15 אוגוסט 2014 | 08:54 ~ 4 תגובות | תגובות פייסבוק

״בלתי נשכחים 3״, ביקורת

"בלתי נשכחים 3״. ותיקי הבריגדה

“בלתי נשכחים 3״. ותיקי הבריגדה

את ״בלתי נשכחים 3״ צריך להקדיש לזכרו של מנחם גולן, שנפטר השבוע. למרות שאין לו שום קשר אליו, הסרט הזה הוא למעשה המורשת שלו וטביעות האצבעות שלו נמצאות על סדרת ״הבלתי נשכחים״ מאז לידתה. ולמעשה, כשאני מביט ב״בלתי נשכחים 3״ מבעד לנוסטלגיה לסרטי קאנון – סרטים שנראים יותר טוב כשהם משודרים בקלטת VHS – אני כמעט מוצא חיבה לסרט הזה, שכולו סדנת יזע לייצור קולנוע עבור העולם השלישי (ראו מה זה עולם הפוך: הסינים והאינדונזים מייצרים את הצעצועים למקדונלדס ואת הסניקרים והטלפונים החכמים לצריכת המערב; ואילו הוליווד מייצרת את הסרטים שייצרכו בעיקר במזרח אסיה ומזרח אירופה. ״בלתי נשכחים 3״ יהיה גדול בפיליפינים. ובישראל).

למעשה, כשמנחם גולן ליהק את לי מרווין ל״מחץ הדלתא״ הוא בעצם המציא את הפורמט שיהפוך ל״בלתי נשכחים״ – לקחת את כוכבי האקשן והמלחמה המבוגרים, ולשים אותם בתפקידים ההירואים בהם הם התפרסמו, ולא בתפקידי הקשישים והפנסיונרים שאליהם הם הוגלו – אם בכלל – מרגע שנזרקה שיבה בשערם. ואם ניקח בחשבון שסדרת הסרטים האלה הומצאה על ידי שלושה אנשים שעבדו, הצליחו, נכשלו, אהבו ושנאו את/עם גולן – סילווסטר סטאלון, דני דימבורט ובועז דוידזון – נגלה עד כמה האיש הזה הקדים את זמנו, והביא אותם לימים שבכלל לא רצינו להיות בהם.

ואני חייב להודות: אחרי שני סרטים שבהם מצאתי את הפורמט של ״בלתי נשכחים״ מבוזבז על עבודה בינונית, 45 הדקות הראשונות של ״בלתי נשכחים 3״ בידרו אותי כהוגן, לא מעט בזכות הופעות האורח של מל גיבסון, הריסון פורד, ווסלי סנייפס ואנטוניו בנדרס. מה ש״בלתי נשכחים״ עשה ראשון, הצליח הסרט ״Red״ לעשות יותר טוב. אבל העניין הוא שדווקא ״בלתי נשכחים״ הצליח לשרוד ולהפוך לסדרה בעלת רגליים, ובכך להכניע את המתחרים.

וכך, אם הסדרה הזאת תצרף אליה כל כמה שנים שניים-שלושה פנסיונרים חדשים מסרטי הבלוקבאסטרים, שהשתתפות בסרט הזה היא שילוב בין הצדעה (לקריירה שהיתה) וקלון (למניות הקריירה שהתרסקו ושהביאו את הכוכבים האלה להסכים למחיר הבוודאי לא גבוה שמשולם להם רק כדי שהם יוכלו להיות badass עוד קצת), היא עוד תתחבב עליי, ותוך כמה שנים אולי אף תהפוך למיתולוגית. משון קונרי ועד ניקולס קייג׳, מג׳קי צ׳אן ועד וין דיזל, לסדרה הזאת יש עדיין למי לפנות (ואם יום יבוא ומפיקיה ישקיעו בה גם במאי אמיתי, ולא ישכרו יוצרים זוטרים, היא עוד עשויה גם להפוך מעניינת באמת, ולא רק ברמת הקוריוז). וככל שוותיקי הבריגדה מצטרפים לצוות, כך עולה מינון ההומור העצמי בסרט. אם בשני הסרטים הקודמים הפאתוס ההמנוני – שרידים לקולנוע של שנות השמונים שמתוך המנטליות שלו הסדרה הזאת בקעה – הכריע את הסרטים והיטה אותם לכיוון הנלעג, הסרט הנוכחי, שהפאתוס עדיין רב בו, לפחות מתחיל להיראות יותר כמו פארודיה על עצמו ועל הז׳אנר שלו. עצם העובדה שמל גיבסון קיבל את התפקיד של האיש הרע (ויותר מזה, של מי שהיה פעם בצד של הטובים ואז פנה אל הרוע), היא סוג של קריצה משעשעת, שבה הדמויות מתערבות עם הפרסונות של הכוכבים. אבל אחרי 45 דקות, של הומור עצמי, פיצוצים, התרסקויות וקריצות, גם הסרט הזה איבד את מעט הטעם (החמצמץ) שהיה בו. ובסופו של דבר, גם זו המורשת שהותיר לנו מנחם גולן בימיו בקנון: לקחת רעיון כביר, ולהגיש אותו אפוי למחצה, או פחות מזה.

נושאים: ביקורת

4 תגובות ל - “״בלתי נשכחים 3״, ביקורת”

  1. ירוסלאב באקו 15 אוגוסט 2014 ב - 13:44 קישור ישיר

    תסלח לי יאיר אבל הפוסט הזה פשוט נוטף התנשאות בצורה מאוד לא נעימה. אינדונזיה וסין הן מדינות עולם שלישי? טוב לדעת. הבה נודיע להן שבישראל החליטו שהן כאלה…
    וההתנשאות על גולן וקאנון כבר ממש הביאו לי את הסעיף. אתה באמת חושב שמחץ הדלתא נראה יותר טוב בקלטת VHS שחוקה מאשר בלו ריי מתוקתק? כי אני דווקא מעדיף להנות מהצילום המסך רחב של גורפינקל ואני בטוח שגם הוא עצמו פחות נהנה שחותכים לו 25 אחוז מהפריים. אין שום סרט שנראה יותר טוב ב pan & scan לא משנה כמה אתה בז לו

    • דודי מיכאלוב 15 אוגוסט 2014 ב - 14:53 קישור ישיר

      מסכים אתך על הרוח, אבל טכנית, כן, רוה צדק, סין ואינדונזיה הן לא מדינות מערביות, חלקים גדולים מהן הם עולם שלישי.
      עדיין אחוזים גדולים מהציבור עוסקים בחקלאות והעוני גדול מאוד, וברוסיה גם. אל תבלבלו בין נתוני צמיחה כלליים- בגלל שמשלמים כזה מעט לפועלים בסין- לכן הרבה עברו לייצר שם (ועדיין אין להם ולו רכב אחד ראוי).
      זוהי צמיחת מאקרו אכזרית.

      ישראל עם זאת, הרבה יותר קרובה לגרמניה וארה”ב, מאשר לסין.

      עוד 4 סרטים שיצאו השבוע- ברביקיו, המעניק, זינוק בעליה ואיש מבוקש מאוד- אחד השבועות החלשים ביותר מבחינת איכות (ככל הנראה). מלבד “איש מבוקש מאוד”- בכל זאת שילוב יפה של ז’אנר אהוב עליי- מותחנים ושחקן נפלא בהופעתו האחרונה- פיליפ סימור הופמן.

  2. ירוסלאב באקו 15 אוגוסט 2014 ב - 16:10 קישור ישיר

    זהו שגם טכנית הוא לא צודק. העובדה שסין ואינדונזיה נמצאות במזרח לא אומרת דבר וחצי דבר על היותן מדינות עולם שלישי או לא. וזאת מהסיבה הפשוטה שמיקום המדינה על הגלובוס הוא אינו פקטור. אז אני חוזר ומדגיש. סין ואינדונזיה אינן מדינות עולם שלישי
    לפי ההיגיון שלך גם ישראל היא מדינת עולם שלישי מכיוון שחיים בה המוני בדואים שחיים בעוני וללא תנאים בסיסים של מחיה מהם נהנה “העולם המערבי”. שלא לדבר על מאות אלפי מהגרי עבודה שחיים בתת תנאים בנוסף לסתם אנשים כמוני וכמוך שהם במקרה עניים מרודים.

    • דודי מיכאלוב 15 אוגוסט 2014 ב - 19:58 קישור ישיר

      העיקר שנקטת בקו החיובי. (:
      לא, לא עניין גאוגרפי (שמת לב שלא ציינו את יפן למשל, מדינה מודרנית בהרבה), הסברתי למה. עניין של אחוזים הרבה פעמים.
      אולי “עולם שלישי” זו הגדרה קיצונית. אבל סין ואינדונזיה גם אינן תמצית הקדמה, זה בטוח. בסין פערי עשירים עניים- מהגדולים בעולם כולו.

      אני לא מבטל המצאות וחידושים שתרבות זו הביאה לעולם, כולל אפילו, באוף טופיק, שני סרטים יחסית חדשים שגם אני אהבתי מאוד (“אפטר-שוק” ו”פרחי מלחמה”).

      בישראל הרוב לא עובדים בחקלאות, אולי עובדים עם שכר המינימום, אבל לפחות מתקיימים בכבוד יחסי אתו (ובוא נבדוק גם מה השכר היומי הממוצע בסין לעומת ישראל).

      הכרתי גם המוני בדואים בצפון ישראל- שגרים בבתים ומתפרנסים לא רע בכלל.
      הבעייה היא כללית- משאבים ודרופ ישראל שהוא מוזנח קצת אצלנו.

      רד מהגישה שהכ..ל בישראל רע. זה מעיייייף.


השאירו תגובה