"המתים אינם מתים". להוריד את הראש

דיברתי על "המתים אינם מתים" של ג'ים ג'רמוש בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

פתאום משום מקום נפל עלינו הסרט החדש של ג'ים גרמוש, "המתים אינם מתים". בלי הקרנות מוקדמות, בלי פרסום, בלי יחסי ציבור הוא צץ בארבעה בתי קולנוע ובמספר הקרנות מצומצמות. מתי בפעם האחרונה ראיתם סרט שמופץ בארץ בארבעה בתי קולנוע? כלום לא עזר לו – לא העובדה היוקרתית שהוא היה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן, לא הכוכבים המשתתפים בו (ביל מאריי, אדם דרייבר, טילדה סווינטון, איגי פופ, טום ווייטס, סלינה גומז) ולא העובדה שזה סרט של ג'ים פאקינג ג'ארמוש. שנתיים אחרי ש"פטרסון", סרטו הקודם והלירי, הוצג גם הוא בבתי קולנוע בודדים בארץ (ובראשם סינמטק תל אביב, מקומו הטבעי) ולפחות זכה לכיסוי תקשורתי נאה, "המתים אינם מתים" מגיע ארצה קבור מתחת לרדאר. ובכן, אם אתם מחבבים את ג'רמוש, התעלמו מהנסיבות והזדרזו אל הסרט עוד היום – אם בכלל תמצאו אותו – כי רוב הסיכויים שהוא לא ישרוד שם עד סוף השבוע הבא. בדרך כלל במצב כזה אנחנו ממהרים להאשים את המפיצים, אבל מפיצי יוניברסל בארץ דווקא רצו להקרין את הסרט המקאברי הזה בארץ, אלה בעלי בתי הקולנוע שלא רצו לקחת אותו, למעט ארבעת המקומות שהסכימו. המתים אולי אינם מתים, אבל הארט–האוס הישראלי בהחלט כן, אם "החיוך האטרוסקי" מופץ ב-40 בתי קולנוע והסרט של ג'רמוש רק בארבעה. מסקנה: אם זה לא יהיה שובר קופות ב"שלישי בשלייקס", אין לו מקום על מסכי הקולנוע בארץ. תובנה ברורה מבחינה מסחרית, מבאסת מבחינה אמנותית.

מה כל כך יוצא דופן בסרט הזה שגרם לבעלי בתי הקולנוע לנפנף אותו מעליהם בביטול? ג'רמוש עשה סרט זומבים. להבדיל מהדרמה האנושית, המשפחתיות והריאליסטית של "פטרסון", זהו סרט ז'אנר, שמשחק עם חוקי הז'אנר. כשם ש"רק האוהבים שורדים", סרטו הלפני–לפני אחרון של ג'רמוש (שגם הוא הופץ בארץ בקמצנות), לא היה ממש סרט ערפדים, כך "המתים אינם מתים" אינו סתם סרט זומבים. כמו כל דבר בפילמוגרפיה של ג'רמוש, הוא הגיג מהורהר על קולנוע ועל אמנות. זאת הסיבה שג'רמוש כמעט תמיד מאתגר את צופיו: אם אתם אוהבים סרטי אימה, הטון המהורהר והנינוח של הסרט יתסכל אתכם; אם אתם אוהבים את המבט האאוטסיידרי הייחודי שג'רמוש מציע בסרטיו על העולם, אתם עשויים להירתע מהאלימות שבסרט.

"המתים אינם מתים" מתמקד בשני שוטרים בעיירה קטנה: ביל מאריי מגלם את הוותיק והמנוסה, אדם דרייבר מגלם את הצעיר והאימפולסיבי. רצח אלים של שתי עובדות בדיינר המקומי גורם להם לתהת בתחילה האם מדובר בהתקפה של חיית פרא, ואולי כמה חיות פרא, אבל אז הם מבינים: המתים קמו מהקברים והם באים לאכול את בני האדם החיים. ג'רמוש משתמש באופן מודע ומוצהר ב"ליל המתים החיים" של ג'ורג' רומרו מ-1968 כבסיס לסרט שלו – כולל אתר הצילומים והמכונית מהסרט ההוא. וכמו "ליל המתים החיים" כך גם "המתים אינם מתים" מזכיר לצופיו שאין ז'אנר פוליטי יותר מסרטי האימה האמריקאים העצמאיים. ממש כמו המסר בסרטו של רומרו, כך גם ג'רמוש מוביל אותנו להבין שהמתים הם אנחנו. אנחנו הזומבים שמסתובבים ובוהים בטלפונים שלנו או עסוקים בצרכנות ללא גבולות, ומזניחים את החיים עצמם. אנחנו הזומבים, אומר ג'רמוש לקהל האמריקאי שלו, שמזניחים באדישותנו את המדינה שלנו ונותנים לה להישלט על ידי מנהיגים לא ראויים. ואיך מחסלים זומבי? זה נאמר בסרט שוב ושוב ונשמע כמו קריאת קרב מרדנית: Kill the Head.

אבל ג'רמוש לא מסתפק בכך והופך את סרטו גם לדיון פנים–קולנועי. החל מתחילת הסרט דרייבר מגלם דמות שמודעת לכך שהיא בסרט. "מאיפה אתה מכיר את השיר הזה?", שואל אותו עמיתו, "זה שיר הנושא של הסרט", הוא עונה. או: "איך אתה יודע שהכל יגמר רע מאוד?", שואל מאריי, ודרייבר עונה: "כי ג'ים נתן לי לקרוא את התסריט". על כך עונה מאריי: "המניאק. לי הוא שלח רק את הסצינות שלי". ובכל זאת, ממש כמו בחיים, גם לתדהמת שתי הדמויות האלה קורים דברים שלא היו בתסריט. רגעים של אלתור או של דאוס אקס מכינה. ללמדנו שלמרות מה שנדמה לנו, לא הכל כתוב מראש.

"המתים אינם מתים", ממש כמו ג'רמוש עצמו, הוא סרט סינפילי, המיועד לקהל חובב קולנוע, בעל חוש הומור מאוד ספציפי, שרוצה לשמוע אילו תובנות יש לג'רמוש ולגיבוריו על החיים, על הקולנוע בכלל ועל סרטי הז'אנר בפרט. וכמו רבים מסרטיו של ג'רמוש זה סרט שרק ביציאה ממנו ובדרך הביתה קולטים כמה הוא היה מצחיק.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 3.7.2019)

ציוץ