"קצפת ודובדבנים" של גור בנטביץ'. שיגעון של לילה

גור בנטביץ' התארח לשעה של שיחה על "קצפת ודובדבנים" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

איזה סרט מקסים, והלוואי שלא תתנו לו לעוף לכם מתחת לרדאר. גור בנטביץ' חוזר עם סרט חדש, "קצפת ודובדבנים", והוא אחד היפים בקריירה העצמאית שלו. זה אולי קשה, ובוודאי לא כיף, אבל בנטביץ' פורח ומצטיין כשהוא עובד בתת–תנאים, וכשנסיבות ההפקה והתקציב מחייבים אותו לעשות את רוב העבודה בעשר אצבעותיו (ועוד עשר של מאיה קניג, בת זוגו, שערכה וטרחה). את "קצפת ודובדבנים" הוא הפיק בעזרת תמיכה של מממן פרטי, וקרן הקולנוע הישראלי ומפעל הפיס הצטרפו בדיעבד עם עוד קצת תמיכה בשלבים הסופיים של העריכה. הסרט הקודם של בנטביץ', "לרדת מהעץ" (2013) היה הסרט היחיד בקריירה שלו שהגיע עם קרנות והשקעות נדיבות והפקה גדולה (כולל הקמת תפאורה מורכבת) ולמרות שזה היה סרט לא רע, גודל ההפקה כאילו ינק מבנטביץ' את כל האנרגיה שלו ויצר סרט מסורבל. "קצפת ודובדבנים" הוא ההפך הגמור – סרט ישיר, נגיש ומלא אנרגיה שנראה כמו שיר שנכתב נכתב בכתב יד, סרט שיוצר אינטימיות עם גיבורו תוך דקה.

בנטביץ' – שביים, כתב והפיק – גם משחק בתפקיד הראשי בתור צורי שוסטק, במאי קולנוע שחווה סוג של התמוטטות. בעוד סרטים רבים עוסקים במשבר היצירתי של במאים ותסריטאים הבאים לידי ביטוי במשבר רפואי – מ"שמונה וחצי" ועד "כאב ותהילה" – הייחוד של "קצפת ודובדבנים" הוא שהוא לא מתרחש במהלך העבודה על סרט חדש אלא הרבה אחריה, תוך כדי ליל הבכורה. צורי מגיע להקרנה המסחרית הראשונה של סרטו החדש, מתבאס מהקהל, מהסאונד ומהפוקוס ומתחיל להרגיש רע. הוא תופס מונית שתיקח אותו לאיכילוב ויוצא למעשה למסע לילי בתוך חייו, בעולם הזה ובעולם הבא. "שמונה וחצי" הוא אולי אסוציאציה ראשונה וברורה מאליה, אבל "קצפת ודובדבנים" הוא יותר מפגש בין "תותי בר" (שם תותים, כאן דובדבנים) ו"שגעון של לילה". סרט מסע שמתרחש בלילה אחד – עם צילום פנומנלי של גיא רז, שמשאיר את עדשותיו קרובות לפני האדם, ומשאיר את העולם סביבם מחוץ לפוקוס כבליל של חשיכה ואורות צבעוניים. מאז "שורו" ו"שרונה מותק" לא נראו תל אביב ומוניותיה כה קולנועיות וכה צבעוניות.

צורי מחפש מזור לכאביו וגם קצת כסף כדי לשלם לנהג המונית שמסיע אותו ושהמונה שלו צובר עוד ועוד חובות. את נהג המונית – שהוא מעין בעל הסירה שלוקח את הנשמות מעבר לנהר סטיקס – מגלם הבמאי דובר קוסאשווילי (שבחודשים האחרונים הוכיח שהוא גם שחקן מצוין בסרט הקצר "יום רגיל" ובסדרה "רק להיום"), ובכל תחנה שבה עוצר צורי/גור, הוא יפגוש מישהו מעברו. בסיפור המבוסס על מקרה אמיתי שקרה לבנטביץ', שהגיע לבית החולים עם התקף לב חמור ובמצב של מוות קליני, טינקרבל (ששיחקה ב"משהו טוטאלי"), מגלמת שחקנית שהתחתנה עם המפיק ופרשה מעסקי הקולנוע (מה שנכון), אלון אבוטבול (ששיחק ב"הכוכב הכחול") מגלם את השחקן שהצליח בהוליווד (מה שנכון), צחי גראד מגלם את המפיק שעבר מסרטים קטנים לקופרודוקציות ענקיות, יובל שרף מגלמת את השחקנית שלא התקבלה לסרט והפכה לכוכבת נוער גם בלעדיו, והבמאית המבטיחה הדס בן ארויה מגלמת את המילניאלית שחיה את חייה באינסטגרם ועושה לצורי בלאגנים. כל אלה הם חלק ממירוץ המכשולים של הבמאי לעבור בשלום את הלילה, כשהוא משווה בין סיכויי ההצלחה של סרטו ובין סיכויי ההישארות שלו בחיים, כשלא ברור לו את מי מהם הוא מנסה להציל. כשהוא נתקל בצמד מדביקי מודעות שמכסים את הפוסטרים לסרטו, הוא פוצח במונולוג קורע לב על חייו של במאי ישראלי, מונולוג שיהפוך לסצינה המצחיקה והנואשת ביותר עבור כל מי שעוסק במקצוע יצירתי. בנטביץ' כתב את ההמנון של הקולנוע הישראלי, סרט שאין קולנוען שלא ייצא ממנו עם דמעות של הזדהות.

בין לבין, צורי עוזב את המונית ומוצא את עצמו על מטוס פרטי, עם אסתר רדא כדיילת, שלוקח אותו לפרמיירה של סרטו, כשברגעים האלה עלינו לתהות מי מדמיין את מי – צורי שצופה בחייו כסרט על המטוס בדרך לבכורה העולמית, או צורי שהוזה את הטיסה, ברגעים שבהם הוא מאבד את ההכרה במונית בדרך לבית חולים.

המיקס המקסים של בנטביץ' בין הומור ונואשות, והווירטואוזיות הקולנועית שמאפשרת לו לנוע בין סצינות קטנטנות במונית ובין סצינות ענק על סט של סרט לא שלו, הופכים את "קצפת ודובדבנים" ליצירה שמתיידדת באופן בלתי אמצעי עם צופיה. הימים האחרונים שלפני יציאת הסרט לבתי הקולנוע נראים כמו סצינות מתוך הסרט עצמו: חפשו את בנטביץ' תולה בעצמו פוסטרים לסרט שלו, פוסטרים שמן הסתם עוד רגע ייתלשו, ראו אותו מדביק סטיקרים בכל פינה, ואם תגיעו לאחת ההקרנות השבוע בתל אביב יש סיכוי שבנטביץ' יהיה שם באולם, עם הקפוצ'ון הצהוב, לתת לכם שבריר שניה של חוויה שבה יהיה קשה להבחין בה מתי מסתיימת המציאות ומתחיל הסרט, ואיפה נגמר צורי שוסטק ומתחיל גור בנטביץ'.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 16.9.2019)

ציוץ