תקציר הפרקים הקודמים: בעוד סרטים ישראליים עושים חיל – יותר סרטים מופקים, הביקוש להם בפסטיבלים ובשווקים בעולם עדיין גבוה, וגם הקהל הישראלי כבר לא אדיש לקולנוע המקומי – נדמה שהמערכת לא עומדת בסטנדרטים של הסרטים. בחודש שעבר תהינו מי יקום ויהיה המנכ״ל של הקולנוע הישראלי, והאם זה תפקידם של המפיצים להיות אחראים על תמהיל הסרטים. במדור החודש נבדוק מה קורה בפסטיבלי הקולנוע בארץ, ואיך אחד המוסדות הבכירים ביותר לקידום הקולנוע הישראלי, הפך לגוף שמזיק לסרטים ישראליים, וזוכה מחלק גדול מהם להתעלמות. נברר גם האם זה תהליך הפיך ובר תיקון.

 ולמעשה, הגרף המופיע בראש הטקסט מספר את הסיפור כולו: פסטיבל ירושלים יורד מ-41,000 רוכשי כרטיסים ב-2004 לכ-29,000 ב-2013. ובמקביל פסטיבל חיפה עולה מ-36,000 ל-64,000.

מה קרה לפסטיבל ירושלים?

הדבר הראשון שעשה מרקו מולר, כשהוא נכנס לנהל את פסטיבל הסרטים הבינלאומי ברומא, היה להזיז את תאריך הפסטיבל מהקיץ אל הסתיו. זו היתה חתיכת אמירה אמביציוזית: פסטיבלי קולנוע מתייחסים אל עצמם כמו חגים קדושים. הם יסכימו לשנות הכל, את הלוגו, את השם, את בתי הקולנוע בהם מוצגים הסרטים, אפילו את הרפרטואר. אבל אף פעם – אף פעם! – לא את התאריך. זה קדוש. סאנדאנס בינואר, ברלין בפברואר, קאן במאי, ונציה בסוף אוגוסט, טורונטו בספטמבר. הזזת התאריך לא היתה רק מהלך אסטרטגי של מיתוג מחדש של פסטיבל שלא הצליח להתרומם, וניסיון להרחיק אותו מהעונה הבוערת של הפסטיבלים בין קאן לוונציה, אלא גם מהלך טקטי שהמסר הברור שלו היה: אני עכשיו המנהל. הפסטיבל מןשק מחדש מעכשיו. מולר הגיע לפסטיבל רומא מהנהלת פסטיבל ונציה, והוא שם לעצמו מטרה לנצח את מעסיקיו הקודמים.

בישראל מתקיים בימים אלה פסטיבל הקולנוע של ירושלים, בפעם ה-31. כמו כל שנה ביולי. השנה הוא מנוהל על ידי צוות חדש לחלוטין שנכנס לתפקידו בחודשים האחרונים וזה הפסטיבל הראשון בניהולו. המשימה שלהם ברורה: להציל את פסטיבל ירושלים. אבל הם צובעים לתוך הקווים שכבר הותוו להם על ידי המנהלים הקודמים לפניהם. נדמה שאף אחד לא ישב וחשב מחדש על הדבר הזה שנקרא ״פסטיבל קולנוע״, מכף רגל ועד ראש – מי הקהל, מה היעדים, מה התכנים המועדפים. שאלות, שבסופן, כמדומני, לא יהיה מנוס אלא להכריע: כדי לשרוד את התחרות, פסטיבל ירושלים חייב לעבור לחורף. פסטיבל ירושלים זקוק למרקו מולר משלו. אבל בינתיים זה לא נראה שזה עומד לקרות (בשיחה שלי עם מנכ״לית הסינמטק החדשה, נועה רגב, היא סיפרה לי שהם חשבו על הפסטיבל היטב, וששינוי התאריך – כדי להתרחק מפרסי אופיר ומהעונה הבוערת של כל פסטיבלי הקיץ בעולם – הוא כרגע לא אופציה מבחינתה, או מבחינת העירייה).

מה קרה שם? עד לפני כעשר שנים פסטיבל ירושלים היה אחד האירועים החשובים ביותר בלוח השנה של הקולנוע הישראלי. בשנים שבהן הופקו בארץ כעשרה סרטים בשנה, פסטיבל ירושלים והתחרות שלו – שהציגה כשמונה סרטים – היתה למעשה השואו-קייס המרכזי ליבול הסרטים השנתי. בכל שנה, חדרי העריכה ומעבדות ההדפסה עבדו בקצב היסטרי כדי להביא את הסרטים לדדליין של פסטיבל ירושלים. מפיקים ובמאים יספרו לכם סיפורי מתח ואימה על נסיעה מטורפת בכביש תל אביב ירושלים, עם עותק שהרגע הגיע מהמעבדה בחו״ל הישר אל הקרנת הבכורה. אמת או פולקלור, זה היה המצב: פסטיבל ירושלים היה הצומת שאליו התנקז הקולנוע הישראלי ומשם הוא יצא הלאה. למעשה, פסטיבל ירושלים ותחרות הקולנוע הישראלי על שם ג׳ק וולג׳ין (שהציעה סכום כספי נכבד מאוד של כמאה אלף שקלים) היה מעין גלובוס הזהב של הקולנוע הישראלי: מי שזכה שם, גדלו סיכוייו לזכות אחר כך בפרס אופיר.

אבל אז התחילה סדרה של צרות והתחרות הישראלית שהיתה כה חשובה פשוט צנחה. זו היה סופה מושלמת של נסיבות, חלקן פשוט צירופי מקרים אומללים, שהחלישו משנה לשנה את התחרות. עד כדי כך שלא מעט מפיקים פשוט נמנעים לשלוח את סרטיהם לפסטיבל. מה קרה שם בעשר השנים האחרונות?

א. הסרטים הישראליים התחילו להצליח בפסטיבלים בעולם, ומאותו רגע שפסטיבל קאן התחיל להתעניין בהם, הועם זוהרו של פסטיבל ירושלים. במקום להפוך לתחנה הראשונה בחייו של סרט ישראלי, פסטיבל ירושלים הפך לתחנה השנייה שלו, אם בכלל. הבכורה העולמית כמעט תמיד תישמר לפסטיבל בינלאומי. סרט ישראלי שבכורתו העולמית תתקיים בפסטיבל ירושלים מכריז על עצמו שהוא פחות טוב מעמיתיו.

ב. בגלל הקדמת תאריכי האוסקר, הוקדמו כל תאריכי טקס פרסי אופיר והקרנות האקדמיה שמובילות אליו. כשההצבעות לפרסי אופיר עברו לשיטה דו שלבית (מועמדויות ואז הצבעה על זוכים), התאריך הוקדם עוד יותר. כשלתחרות התחילו להירשם מעל עשרים סרטים, התאריך הוקדם עוד יותר. אם ההקרנה בפסטיבל ירושלים היתה הבכורה הראשונה של הסרט, וסוג של חגיגה ליוצריו, שחקניו והעובדים בסרט שבאו לראות את הסרט לראשונה, הקרנות האקדמיה למעשה גנבו את הבכורה. כבר אין צורך לרוץ עד לירושלים לראות את הסרט שעבדת בו, הוא יוקרן בתל אביב חודש לפני.

ג. שנת 2006 היתה שנה משמעותית ששינתה את פני התחרות. באותה שנה הוקרן ״מסעות ג׳יימס בארץ הקודש״, שהריץ את מבקרי העיתונות היומית אל המקלדת כדי לפרסם כמה שעות אחר כך ביקורות נוראיות על הסרט (סרט שאני מחשיב כאחד הטובים שנעשו בעשור האחרון). הפער בין כוונותיו הטובות – שלא לומר, הנבואיות – של הסרט ובין הקטילה הנוראית בעיתונות הביאה לא מעט מפיקים להבין שהפסטיבל יכול גם להזיק לסרטיהם, ולא להועיל.

ד. אסטרטגיית ההפצה של הקולנוע הישראלי הלכה והשתכללה בעשור האחרון (דיברנו על כך בחודש שעבר). וכך קורה שסרטים המסומנים כלהיטים פוטנציאליים יוצאים בקיץ, לפני פסטיבל ירושלים, וסרטים שמסומנים כבעלי סיכוי להצליח בפרסי אופי מיועדים להפצה בספטמבר-אוקטובר, ולכן הקרנתם בפסטיבל ירושלים – והעובדה שייכתבו עליהם ביקורות חודשיים לפני יציאתם – נחשבת פחות טובה (כאן אני חלוק על דעת המפיצים. ביקורות טובות יכולות לעזור לסרט גם חודשיים לפני הפצתו).

ה. ואז, בתוך כל הסערות האלה, נקלע סינמטק ירושלים למשבר תקציבי וניהולי. זה התחיל מכך שהסינמטק עבר תהליך שיפוץ ארוך ויקר, שאמנם חידש את פניו, אבל גם פער בו בור תקציבי שהוא מעולם לא הצליח להשתקם ממנו. ובנוסף, סכסוכים בין הגופים התורמים לסינמטק הביאו לקיצוץ בתקציבו והמתיחות בתוך הוועד המנהל התחילו להשפיע על ניהול הסינמטק. אחרי שנים שבהם הסינמטק והפסטיבל היו הבייבי שלה והיו מזוהים איתה, נאלצה ליה ון-ליר, מייסדת סינמטק ירושלים ואחת הנשים החשובות בתולדות הקולנוע הישראלי, לפרוש מתפקידה בראש הפסטיבל (היא עדיין מחזיקה בתואר נשיאת הפסטיבל ומגיעה בכל בוקר למשרדה, אבל לא עוסקת בניהול השוטף, או בהחלטות הרפרטואריות). זו נקודה חשובה, כי למרות שפסטיבלי קולנוע מוכרים על פי הערים שבהן הם מתקיימים, למעשה הם מזוהים בעולם בזכות העומד בראשם. ליה ון-ליר היתה פיגורה בעלת מעמד בינלאומי. אשה נערצת בקרב אנשי פסטיבלי הקולנוע בעולם. כשהיא היתה מבקשת מיוצר להגיע לירושלים, הוא היה מגיע. פסטיבל ירושלים ב-20 ומשהו שנותיו הראשונות אירח כמה מהיוצרים החשובים ביותר של הקולנוע העולמי. את חלקם זיהו ואן-ליר וצוותה הרבה לפני שהם התפרסמו (למשל, מיכאל האנקה, שהיה אורח הפסטיבל הרבה לפני ששמו הפך למותג). מאז פרישתה של ון-ליר, אף מנהל לא הצליח להחזיק מעמד. נועה רגב, המנכ״לית החדשה של הסינמטק והפסטיבל, היא המנהלת הרביעית של הפסטיבל בשבע השנים מאז שעזבה ון-ליר את כסא המנהלת. בפרק הזמן הקצר שרגב וצוותה נמצאים שם הם הרימו, יאמר לזכותם, פסטיבל נאה למדי, גם אם צנוע. אבל כדי לחזור ולהוביל את זירת הפסטיבלים בעולם, הם חייבים להמציא אותו מחדש.

ו. כשהברדק מתחיל, הוא רק הולך ומתפשט. וכך, ב-2011 נקלעה התחרות הישראלית לשערוריה קטנה, כשהפסטיבל החליט לבטל את הפרס סרט הביכורים שניתן לסרט ״עמק תפארת״, מתוך חשש לניגוד עניינים שהתעורר בשלב מאוחר מדי. הפרשה הזאת היתה מבוכה גדולה לפסטיבל, העכיר את יחסיו עם השופטים הבינלאומיים, והרחיק את היוצרים המבוססים עוד יותר מהפסטיבל.

ו. ומכיוון שחוק שימור האנרגיה עובד גם בקולנוע, ברגע שפסטיבל הקולנוע של ירושלים החל לדעוך, המתחרה שלו בחיפה התחיל לצמוח. בשעה שעיריית ירושלים רק קיצצה עוד ועוד מתקציבי הפסטיבל בעירה, עיריית חיפה השקיעה בו עוד ועוד כספים. כשפסטיבל ירושלים ניסה להשיג את הסרטים הישראליים היוקרתיים ביותר, פסטיבל חיפה סימן לעצמו את הקולנוע העצמאי ודל התקציב כמטרה, ובכך לא רק שהקדים את זמנו, אלא רשם לזכותו את התנעת הגל החדש העצמאי של הקולנוע הישראלי, בזכות הפרסים שנתן ל״ימים קפואים״ ו״ג׳וליה מיה״. הצצה בגרף מכירת הכרטיסים מציגה את כל הסיפור כולו: פסטיבל חיפה תמיד היה במקום השני אחרי ירושלים, עד לשנת 2008, שם נרשם שיוויון, ומאז פסטיבל חיפה הוא למעשה פסטיבל הקולנוע הגדול ביותר בישראל, בכל קנה מידה: תקציב, הקרנות וצופים. ונדמה שגם היוצרים והמפיקים פחות חוששים ממנו ומרגישים נוח להביא לשם את הסרטים הבולטים של השנה (״למלא את החלל״ ו״בית לחם״ הוקרנו שם בשנתיים האחרונות).

ולא רק פסטיבל חיפה התחיל לנצח את ירושלים, גם פסטיבל דוקאביב. דוקאביב היה פסטיבל קטן וזניח שנים. אבל במקביל להיחלשות של פסטיבל ירושלים, פסטיבל דוקאביב עשה שינויים דרסטיים בשדרת הניהול והרפרטואר, והפסטיבל למעשה הומצא מחדש (וגם – הפתעה הפתעה – זז קדימה בשנה). השנה, לראשונה מאז השקתו, ניצח דוקאביב את פסטיבל ירושלים גם בתוכנית התיעודית הבינלאומית וגם בתוכנית הישראלית.

השנה, בזכות העובדה שפסטיבל קאן הכיל כמות שיא של סרטים ישראלים, פסטיבל ירושלים הרוויח. כמה מהסרטים הישראלים הבולטים שהיו בקאן הוקרנו השנה בירושלים, כמה מהם הם הסרטים הישראליים הטובים של השנה. יתכן וזו הבעת אמון בהנהלה החדשה, או תחושה שאחרי קאן, לסרט אין כבר אין מה להפסיד. הפסטיבל, שכרגע מסתפק בלהציג את ״המיטב של שאר הפסטיבלים בעולם״ ולא ״בית הבכורות של הקולנוע הישראלי״, השיג למעשה את מטרתו. ואכן, רגב, בשיחתי איתה, גאה מאוד בתוכניה, המציגה את הסרטים הישראלים והזרים הבולטים של השנה. ואולי מנקודת המוצא הבעעיתית שממנו היא יצאה לדרך, היא אכן הצליחה להרים פסטיבל עם סרטים בולטים למדי. אבל פסטיבל ירושלים הנוכחי הוא יצור עם אגו מושפל. תגידו מה שתגידו על פסטיבל ירושלים של פעם – שהיה בו משהו קצת מתנשא, רק ולאו דווקא ידידותי – זה היה פסטיבל עם נוכחות, כזו שהורגשה גם בזירה הבינלאומית. אם לפני עשר שנים פסטיבל ירושלים היה ממנף סרטים ישראליים, כעת הוא זקוק לסרטים הישראליים המפורסמים כדי שהם ימנפו אותו. ועכשיו מתחיל סרט המתח: האם יצליח הצוות החדש לשקם את הפסטיבל ולהפוך אותו שוב חשוב, או שבתוך שנתיים גם הצוות הזה יוחלף בצוות חדש וההידרדרות תמשיך?

=================

נספח א׳:

הסיפור הירושלמי של יוסי מדמוני

הסימפטום הכי בולט למה שקרה בתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים בשנים האחרונות ניתן לאיבחון באמצעות מקרה המבחן של יוסי מדמוני. ב-2011 הוקרן סרטו של מדמוני ״בוקר טוב אדון פידלמן״ במקביל, בפסטיבל קרלובי וארי (בצ׳כיה) ובפסטיבל ירושלים (הם מתקיימים כמעט באותם תאריכים). בשניהם הוא זכה בפרס הראשון. זו הפעם הראשונה שסרט ישראלי זוכה בפרס הראשון בקרלובי וארי. הישג כביר. אבל הזכיה בירושלים לא עזרה לו לזכות בפרס אופיר או להביא קהל רב (הסרט מכר כ-60,000 כרטיסים). שנתיים אחר כך, ביים מדמוני את ״מקום בגן עדן״, שהיה הסרט הישראלי האהוב עליי לשנת 2013. סרט שצולם בירושלים ועוסק כולו בקונפליקטים של זהות לאומית ואמונית. סרט מושלם לפסטיבל ירושלים. אלא שמדמוני וצוותו החליטו לדלג על פסטיבל ירושלים ולתת את הבכורה העולמית לחבריהם הצ׳כים הקרלובי וארי. המשמעות המשתמעת: קרלובי וארי הוא פסטיבל חשוב לנו יותר מפסטיבל ירושלים. בררתי עם מפיקים רבים מה יש בפסטיבל ירושלים שמרתיע אותם מלשלוח אליו את סרטיו, כולם אמרו לי דברים דומים, אבל רק מדמוני הסכים להיות מצוטט.

למה בחרת לוותר על פסטיבל ירושלים?

מדמוני: ״ב(פסטיבל) ירושלים המצב הוא שאם אתה בא עם סרט "גדול" יש לך רק מה להפסיד. היית בקאן אבל הפסדת בירושלים אז אל תרים יותר מידי את האף. אקלים תרבותי שכזה. כמו כן זכיה לא באמת תורמת להערכתי ליחסי הציבור. הרבה פחות מהעבר. אפשר לבדוק את זה באינצ׳ים המוקדשים לסיקור הפסטיבל בעיתונות. חשוב לזכור – למרות ריבוי הפרסים יש רק זוכה אחד בירושלים. אז אם יש חמישה סרטים חזקים, אחד זוכה והשאר מפסידים. כמובן שזה לא תופס לסרטי ביכורים ולסרטים קטנים שהסיפור שם אחר.הפסד של סרט גדול מסמן נחיתות, ומתחיל מהלך שלילי לקראת פרסי אופיר וההפצה.״
אבל הבעיה, מתברר, אינה רק מבחינת אסטרטגיית הפצה ושיווק: ״אם נוסיף לכך את הארגון הגרוע של הפסטיבל, והיותו בלתי ידידותי ליוצרים אז התמונה ברורה. במובן הזה, פסטיבל חיפה שממוקם אחרי האקדמיה ואחרי היציאות הגדולות של הקיץ נותן במה יותר נעימה. אתה לא מסכן הרבה ומציג את הסרט שלך בבמה אמנותית מכובדת.״

״זו פחות או יותר היתה המחשבה לגבי ׳מקום בגן עדן׳. בדיעבד – זו היתה טעות. פסטיבל ירושלים מתאים לסרט הזה. אני אסייג מעט – היום הייתי הולך על בכורה בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות שרצה אותו מאוד לסרט הפתיחה, ובעדיפות שניה לירושלים על כל מגרעותיו, אבל כנראה היה פה חטא ההיבריס. מסתבר שלעשות סרט על היבריס לא מחסן אותך מהחטא הזה.

״מעבר לזה, יש תחושה שבירושלים המבקרים מקצינים עמדות שליליות, שהרי לכאורה אין פה יציאה של סרט שצריך להתחשב בה. חשבתי שזה מיתוס עד שחוויתי את זה על בשרי – (אורי) קליין כתש את ׳פידלמן׳ בצורה מאוד חריפה בירושלים ואחר כך ביציאה כתב סתם ביקורת גרועה. כנראה משהו באקלים של הפסטיבל מעודד שנינויות מוקצנות. הבנתי גם מיוצרים אחרים שזה המצב. אז בהחלט יש פה סיכון.״

אז למה הצגת את ״פידלמן״ בירושלים?

״לגבי פידלמן: הלכנו לירושלים כי כבר היינו בפסטיבל סאנדאנס וזכינו בו. מכרנו אותו בכל העולם וירושלים לא היה יכול כל כך לקלקל. כמו כן הערכנו (ובצדק) שזו תהיה שנה חלשה (׳הערת שולים׳ המצוין כבר היה בקולנועים ולא השתתף) ולכן נזכה. הימור שהשתלם.״

״אפשר לתמצת את כל זה במשפט אחד: בירושלים היוצר מרגיש שהוא עומד בפני כיתת יורים. הרווח היחידי שיכול להיות לו זה שהכדורים לא יפגעו בו אלא בזולתו.״

פורסם ב״ליברל״, גיליון 3, יולי 2014

ציוץ