04 יולי 2019 | 06:35 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“המתים אינם מתים”, ביקורת

“המתים אינם מתים”. להוריד את הראש

דיברתי על “המתים אינם מתים” של ג’ים ג’רמוש בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

פתאום משום מקום נפל עלינו הסרט החדש של גים גרמוש, “המתים אינם מתים“. בלי הקרנות מוקדמות, בלי פרסום, בלי יחסי ציבור הוא צץ בארבעה בתי קולנוע ובמספר הקרנות מצומצמות. מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט שמופץ בארץ בארבעה בתי קולנוע? כלום לא עזר לו לא העובדה היוקרתית שהוא היה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן, לא הכוכבים המשתתפים בו (ביל מאריי, אדם דרייבר, טילדה סווינטון, איגי פופ, טום ווייטס, סלינה גומז) ולא העובדה שזה סרט של גים פאקינג גארמוש. שנתיים אחרי שפטרסון“, סרטו הקודם והלירי, הוצג גם הוא בבתי קולנוע בודדים בארץ (ובראשם סינמטק תל אביב, מקומו הטבעי) ולפחות זכה לכיסוי תקשורתי נאה, “המתים אינם מתיםמגיע ארצה קבור מתחת לרדאר. ובכן, אם אתם מחבבים את גרמוש, התעלמו מהנסיבות והזדרזו אל הסרט עוד היום אם בכלל תמצאו אותו כי רוב הסיכויים שהוא לא ישרוד שם עד סוף השבוע הבא. בדרך כלל במצב כזה אנחנו ממהרים להאשים את המפיצים, אבל מפיצי יוניברסל בארץ דווקא רצו להקרין את הסרט המקאברי הזה בארץ, אלה בעלי בתי הקולנוע שלא רצו לקחת אותו, למעט ארבעת המקומות שהסכימו. המתים אולי אינם מתים, אבל הארטהאוס הישראלי בהחלט כן, אם החיוך האטרוסקימופץ ב-40 בתי קולנוע והסרט של גרמוש רק בארבעה. מסקנה: אם זה לא יהיה שובר קופות בשלישי בשלייקס“, אין לו מקום על מסכי הקולנוע בארץ. תובנה ברורה מבחינה מסחרית, מבאסת מבחינה אמנותית.

מה כל כך יוצא דופן בסרט הזה שגרם לבעלי בתי הקולנוע לנפנף אותו מעליהם בביטול? גרמוש עשה סרט זומבים. להבדיל מהדרמה האנושית, המשפחתיות והריאליסטית של פטרסון“, זהו סרט זאנר, שמשחק עם חוקי הזאנר. כשם שרק האוהבים שורדים“, סרטו הלפנילפני אחרון של גרמוש (שגם הוא הופץ בארץ בקמצנות), לא היה ממש סרט ערפדים, כך המתים אינם מתיםאינו סתם סרט זומבים. כמו כל דבר בפילמוגרפיה של גרמוש, הוא הגיג מהורהר על קולנוע ועל אמנות. זאת הסיבה שגרמוש כמעט תמיד מאתגר את צופיו: אם אתם אוהבים סרטי אימה, הטון המהורהר והנינוח של הסרט יתסכל אתכם; אם אתם אוהבים את המבט האאוטסיידרי הייחודי שגרמוש מציע בסרטיו על העולם, אתם עשויים להירתע מהאלימות שבסרט.

המתים אינם מתיםמתמקד בשני שוטרים בעיירה קטנה: ביל מאריי מגלם את הוותיק והמנוסה, אדם דרייבר מגלם את הצעיר והאימפולסיבי. רצח אלים של שתי עובדות בדיינר המקומי גורם להם לתהת בתחילה האם מדובר בהתקפה של חיית פרא, ואולי כמה חיות פרא, אבל אז הם מבינים: המתים קמו מהקברים והם באים לאכול את בני האדם החיים. גרמוש משתמש באופן מודע ומוצהר בליל המתים החייםשל גורגרומרו מ-1968 כבסיס לסרט שלו כולל אתר הצילומים והמכונית מהסרט ההוא. וכמו ליל המתים החייםכך גם המתים אינם מתיםמזכיר לצופיו שאין זאנר פוליטי יותר מסרטי האימה האמריקאים העצמאיים. ממש כמו המסר בסרטו של רומרו, כך גם גרמוש מוביל אותנו להבין שהמתים הם אנחנו. אנחנו הזומבים שמסתובבים ובוהים בטלפונים שלנו או עסוקים בצרכנות ללא גבולות, ומזניחים את החיים עצמם. אנחנו הזומבים, אומר גרמוש לקהל האמריקאי שלו, שמזניחים באדישותנו את המדינה שלנו ונותנים לה להישלט על ידי מנהיגים לא ראויים. ואיך מחסלים זומבי? זה נאמר בסרט שוב ושוב ונשמע כמו קריאת קרב מרדנית: Kill the Head.

אבל גרמוש לא מסתפק בכך והופך את סרטו גם לדיון פניםקולנועי. החל מתחילת הסרט דרייבר מגלם דמות שמודעת לכך שהיא בסרט. “מאיפה אתה מכיר את השיר הזה?”, שואל אותו עמיתו, “זה שיר הנושא של הסרט“, הוא עונה. או: “איך אתה יודע שהכל יגמר רע מאוד?”, שואל מאריי, ודרייבר עונה: “כי גים נתן לי לקרוא את התסריט“. על כך עונה מאריי: “המניאק. לי הוא שלח רק את הסצינות שלי“. ובכל זאת, ממש כמו בחיים, גם לתדהמת שתי הדמויות האלה קורים דברים שלא היו בתסריט. רגעים של אלתור או של דאוס אקס מכינה. ללמדנו שלמרות מה שנדמה לנו, לא הכל כתוב מראש.

המתים אינם מתים“, ממש כמו גרמוש עצמו, הוא סרט סינפילי, המיועד לקהל חובב קולנוע, בעל חוש הומור מאוד ספציפי, שרוצה לשמוע אילו תובנות יש לגרמוש ולגיבוריו על החיים, על הקולנוע בכלל ועל סרטי הזאנר בפרט. וכמו רבים מסרטיו של גרמוש זה סרט שרק ביציאה ממנו ובדרך הביתה קולטים כמה הוא היה מצחיק.

(גרסה מורחבת לביקורת ב”כלכליסט”, 3.7.2019)

נושאים: בשוטף

תגובה אחת ל - ““המתים אינם מתים”, ביקורת”

  1. גלעד 6 יולי 2019 ב - 12:00 קישור ישיר

    יפה,תודה


השאירו תגובה