"מקווין". מצעד המוות

שעה של המלצות מדוקאביב כולל הפסקול של מייקל ניימן מהסרט "מקווין" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או האזינו כאן

פסטיבל דוקאביב לקולנוע דוקומנטרי, הפסטיבל השלישי בגודלו בישראל (ופסטיבל הקולנוע הבינלאומי הבכיר של תל אביב), קיים אתמול (שלישי) את אירוע ההשקה שלו עם הקרנת בכורה עולמית של סרטה של טל הייק, "דודו טסה והכווייתים: אל תהיה כזה צנוע, אתה לא כזה גדול", על סיבוב ההופעות של טסה עם רדיוהד בארה"ב בקיץ שעבר, הקרנה שהסתיימה בהופעה חיה של טסה ולהקתו. הסרט, שמצולם בשחור לבן (כנראה בהשראת סרטי הופעות כמו "101" ו"שקשוק והמהום"), מציג את חברי הלהקה והצוות הנלווה אליהם, כשהם חיים בסרט מסע, יוצאים לסיבוב הופעות ממיאמי לניו אורלינס לסיאטל ומשם לקליפורניה, סיבוב בין ארנות גדולות ומול עשרות אלפי צופים בכל פעם. כבר מהסצינה בדרך אל ההופעה הראשונה, חברי הלהקה לא מפסיקים לריב ולהתווכח. האם ככה זה תמיד אצל להקות בסיבובי הופעות (בסיבוב הבא כל אחד מהם כבר יבקש אוטובוס נפרד). ובעוד המתיחויות בין חברי הלהקה עולים כשהם בדרכים או כשהם מתחממים לפני העלייה לבמה, על הבמה הם מופיעים באופן מלוכד, מגובש, הדוק ויוצרי הרמוניה מערבית-מזרחית נהדרת.  

ההקרנות הסדירות של הפסטיבל והתחרויות בו יתחילו מחר (חמישי). מי שרוצה לפגוש כבר השבוע את סרטי התעודה הישראליים שיעשו כותרות בחודשים הקרובים, צריך להתיישב בסרטי התחרות הישראלית, שממנה יצאו כמה מהסרטים הכי מדוברים של השנים האחרונות (ובראשם "הקיר" של מורן איפרגן, "סאלח, פה זה ארץ ישראל" של דוד דרעי ו"לפני שהרגליים נוגעות בקרקע" של דפני ליף, בוגרי הפסטיבל הקודם). ומכיוון שכמעט כל הסרטים הישראליים יוצגו בפסטיבל בבכורה עולמית ועוד לא צפיתי בהם, בואו נתחיל עם עלעול במבחר הבינלאומי, שמציע גם הוא לפחות שני להיטי ענק קראוד–פליזרים, ולפחות שני סרטים שיאתגרו את הסבלנות שלכם, אבל יציגו בפניכם שניים מהדוקומנטריסטים המהוללים ביותר בפועלים כעת.

"פרלמן". אני מעריך שזה הולך להיות הסרט התיעודי הכי מצליח השנה בארץ, אם הוא יעשה סיבוב בבתי הקולנוע (לפני הקרנתו ביס דוקו, שתציג בהמשך השנה לא מעט מהסרטים הישראליים והזרים בפסטיבל). הסרט, שכבר הופץ מסחרית בארה"ב (תחת השם "יצחק"), הוא פצצת הנאה נהדרת לא מעט בזכות דמותו מלאת החיות של יצחק פרלמן, הכנר הווירטואוזי בן ה-72 שנולד בישראל, לקה בפוליו כילד והפך לכוכב בינלאומי בגיל 16. הסרט עוקב אחרי חייו כרגע, בעודו קוצר את השבחים על קריירה מופלאה – מנגן את ההמנון בפתיחת משחק בייסבול, זוכה במדליה מטעם נשיא ארה"ב לצד סטיבן ספילברג – ומספר באמצעות קטעי ארכיון את סיפור חייו, כולל ביקור בבית ילדותו בתל אביב. סרט מבדר מאוד על מאסטר מלא חיים והומור. ומאוד מאוד יהודי. (חלק ממסגרת סרטי תעודה על מוזיקה, שכוללת גם סרטים על אריק קלפטון ומריאן פייתפול).

"מקווין". אחד הסרטים המדוברים בפסטיבל טרייבקה האחרון ייצא להקרנות מסחריות בארץ בהפצת יונייטד קינג בעוד כחודש וגם הוא צפוי למשוך אליו קהל רב, אז הקדימו לראות אותו בפסטיבל. שמונה שנים אחרי התאבדותו של מעצב האופנה אלכסנדר מקווין, מגיע הסרט התיעודי המאוד מקיף, והמרהיב למדי הזה, שמציג קלטות וידיאו שמקווין וחבריו צילמו, חומרי ארכיון משפחתיים והמון חומרים ויזואליים על תצוגות האופנה הפרובוקטיביות שלו. הסרט מצליח ליצור הקבלה בין סיפור חייו של מקווין, מילדות ענייה ספוגה באלימות והתעללות באיסט–אנד של לונדון, ובין האופן שבו הוא ביטא את חייו ואת נפשו באמצעות עיצובי בגדים, ואיך העבודה וההצלחה גם שחקו את נפשו. תצוגות האופנה שיצר מקווין בתחילת דרכו מוצגים כיצירות במה אודיו-ויזואליות שבמבט לאחור הציעו הצצה אל נפשו המסוכסכת של מקווין ואל פרקים מהביוגרפיה שלו. מקווין, מספרים שותפיו לעבודה, אהב להאזין ליצירותיו של המלחין מייקל ניימן בשעה שעבד, ולכן הסרט מלא כולו במוזיקה של ניימן (שמוכר בתור המלחין של פיטר גרינאוויי בשנות השמונים), בעריכה מוזיקלית מבריקה למדי, שמעניקה לסרט גם איזו שמחה מאנית, של טירוף, וגם תחושה של חרדה, של מוות בלתי נמנע שנמצא באופק. חפשו את גרייס ג'ונס ולאון אנדרה טאלי, שמככבים בסרטי תעודה משל עצמם, וצצים לשניה כקהל מעריץ בסרט הזה. (חלק ממסגרת סרטי תעודה על אופנה).

"ביג טיים". פורטרט תיעודי של האדריכל הדני ביארק אנגלס, שבגיל 40 בונה כמה מהבניינים המעניינים ביותר בעולם (כשהוא עומד מאחורי משרד האדריכלים "ביג"). להבדיל מפרלמן ומקווין, הסיפור של אנגלס מתרחש ברגעים אלה, ולא מספר על הצלחות עבר אלא על ההיסטוריה האדריכלית שהוא עושה כרגע. ולמרות ששלושת הסרטים האלה בנויים באופן דומה – כולל ראיונות אצל צ'רלי רוז שמופיעים בכולם, וחלום זהה אצל כולם לכבוש את ניו יורק – משום מה דווקא הסרט הזה הוא הפחות מלהיב מהשלושה. האם זה בגלל הבימוי? או כי הגיבור פחות כריזמטי ויותר צונן? או כי הוא עדיין לא אגדה? חידה. (חלק ממסגרת הסרטים העוסקים באמנות, שייך לערוץ 8).

"אקס ליבריס: ספריית ניו יורק". סרטו החדש של פרדריק ווייזמן, קולנוען אגדי בן 88, שכמו רוב סרטיו נמשך שעות ארוכות (שלוש שעות הפעם) ומתמקד במקום ולא באדם. אחרי שתיעד בסרטיו הקודמים את הנשיונל גלרי בלונדון, את מועדון הקרייזי הורס בפריז ואת בית המחוקקים באיידהו, הוא מתמקד הפעם בספריה הציבורית העתיקה של מנהטן, הצמודה לבריאנט פארק. כרגיל, ווייזמן מבקש את סבלנותכם. הוא פותח את סרטו עם ביקור של ריצ'רד דוקינס בספריה, סצינה שיש בה הכרזה: הספריה הציבורית כמעין כנסיה חילונית, מקום של ידע ולא של דת. (מוקרן במסגרת המאסטרים).

"גברת פאנג". וואנג בינג הסיני הוא עוד אחד מהבמאים התיעודיים המהוללים כרגע בזירה הפסטיבלית, ואחד היוצרים הכי פחות נגישים בעולם. בימים אלה הוא מציג בפסטיבל קאן את סרטו החדש הנמשך שמונה שעות ורבע, ולכן זו הזדמנות לראות בפסטיבל את אחד מסרטיו הקצרים ביותר (רק 86 דקות). הסרט הוא דרך טובה, אך לא פחות מפרכת, להתוודע אל הבמאי התובעני הזה. "גברת פאנג" זכה בפרס הגדול של פסטיבל לוקרנו האחרון. וואנג מתבונן מקרוב ומבלי למצמץ בגברת פאנג, סינית קשישה חולת אלצהיימר, בשעות גסיסתה, בביתה, כשמשפחתה לצידה. כך נראות שעותיו האחרונות של אדם בסין, בתרבות הבודהיסטית.

"הדברים מהצד האחר". הסרט זכה בפסטיבל אידפ"א האחרון. הבמאית הסרבית מילה טוראיליץ' מצלמת את אמה בבית ילדותה. האם היא פרופסור למדעים אבל גם אקטיביסטית ידועה בארצה למען הדמוקרטיה, במדינה שבמשך שנים חיתה תחת דיקטטורה, ושהמצב הפוליטי בה עדיין מעורער. הדירה, היא כמו סמל ליוגוסלביה כולה. מבעד לחלון, המשקיף אל מרכז העיר, רואים את ההפגנות ואת ההתנגשויות עם המשטרה, ובתוך הבית יש שתי דלתות נעולות שלא נפתחו מזה 70 שנה, מאז שהשלטון הקומוניסטי הגיע וחילק את הדירה המרווחת לשלוש דירות קטנות יותר. יש כאן גם סיפור בין אם ובתה, המצלמת ומושא הצילום, גם סיפור על ההיסטוריה והפוליטיקה של יוגוסלביה והתפרקותה (סרביה כיום), אחרי עידן מילוסוביץ', אבל גם מבט מעניין על תיעוד בתוך בית ומבעד לחלון, שגורם לי לחשוב על "הדברים מהצד אחר" כסרט שנעשה במסורת סרטיו של דוד פרלוב, שידע לחפש את הסיפורים הגדולים קרוב מאוד לבית (מוקרן בתחרות הבינלאומית).

גרסה מורחבת לאייטם שפורסם ב"כלכליסט", 15.5.2018

ציוץ