"מילים נרדפות". ראוי לאדם להיות מן הנרדפים ולא מן הרודפים

שוחחתי עם נדב לפיד על "מילים נרדפות" במשך שעה בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. ניתן להאזין בספוטיפיי או כאן

סרטו הארוך השלישי של נדב לפיד (אחרי "השוטר" ו"הגננת") הוא בעקרון סרט צרפתי: מצולם בפריז, דובר צרפתית, ונראה כמו תרכובת של מיטב סרטי הגל החדש הצרפתי של שנות הששים. אבל המנטליות שלו ישראלית: גיבור הסרט, חייל משוחרר, עוזב את ישראל בטריקת דלת, מגיע לפריז, מחליט לדבר רק צרפתית ולהפוך לצרפתי. אבל כדי להתפרנס הוא נאלץ לעבוד בשגרירות הישראלית. וכך, כשהוא מוטח הלוך ושוב בין הצרפתיות והישראליות, ומגלה שכל מה שדפוק אצל האחד דפוק גם אצל השני, הוא מנסה לייצר לעצמו אוצר מילים חדש. המיקס המקורי בין הצרפתיות לישראליות, שיוצר מעין שפה קולנועית חדשה – בה בעת מוכרת וזרה מיושנת ומקדימה את זמנה – הוא אחד הסיבות לכך שהסרט הזה עשה היסטוריה וזכה בפרס הגדול של פסטיבל ברלין, הישג שאף ישראלי לא זכה בו קודם, וכבר מקבל כותרות נלהבות ומשתאות בעיתונות הצרפתית, שמתלהבת במיוחד כשזרים עושים סרטים צרפתיים טובים יותר מהמקומיים.

במרכז הסרט עומד גבר צעיר בשם יואב (בגילומו של טום מרסייה). מכיוון שגם לגיבור סרטו הקודם של לפיד, "הגננת", קראו יואב, אין מנוס אלא לדמיין שמדובר באותה דמות, 20 שנה אחר כך, הילד שהשירה הושתקה אצלו בסוף הסרט הקודם, גדל להיות גבר שמנסה להתנער מהמיליטנטיות שבה גדל, ולמצוא לעצמו תרבות חלופית, שמוציאה ממנו אך ורק סיפורים על התרבות ממנה ברח. כשם ש"הגננת" היה מבוסס על ילדותו של הבמאי, כך "מילים נרדפות", קופרודוקציה ישראלית-צרפתית מושקעת למדי, מבוסס על התקופה לפני כעשרים שנה, שבה חי לפיד בפריז, לפני שחזר לישראל והלך ללמוד קולנוע. מול יואב ניצב בסרט ירון, המיליטנטי יותר. יואב מסתיר את זהותו הישראלית, ירון מחצין אותה ומנסה לחרחר איתה ריב. יואב וירון הם השמות של הדמויות שלפיד חוזר אליהן שוב ושוב. יואב הוא המשורר, בעל הנפש העדינה. ירון (זה שם הדמות שגילם יפתח קליין ב"השוטר"), הדמות הגופנית, המוחצנת, הלא-אינטקלטואלית. ויש את אמיל ואת החברה של אמיל. "החברה של אמיל" היה שמו של סרט הגמר של לפיד בסם שפיגל, ולגיבור שם קראו יואב. לפיד, בשלושה סרטים ארוכים ושניים קצרים, בורא עוולם ויזואלי ותימאטי עקבי והמשכי, מסע בעקבות שני חצאים של אותו איש.

יואב המבוגר מגיע לפריז ובלילה הראשון שלו בדירה גדולה, ריקה וקרה מישהו גונב לו את כל חפציו. זו הסצינה הכי טובה בסרט – יואב רץ בעירום מלא מחדר לחדר בחיפוש אחר חפציו, עד ההבנה שמישהו נכנס דרך הדלת כשהוא היה באמבטיה ולקח לו את התיק ואת שק השינה. הוא רץ במבוך של דירה פריזאית ענקית, מחליק על רצפת הפרקט, והמשא ומתן שהוא מנהל עם המצלמה של הצלם שי גולדמן – המומחה הישראלי הכי גדול בצילומי-פנים של דירות מאז דוד גורפינקל – הופכת את הרגע הזה למחול, אבל גם לתיעוד של חיית בר בהסגר. יואב העירום יקפא כמעט למוות ואז יוולד לידה סימבולית, עירום באמבט, ויצטרך ללמוד ללכת, לדבר, ולהתלבש. הישאלי שמת, הצרפתי שנולד. הרוח של הישראלי שתמשיך לרדוף אותו.

לפיד, עוד מאז "השוטר", מציג גבריות בקונטקסט ניאנדרתלי, חייתי. הגברים שלו נוהמים ויש להם דינמיקה שבטית, קבוצתית, כמו להקה של חיות ג'ונגל. השילוב הזה בין ספק מחול וספק פראות יצרית וחייתית, והאופן שבו המצלמה מגיבה אליהם, הוא התמהיל הפורמליסטי והצורני שהופך את סרטיו של לפיד לכה אנרגטיים, בזכות היכולת שלו לתרגם אוצר מילים מילולי לאוצר מילים ויזואלי. חפשו משפטים צורניים ורגעי דקדוק שחוזרים על עצמם בסרט. למשל: המצלמה עוקבת אחר דמות הולכת שאז נעצרת פנים-אל-מול-פנים עם דמות אחרת. רגע של כמעט התנגשות, כמעט עימות. זה מופיע שוב ושוב. הסגנון הוויזואלי הרדיקלי של לפיד הוא חלק מאסכולה קולנועית אירופאית, שלאו דווקא נוחה לעיכול ולתקשורת אצל קהל עם הטיה אמריקאית, המחפש בסרטיו בידור ולא אמנות. סרטיו של לפיד מקוממים ומעצבנים את הקהל כי הם אמורים לעשות את זה. לפיד מדבר באידיום קולנועי אירופאי שאנו מכירים כיום בזכות יוצרים כמו מיכאל האנקה, יורגוס לנתימוס ונורי בילגה ג'יילון. שלושתם זוכים כיום לתהילה בינלאומית בזכות העובדה שהם התרככו בבגרותם ונהיו נוחים לעיכול, אבל לפיד נמצא עדיין בשלב המוקדם של יצירתו. כשהאנקה, לנתימוס וג'יילון היו בפאזה הזאת בקריירות שלהם איש לא העז להביא את סרטיהם לבתי הקולנוע בישראל והם נותרו סרטים המיועדים לפסטיבלים בלבד. גם לפיד יעשה יום אחד את ה"מחבואים" או את "הלובסטר" שלו, אבל הוא עדיין בשלב שבו הוא מפרק את הכל, ולא מרכיב בחזרה. יהיה מעניין לראות האם בבגרותו הוא יתרכך כמו ג'יילון והאנקה, או ימשיך להתפרע ולפרק את השפה הקולנועית כמו לאו קאראקס וקרלוס רייגדס, שגם איתם מנהל לפיד דיון קולנועי בסרטיו.

למרות ש"השוטר" ו"הגננת" היו טובים יותר, תענוג לנתח את סרטיו של לפיד, במאי חושב, שסרטיו הם הרהור מתמשך עם מוטיבים שהולכים ומתגלגלים מסרט לסרט. סרטיו עוסקים לא אחת במתח שבין הנשמה ובין הגוף. את הנשמה מייצגות המילים, הכתיבה, השכל. את הגוף מייצג העירום, המיניות, התאוות, הריקוד. ובעוד בסרטיו הקודמים הוא השתמש בדמויות נפרדות כדי לייצג את הנשמה ואת הגוף, ב"מילים נרדפות" הוא מתיך אותם לדמות אחת שמחברת בין יצירה ובין יצריות. אחד המוטיבים המרכזיים בסרט עוסק במפגש שבין אכילס, הגיבור שעומד לכבוש את טרויה, ובין הקטור, בנו של מלך טרויה. יואב מספר שאביו סיפר לו את הסיפורים האלה כילד לפני השינה (אביו של הבמאי, הסופר חיים לפיד, חתום כשותף לתסריט), ושהוא הזדהה דווקא עם הקטור, הפחדן שהעדיף לברוח ולהימנע מעימות. מי מהם הוא הגיבור? אכילס רדף אחרי הקטור עד שלכד אותו, הרג אותו וגרר את גופתו במרכבתו. סצינת גרירת גופה מופיעה גם בסרט. זו המציאות שבתוכה גדל גיבור הסרט: הרודף והנרדף, הכובש והנכבש. באחת הסצינות היפות בסרט אנחנו פוגשים המנונים ממדינות שונות, כשהגיבור שלנו מתחיל להבין שהוא למעשה החליף המנון אחד בהמנון אחר, הוא החליף דת של מדינה אחת במדינה שהדת הפנאטית שלה היא החילוניות. בדרכו הסוררת והחצופה "מילים נרדפות" הוא דווקא סרט פטריוטי, על אדם שלא מצליח להימלט מהזהות שלו, שזהו כוח-העל שלו. והוא מוצא עצמו לכוד בשטח הפקר, לא שייך לשם או לכאן, לכוד בין שפות, בין זהויות, בין יחסיו על גבר ויחסיו עם אשה, בין פנים לחוץ. עם הראש בקיר. והוא מגלה שכל מה שיש לאדם נרדף מעם נרדף זה מילים נרדפות. ואם נדמה לנו שהמהות של הישראליות היא להיות הרודף, הגיבור, החזק, הרי שיואב, בהשילו את הישראליות, נותר עם היהדות ממנה הוא לא מצליח לברוח, כי המהות היהודית היא בדיוק ההפך. כפי שאמרו חכמי ישראל במאות הקודמות: "ראוי לאדם להיות מן הנרדפים ולא מן הרודפים וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמה צג.): 'אין לך נרדף בעופות כמו תורים ובני יונה, לפיכך הכשירם הכתוב לקורבן'" (פלא יועץ).

לפיד, כדי לעצבן את העין, לוקח את גיבורו לסיור בפריז, אבל בכל פעם שהוא בחוץ הוא מטלטל את המצלמה בניסיון למחוק כל זכר לצד התיירותי של העיר, וגם קצת לעשות סחרחורת לצופים. אבל זה בדיוק הסרט: קצת כמו ילד קטן – רועש, מרגיז, דווקאי, שובר את הכלים, לפעמים סתום. אפשר להזדהות איתו מיד, אבל צריך לפחות שתי צפיות בו כדי לאהוב אותו.

נ.ב:

חשבתי על "נורמן" של יוסף סידר אחרי הצפייה בסרט של לפיד. שני סרטים שונים לגמרי מבחינת הסגנון והעלילה, ובכל זאת דומים. שניהם סרטים שבהם במאים ישראלים בכירים (שזכו להצלחות היסטוריות בפסטיבל ברלין) מקבלים הזדמנות לייצא את הסיפור שלהם לתעשיית הקולנוע שבה הם חשקו מההתחלה (פריז אצל לפיד, ניו יורק אצל סידר). ושניהם, במקום להתבולל, בוחרים להביא דמות ישראלית אל העולם החדש. ובשני הסרטים סצינות דומות באופן מפתיע. גם ליאור אשכנזי אצל סידר וגם טום מרסייה אצל לפיד מרבים לספר סיפורים למארחים המקומיים שלהם, והם שוב ושוב נעצרים באמצע הסיפור כדי לבקש עזרה עם אוצר המילים המוגבל שלהם, מנסים לברר איך אומרים איזו מילה, ואיזו מילה עדיפה לקונטקסט של הסיפור. ובשני הסרטים, המקומי מלביש את הזר. מעיל אצל לפיד, נעליים אצל סידר. הביגוד החיצוני היקר שאמור לעזור לזר להתאקלם, אבל דווקא מבודד אותו. הסרטים שונים, אבל חוויות דומות של זרות, זהות, גלות ושפה.

נ.ב.ב:

חשבתי על עניין האבוב בסרט. קרולין, החברה של אמיל שמנהלת רומן עם יואב, מנגנת באבוב בתזמורת הרובע. האבוב, כך קראתי פעם איפשהו, הוא כלי יחודי בתזמורת. יש לו צליל מדויק וחד. כשאבוב נגן תו, זה התו הזה כשהוא נקי וצלול, התו עצמו. לשאר כלי הנגינה יש מעטפת הרמונית, התו מלווה בעוד צלילים סביבו. וזו גם דרך טובה לאפיין את דמותה של קרולין, שהיא הדמות היחידה בסרט שיודעת בנחישות בדיוק מה היא רוצה. כל שאר הדמויות הגבריות סביבה הרבה פחות יציבות וצלולות, והרבה יותר רעשניות.

ציוץ