונים ממנו, במגדר ובצבע. לאסיטר, גילינו בדיעבד, היה כנראה בוס מחורבן ובריון, אבל הוא היה איש קריאיטיב גאוני, מהגדולים בתולדות הוליווד. זמנו עבר, וצעצוע של סיפור 4הוא לא רק נפנוף הפרידה שלו, אלא גם הצדעה של הצוות שלו למורשת שלו, שעכשיו תצטרך להמציא את עצמה מחדש, בלעדיו.

(פורסם ב”כלכליסט”, 23.6.2019)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה