״מרטי סוּפְּרים״״. Big In Japan

כמו האחים כהן, גם האחים ג׳וש ובני ספדי החליטו שהם רוצים להתפרק כצמד ולהתחיל לביים בנפרד. מאז 2008 האחים ספדי – יהודים ניו יורקיים ואחייניו של האדריכל הישראלי–קנדי משה ספדי – יוצרים סרטים שמושכים יותר ויותר תשומת לב. ״זמנים טובים״, סרטם עם רוברט פטינסון, הביא אותם לתחרות בפסטיבל קאן, ו״יהלום לא מלוטש״, בו הם ליהקו את אדם סנדלר לתפקיד דרמטי של סוחר יהלומים יהודי שנמצא בצרות בימי חג הפסח, הביא אותם לנטפליקס ולפריצה מסחרית וציבורית משמעותית. עם מצלמת כתף ופסקול אלקטרוני, האחים ספדי עשו סרטים ניו-יורקיים על אנשים קטנים שמסתבכים בצרות גדולות.

והם לא עובדים לבד. האחים נמצאים במרכזו של קואופרטיב קולנועי שממנו צמחו יוצרים נוספים. גרטה גרוויג, למשל, היתה קשורה לחבורה הזאת בתחילת דרכה. רונלד ברונסטין הוא התסריטאי והעורך השותף ברוב סרטיהם; ואשתו היא מרי ברונסטין, שביימה השנה את ״אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך״, שמעניק לכוכבת שלו רוז בירן שפע פרסים בסיכומי השנה. ג׳וש ספדי חתום עליו כמפיק. בחודש הבא, כשיפורסמו המועמדויות לאוסקר, יש סיכוי שרוז בירן, דוויין ג׳ונסון וטימותי שאלאמה יהיו מועמדים לאוסקר בקטגוריות המשחק, כל אחד מהם על סרט אחר שקשור במישרין או בעקיפין לאחד האחים ספדי. הם התחילו בשוליים, והם עכשיו עמוק בתוך המיינסטרים של הקולנוע האמריקאי – עדיין זה העצמאי (הם במאי הבית של חברת A24), אבל ביצירות שכבר נטועות בשיח הציבורי והתקשורתי.

השנה, אחרי 15 שנות עבודה משותפות, האחים התפצלו. אחרי ארבעה סרטים משותפים, במקום סרט חדש של האחים ספדי אחת לכמה שנים, קיבלנו השנה שני סרטים נפרדים שלהם. בני ספדי, שגם הופיע כשחקן ב״אופנהיימר״, ביים את ״מכונת המחץ״ עם דוויין ג׳ונסון; וג׳וש ספדי, אותו ראינו השנה גם כמרואיין בסדרה התיעודית על מרטין סקורסזי, מוציא כעת את סרט הסולו שלו, ״מרטי סוּפְּרים״ (״Marty Supreme״). באופן מפתיע, או שלא, שניהם ביימו סרטי ספורט, האחד על היאבקות, השני על פינג פונג, שניהם סרטים על ספורטאים אמיתיים שבדרכם לצמרת נכנסים לסחרור של הרס עצמי. ושניהם יצרו סרטים עם אובססיה לפילם ולקולנוע בסגנון שנות השבעים – מחוספס, פרוע, חסר מעצורים. ״מכונת המחץ״ הוא סרט שצולם בשלל פורמטים, מווידיאו ביתי ל-16 מ״מ ל-35 מ״מ ועד ל-65 מ״מ. ואילו ״מרטי סופרים״ צולם ב-35 מ״מ אבל מוקרן בעותקי 70 מ״מ בימים אלה בניו יורק ובלוס אנג׳לס. אבל עד כמה שהטעם הקולנועי שלהם דומה, וכך גם בחירת החומרים שלהם כבמאים של ביוגרפיות ספורטיביות, ככה גם מתברר כעת מי מהם מוכשר יותר. ״מכונת המחץ״ היה סרט מבאס, כולו פוטנציאל עם מעט מימוש, ואילו ״מרטי סוּפְּרים״ מתגלה כסרט מבריק, וירטואוזי, סנסציוני, שטס בספרינט של 150 דקות ב-150 קמ״ש ולא עוצר לרגע. זה סרט שצפיתי בו כבר פעמיים בעינים דלוקות ועם חיוך מוקסם מהשניה המבריקה הראשונה שלו ועד לסוף המושלם שלו.

ב״מרטי סופרים״ טימותי שאלאמה מגלם את דמותו של מרטי מאוזר, שרוצה להיות שחקן הפינג פונג הגדול בעולם. הוא שחקן פינג פונג מחונן והוא גם יזם, עם כישרון מכירה יוצא דופן, שמצליח להפוך כל אדם שהוא פוגש לשותף פוטנציאלי, או לאויב מר. מרטי תקוע בשכונה יהודית בניו יורק, שטעטל שבו כל המשפחה תקועה אחת בחייו של השני. והוא עובד בחנות הנעליים של דוד שלו ותקוע בבית עם אמא לא מתפקדת. אבל מרטי הוא התמונה שתופיע במילון לצד המילה ״חוצפה״. הוא מוכשר, יהיר ושחצן, והוא יגיד ויעשה כל דבר כדי להביא את עצמו לטורניר הפינג פונג הבא. לאורך רוב הסרט מרטי חולם להגיע ליפן, לשחק מול אלוף העולם היפני, אבל כדי לממן את נסיעתו הוא יסתבך בשלל הרפתקאות מסמרות שיער, ומפגשים עם פושעים, פסיכופטים, גנגסטרים, רוצחים ובני משפחה שלכל אחד מהם יש את הפוטנציאל לממן לו את הנסיעה, להביא אותו לאליפות, או להרוג אותו בדרכו להגשמת חלומו. ומרטי הוא קצת מכל אלה – יהודי ממולח אבל גם קצת גנגסטר, נוכל ופסיכופט.

ספדי מתחיל את הסרט עם סצינה שתיתן את הטון לסרט כולו. מרטי בחנות נעליים וברחובות מנהטן, ובפסקול מתנגן "Change״ של Tears For Fears משנת 1985, כשעל המסך מופיעה הכותרת ״ניו יורק, 1952״. זה המשחק הסגנוני שספדי משחק כדי לתעתע ולשעשע: הסרט מתרחש בשנות החמישים, הסגנון הקולנועי הוא של שנות השבעים והפסקול הוא משנות השמונים, כולל ניו אורדר ופיטר גבריאל, וספציפית בסביבות השנה שבה ספדי נולד, ב-1984. זה סרט תקופתי, אבל שמכיל בתוכו את כל התקופות, כל מה שקרה בעולם עד שספדי נולד. זה סרט שיש בו הרבה עבר ובלי הווה.

קצת כמו ״הברוטליסט״ מלפני שנה, ״מרטי סופרים״ עוסק בקיום היהודי שמיד אחרי השואה. אלוף הפינג פונג הקודם שאותו מרטי מנצח הוא ניצול שואה, שורד אושוויץ עם קעקוע על היד (בגילומו של גזה רריג שגילם לפני עשר שנים את התפקיד הראשי ב״הבן של שאול״). ובמירוץ לצמרת של מרטי מאוזר הוא יפגוש שלל טיפוסים יהודיים שכל אחד מוצא דרך אחרת להתקיים, לברוח מהעבר, למחוק אותו וליצור עתיד שמדחיק את אושוויץ וממציא מחדש קיום יהודי שיש בו מידה מסוימת של העמדת פנים. בנדודיו בין ניו יורק, לונדון וטוקיו, מרטי רוצה להיות הכובש ולא הנכבש, המנצח ולא הקורבן. אדם ש יתמקד בספורט, ולאו דווקא בשכל. אבל האיבר הכי מהיר אצל מרטי תמיד יהיה הפה שלו, שמדבר יותר מהר מהמוח.

וספדי הופך את סרטו לשיכון יהודי. כמו שאלאמה, רוב הדמויות היהודיות מגולמות על ידי יהודים: גווינת פלטרו מגלמת שחקנית עבר שמנסה לעשות קאמבק ונשואה לתעשיין עשיר; את רייצ׳ל, חברת הנעורים של מרטי, מגלמת אודסה עציון (בתה של פמלה אדלון, ונכדתו של הבמאי הגרמני פרסי אדלון, שזכור בזכות ״קפה בגדד״), וגם דיוויד מאמט והמעצב אייזק מזרחי מקבלים תפקידים קטנים. הבמאי אייבל פררה – לא יהודי – מגלם גנגסטר יהודי אלים בשם עזרא. בסרט שכולו הברקות ליהוק כדאי לשים לב גם לטיילר דה קריאטור שמגלם את חברו של מרטי ואת הקוסם פן ג׳ילט שמגלם חוואי רצחני מניו ג׳רזי. כמו השירים בפסקול, נדמה שהסרט בוחר שחקנים שלא אמורים להיות שם.

זה לא מקרי שראינו השנה את את ג׳וש ספאדי כמרואיין בולט בסדרה התיעודית על מרטין סקורסזי (שגם לה אפשר היה לקרוא ״מרטי סופרים״). הסרט שלו מאוד מושפע מסרטיו של סקורסזי (עם קמצוץ מהיידישקייט של וודי אלן). זה ״רחובות זועמים״ שלו בשכונות ניו יורק, אבל גם עם האנרגיה של ״השור הזועם״ (סרטו של ספדי לרגעים נראה כמו פרודיה על סרט האיגרוף של סקורסזי), העלילה והכריזמה של טום קרוז ב״צבע הכסף״ והקצב של ״החבר׳ה הטובים״ (עם שימוש דומה במוזיקה, אבל הפוך: במקום שהשירים מייצגים תקופה הם יוצרים לה הזרה). זה סרט חצוף, מבריק, מצחיק ומבהיל, שיש בו מצד אחד שמחת חיים עצומה, ומנגד חרדה קיומית כמעט משתקת.

*******

למזלי, ראיתי את ״מרטי סופרים״, והתלהבתי ממנו, לפני שנחשפתי לקמפיין השיווק האינטנסיבי, הכמעט אובססיבי, שיש לסרט הזה. אנשי השיווק של A24, האולפן הניו יורקי הבוטיקי שחתום על סרטים כמו ״אור ירח״ ו״הכל בכל מקום בבת אחת״, הצליח למצוא דרך אפקטיבית להפוך את ״מרטי סופרים״ לאירוע תקשורתי מיליניאלי מבלי להשקיע יותר מדי בשלטי חוצות יקרים. לצורך העניין גויס טימותי שאלאמה, שאולי מבין שזה הסרט שיביא לו את האוסקר, ולא הסרט על בוב דילן (סרט יהודי ניו יורקי אחר בהשתתפותו) ומשקיע לא מעט מאמץ בשיווק אישי שלו. בשבועות האחרונים כל פעם ששאלאמה מופיע בציבור, הוא למעשה הופך ללוח מודעות חי של הסרט. הוא לבוש בסווטשירט עם שם הסרט, הוא מלביש את חבריו המפורסמים עם אותו סווטשירט ממותג, הוא מסתובב עם מחבט פינג פונג כתום וכדורי פינג פונג כתומים ולצידו מסתובבים אנשים לבושים בשחור עם מסיכות על ראשם בצורת כדור פינג פונג כתום. כל צילום פאפרצי של שאלאמה הוא בעצם פוסטר לסרט, כל הופעה שלו בתוכנית אירוח היא פרסומת לסרט, ועוד פרסומת בוטה, נטולת עידון ואלגנטיות. כל מזה קמפיין שנון ואפקטיבי מאוד, ויש משהו בלהט של שאלאמה לקדם את הסרט שקצת מזכיר את הדמות ההיפר–אקטיבית שהוא מגלם בסרט, אבל זה גם קמפיין מתיש ומנג׳ס שבו שאלאמה מוכר את הסרט כמו רוכל בשוק, ועושה זאת באופן שקצת ממאיס את הסרט עוד לפני הצפייה בו. בפרמיירה הישראלית של הסרט האולם התמלא בעיתונאים ואנשי תקשורת שבדרך כלל לא מגיעים להקרנות האלה, אבל הבינו שיש כאן אירוע תרבותי שניזון משיווק ויראלי אלטרנטיבי מאוד. מצד שני, ברגעים אלה בניו יורק הסרט הזה ממלא אולמות. זה יהיה נפלא אם שאלאמה יצליח להפוך את ״מרטי סופרים״ ללהיט. אבל על הדרך הוא גם לדעתי מייצר אנטגוניזם לסרט. התעלמו מהרעש האינטרנטי, רוצו לסרט.

**********

לשאלה איך צילמו את משחקי הפינג פונג בסרט אין לי תשובה מוסמכת ויש לי ניחוש שתוך כמה שבועות יעלה סרטון מאחורי הקלעים שמסביר את זה. נכון, טימותי שאלאמה מספר שהוא כבר שש שנים מתאמן לשחק פינג פונג, בהפסקות שבהן הוא לא התאמן לנגן בגיטרה ולשיר כמו בוב דילן. אבל בכותרות הפתיחה יש קרדיט בולט לאיש האפקטים הישראלי ערן דינור. וכשיש קרדיט לאפקטים בסרט תקופתי שנראה שאין בו אפקטים, אני מניח שבעצם מספרים לי בעקיפין איך צילמו את משחקי הפינג פונג.

**********

השיר ״צעיר לנצח״ של אלפאוויל מופיע בפסקול הסרט. על פי העלילה היה מתבקש לשים בפסקול דווקא שיר אחר של אותה להקה: ״Big In Japan". אהבתי שג׳וש ספדי התאפק.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 24.12.2025)

ציוץ