"כאב ותהילה". גברים על סף התמוטטות עצבים

דיברתי על "כאב ותהילה" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

מפתה לכנות את "כאב ותהילה" "סרטו האישי ביותר של פדרו אלמודובר", כפי שאכן כמה עיתונאים תיארו אותו אחרי הקרנתו בפסטיבל קאן. מפתה, אבל שגוי. כל סרטיו של אלמודובר אישיים באופן כזה או אחר, אוטוביוגרפיים במידה כזו או אחרת. ואם רוצים לדקדק, אז צריך קודם כל לשים לב לפלאשבקים לילדותו של הגיבור המופיעים בסרט, שאינם מתיישבים עם סיפורי הילדות וההתבגרות שאלמודובר כבר סיפר על עצמו בסרטים קודמים, כמו למשל "חינוך רע". אז מה קורה כאן, זה סרט אישי או אוטוביוגרפיה דמיונית?

"כאב ותהילה" הוא אחד מסרטיו היפים והנוגעים ללב של אלמודובר בעשור האחרון, ואחרי כמה סרטים בהם עסק  בנושא החביב עליו, בדמויות הנשיות במלודרמות עזות רגש שהביאו לו את עיקר פרסיו ופרסומו ("חולייטה", "לחזור", "הכל אודות אמא"), הוא עוסק הפעם בעיקר בעצמו ובגברים בחייו, ובנושא השני הכי נפוץ אצלו: הקולנוע עצמו. אנטוניו בנדרס, שזכה בפרס השחקן בפסטיבל קאן האחרון בזכות תפקיד מפתיע בשבריריותו, מגלם את דמותו של סלבדור מאלו (ערבבו את האותיות ותקבלו את השם "אלמודובר", עם קצת עודף) במאי קולנוע שסובל ממשבר יצירתי. ממש סובל. כל הגוף שלו כואב. ניתוח בעמוד השדרה הותיר אותו מיוסר מכאבים מכל צעד, בקושי הולך, בקושי עומד, מתקשה אפילו לשכב בלי כאבים. התרופות לשיכוך הכאבים משתקות לו את הרצון והיכולת ליצור ויוצרות אצלו תלות, התמכרות, חוויה שהוא עד עכשיו רק ראה אצל אחרים הקרובים אליו והתייחס אליה בשיפוטיות רבה. ועכשיו הוא זקוק לתרופות ולסמים כדי לשכוח מהכאבים ולפגוש את רוחות הרפאים של חייו. הוא במאי שלא מביים, ולא מוכן יותר להיות באינטראקציה עם קהל ועם מעריציו, עד שסינמטק מדריד מזמין אותו להציג עותק חדש לסרט ישן שלו משנות השמונים, וסלבדור מבין שיש כאן הזדמנות להשלים עם השחקן הראשי של הסרט ההוא, שאיתו לא היה בקשר ב-32 השנים שעברו מאז אחרי שהסתכסכו בזמן הצילומים.

32 שנים לפני "כאב ותהילה" יצר אלמודובר את "חוק התשוקה", גם הוא סרט על במאי, גם הוא סרט בכיכובו של אנטוניו בנדרס, שהתגלה בחמישה מסרטיו המוקדמים של אלמודובר בשנות השמונים, לפני שעבר להוליווד וניתק מגע מהאיש שגילה אותו. "כאב ותהילה", שבמהלכו מנסה סלבדור לכתוב סרט חדש בשם "התשוקה הראשונה", מתכתב שוב ושוב עם "חוק התשוקה", שאולי רומז לפיוס של אלמודובר עם הכוכב הגדול הראשון של סרטיו, עם מי שהיה המוזה שלו, ושמנסה להגיד לנו שלפעמים גם במאים צריכים לגלות מחדש את הסרטים הישנים שלהם ולהתפייס איתם. ואכן, יש משהו בוגר, מפויס ושקול בסרט של במאי שלפני שלושים ומשהו שנים יצר סרטים הרבה יותר פרועים ומלאי תשוקה. אבל כיום, רגע לפני שהוא בן 70, הגוף בוגד בו, ומאפשר לנפש לזמן אליה שלושה אורחים מהעבר, הגברים שהיו ההשראה בחייו, ושהוא מגלה כעת באיחור שהוא גם היה ההשראה שלהם. 

אלמודובר הגדיר את "כאב ותהילה" חלק שלישי בטריפטיך שהתחיל עם "חוק התשוקה" ו"חינוך רע". לא טרילוגיה, טריפטיך, שלוש ואריאציות על אותו נושא, כל אחד מהם מכיל מוטיבים דומים אבל מספר סיפור מעט שונה. כשמגיעים לשוט הסיום היפהפה של הסרט – בו מגלמת פנלופה קרוז את אמו של הבמאי בילדותו – ההבדלים בין הסיפורים שהוא סיפר לנו לאורך השנים יהיו מובנים יותר וגורמים לצופים להרהר ביציאה מהסרט בפער בין זכרונות, חלומות והזיות, והרשיון והחירות הפואטית שאמן מרשה לעצמו לקחת כשהוא נע בין סיפור חייו כפי שהיה, ובין זה כפי שהוא מדמיין אותו.

תחושת השיתוק הפיזי והיצירתי, המסע בין רגעים מעברו – שיחותיו עם אמו המתה, ביקור של מאהב ותיק, מסעות רגש שמנסים להתניע בו מחדש את תשוקת היצירה – גורמים ל"כאב ותהילה" להזכיר מבחינה נושאית את "שמונה וחצי" של פליני, גם הוא סרט על במאי שלא מסוגל לביים, ושזכרונות וחלומות על אמו ומאהבותיו, הצלחותיו וכשלונותיו, רודפים אותו. אבל מבחינת טמפרמנט "כאב ותהילה" מזכיר יותר את סרטיו המהורהרים ומסכמי-החיים של אקירה קורוסאווה. בעוד סרטיו הקודמים עסקו בחוסן, עוצה וגאווה, המנוע של הסרט הזה הוא רגשות האשמה של הגיבור, "אני לא אוהבת שאתה משתמש בדמות שלי בסרטים שלך", מוכיחה אותו אמו המתה. והגיבור מבטיח לה שהוא לא יעשה זאת וכמובן משקר (אלמודובר חיכה עד למות אמו ב-1999 כדי להוציא את "הכל אודות אמא"). "אני לא אוהבת את כל האוטו-פיקשן הזה", מפתיעה האם הקשישה את בנה בתובנה מלאת מודעות עצמית שרק רוחות רפאים והזיות מסוגלים לה.

הצבעוניות העזה המאפיינת את עיצובי הסט של אלמודובר עדיין שם – הסרט מתפקע מפריימים יפהפיים באדום, ירוק וכחול – אבל קשה שלא לשים לב להחלטה שלו לבצע מונולוג דרמטי, של וידוי אישי, העוסק בהתמכרות ושברון לב, על רקע מסך קולנוע מבהיק בלובנו. הצבעוניות היא מסכה והסחת דעת, אבל כשהגיבור חושף את צפונותיו, אין לו צורך בקישוטים. הכל לבן. כאילו הסרט הזה, עבור יוצרו וגיבורו, הוא חיפוש אחר אתחול, חזרה לנקודת מוצא ממנה הוא יוכל לברוא את עצמו מחדש. "כאב ותהילה" קרא אלמודובר לסרטו, שני הדברים שהוא השיג ב-21 סרטיו, שני הדברים שהוא עכשיו מבקש – באופן מייסר עדין ומרגש – להיפטר מהם.

(פורסם ב"כלכליסט", 31.7.2019)

ציוץ