04 אוגוסט 2019 | 21:44 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“תשאלו את ד”ר רות”, ביקורת

“תשאלו את ד”ר רות”. תאווה לחיים

בפתיחת הסרט התיעודי תשאלו את דר רותשביים ריאן ווייט, רות ווסטהיימר מנסה להפעיל בפעם הראשונה את אלקסה, האסיסטנטית הדיגיטלית של תאגיד אמזון. לוקח לאלקסה כמה ניסיונות עד שהיא מבינה את המבטא הגרמני הכבד של האשה ששואלת אותה: “אלקסה, מי היא דר רות?”. ואלקסה עונה ומספקת לה תשובה מקיפה הישר מוויקיפדיה, שמאוד מרשימה את סובייקט הסרט, שבשנה שעברה חגגה יום הולדת 90. “נשאיר אותה!”, פוסקת דר רות וצוחקת כהרגלה, ואילו אנחנו הצופים מקבלים בסצינת הפתיחה הזאת גם אקספוזיציה, למקרה שנולדנו אתמול ולא הספקנו להתעדכן מי היא רות ווסטהיימר, כוהנת ייעוץ הסקס היהודיתאמריקאית שהפכה לסלבריטי עולמית, וגם הבנה שהזמנים הם משתנים, המדיה דרכה דר רות חודרת לחיינו משתנה רדיו, טלוויזיה, עיתונים, אינטרנט, ועכשיו אלקסה אבל היא עדיין כאן, על 1.40 מטר הננסיים שלה, מייעצת וצוחקת. השבוע תמצאו אותה בישראל, מלווה את הקרנות הסרט התיעודי עליה בפסטיבל ירושלים ומקדמת את הפצתו המסחרית בבתי הקולנוע מסוף השבוע הקרוב.

מפתה להשוות את תשאלו את דר רותלסרט התיעודי על רות ביידר גינסבורג שהפך ללהיט בשנה שעברה: שתי נשים בשם רות, שתיהן יהודיות ניו יורקיות, שתיהן מאוד נמוכות, ושתיהן פרצו בשנות השמונים מהזירה האקדמית אל הזירה הציבורית והתקשורתית, כשהן מכניסות אוצר מילים ליברלי ושוויוני לאמריקה השמרנית. אבל מבחינה קולנועית, “תשאלו את דר רותדומה יותר לפורטרט תיעודי של יהודי מפורסם אחר, הסרט על הכנר יצחק פרלמן, שגם זכה להצלחה בשנה שעברה. זה לא רק כי לפרלמן ולווסטהיימר יש סיפור חיים דומה, מלא תלאות, שהוביל אותם מישראל לניו יורק, אלא כי הסרטים עליהם מצליחים לשמר יפה את שמחת החיים המידבקת של האנשים האלה, שצוות הצילום מתקשה לעמוד באנרגטיות העצומה שלהם. שני סרטים שבעיקר מציגים אנשים עם תאוות חיים עצומה, ובלי שום רצון לעצור ולנוח לרגע. שלא לדבר על לפרוש לגמלאות.

רות ווסטהיימר שנולדה בגרמניה ב-1928 כקרולה רות סיגל, איבדה את כל משפחתה בשואה, עלתה לישראל, גויסה להגנה ונפצעה במלחמת השחרור כשפגז פגע ישירות בבניין בו היתה זכתה לפרסום תקשורתי רק אחרי שעברה את גיל 50. עד אז היא התחתנה שלוש פעמים, גידלה למשך תקופה את בתה כאם חד הורית, והתמקדה בקריירה אקדמית וטיפולית באוניברסיטת קורנל. רק ב-1980 היא קיבלה לראשונה תוכנית רדיו בשעת לילה מאוחרת, שהפכה אותה די מהר לדמות שמצליחה להביך בשפתה הכנה והבוטה את מגישי תוכניות האירוח של אמריקה (קאט לסיקוונס מונטאז‘).

למרות שסרטו מאוד מהנה וסיפור חייה של ווסטהיימר אכן גדוש טלטלות של אשה שחצתה לבד את כל המאה העשרים ויצאה ממנה פצועה אבל אופטימית הוא לעיתים עושה לעצמו חיים קלים מדי בכך שהוא מתמקד באוסף הלהיטים שלה. יותר משזה פורטרט של דר, זה מבוא למיניות, כשהסרט מנצל דקות ארוכות לשיחות היעוץ של הדוקטורית. אבל גם כשהרגעים האלה נראים כנמרחים (גם אם שימושיים למי שזקוק לעצות בזוגיות), הסרט נותר מבדר, בעיקר כשמגיעים לסצינת הכותרות בסוף, בה ווסטהיימר מוצגת כבוסית לא קטנה, סצינה שבה אפשר לתהות מי בעצם ביים את מי בצילומי הסרט הזה.

(פורסם ב”כלכליסט”, 28.7.2019)

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה