13 אוגוסט 2014 | 11:00 ~ 3 תגובות | תגובות פייסבוק

מה הבעיה של הקולנוע הישראלי? חלק ב׳: המפיצים

liberal-june

תקציר הפרק הקודם: הקולנוע הישראלי נמצא באנומליה משונה. מצד אחד, יש פרוספריטי עצום ביצירה, יותר ויותר סרטים נעשים. הסרטים האלה זוכים לתהודה כבירה בעולם (ולראייה, ששה סרטים ישראליים הוצגו השנה בפסטיבל קאן, רובם התקבלו בתשואות וזכו לביקורות מצוינות). מצד שני, כפי שתיארנו זאת בגיליון הקודם, הקשר בין הקולנוע הישראלי והקהל המקומי אינו יציב, וסובל מעליות וירידות קיצוניות. נשאלת השאלה, האם ניתן לתקן את המצב הזה, ומי אמור להיות האחראי על כך?

לקולנוע הישראלי דרוש מנכ״ל

נפתח בהכרזה: לדעתו של כותב שורות אלה המטרה מספר אחת של הקולנוע הישראלי לעשור הקרוב היא להגיע לנתון יציב וקבוע של מכירת מיליון כרטיסים בשנה. אם עד כה השנים שבהן הקולנוע הישראלי הגיע למיליון כרטיסים היו יוצאות הדופן, והאגדיות בתולדותיו, מעתה הן צריכות להפוך לסטנדרט. והאמת, זה לא אמור להיות כל כך קשה. כשהצפי בעולם ההפצה הישראלי הוא שבשנת 2014 יימכרו כ-15 מיליון כרטיסים לכלל הסרטים המופצים, כמה קשה זה יהיה לדאוג שקצת פחות מעשרה אחוז מזה יימכרו לסרטים ישראליים? עם למעלה מ-30 סרטים מופצים זה אומר כ-33,000 כרטיסים בממוצע לסרט. זו בוודאי מטרה אפשרית. אז למה זה לא קורה? זה לא קורה כי לאף אחד כרגע זה לא מספיק חשוב כדי שזה יקרה. אף אחד לא מוכן לקום ולהגיד ״הקולנוע צריך בראש ובראשונה לשרת את קהל הצופים המקומי״. נדמה שבישראל, אמירה כזאת אפילו נחשבת חטא.

לקולנוע הישראלי דרוש מנכ״ל. מישהו שיציב מטרות, שיפעל להשיג אותן ויתפטר אם הוא נכשל. מי יהיה המנכ״ל הזה? ראשי הקרנות? או אולי מפיצי הקולנוע? בגלל האופי יוצא הדופן של הקולנוע הישראלי, אין אף אחד שבאמת לוקח עליו אחריות. הקולנוע הישראלי ממומן ברובו על ידי המדינה, באמצעות קרנות הקולנוע שמקבלות את כספן ממועצת הקולנוע היושבת בתוך משרד התרבות. החלק השני בגודלו של תקציבי הקולנוע בארץ מגיע מקרנות קולנוע זרות, כחלק מהסכמי קופרודוקציות. והחלק השלישי בגודלו מגיע מהשקעות פרטיות, כולל השקעותיהם של זכייני הטלוויזיה. האם מישהו מהם יכול לקום ולהציג חזון מלוכד של פני הקולנוע הישראלי לחמש השנים הבאות? בגלל שהקולנוע הוא גם עסק מסחרי אבל גם אמנות, כל הכרזה שהקולנוע צריך לפנות לצד מסוים (או יותר פופלרי או יותר אמנותי) תהיה שנויה במחלוקת, ותביא – בראש ובראשונה – לקרע בתוך ציבור הקולנוענים (שבעצמם מפוצלים בין מחנה המבקש את אהדת הציבור וההצלחה בקופות, ובין המחנה שרוצה לעשות אמנות אישית, ואם יבוא הקהל מה טוב, ואם לא, לא צריך). ובגלל שהקולנוע ממומן גם על ידי המדינה וגם על ידי גופים עצמאיים, אין אף אחד – לא מקרנות הקולנוע ולא מעולם ההפצה המסחרית – שיוכל להפוך להיות הצאר של הקולנוע הישראלי. וכך, הקולנוע הישראלי נותר אוסף אינדיבידואלי ורנדומלי של סרטים.

אבל למעשה, יש מישהו שאמור להיות אחראי על הממשק של הסרט עם הקהל. האיש הזה הוא המפיץ. בישראל, כמעט כל המפיצים הם גם בעלי בתי הקולנוע, דבר שהוצא מחוץ לחוק בארצות הברית עוד בשנות הארבעים (שהרי בעל בית קולנוע שהוא גם המפיץ כמעט תמיד ייתן העדפה לסרטיו על פני סרטי מתחריו ובכך יצמצם את התחרות), אבל בארץ לא נראה שזה אי פעם ישתנה. למעשה, בעלי בתי הקולנוע הם היחידים שעושים כסף מהקולנוע הישראלי, מבלי שהם צריכים להשקיע בו אגורה – כל השותפים לעשיית הסרט עשויים לגמור אותו בחובות, אבל היחיד שתמיד ירוויח ממנו הוא בעל בית הקולנוע, שרק מציג את הסרט באולמותיו וגוזר נתח נכבד מכל כרטיס, בלי שיהיה עליו להשקיע בו (סמנכ״ל השיווק של רשת גלובוס מקס, אפי ליפשיץ, טוען שזה לא נכון. ראו נספח ג׳ בסוף).

המפיץ הוא האיש שלוקח את הסרט הגמור וצריך להעריך את הפוטנציאל המסחרי שלו. על סמך ההערכה הזאת, הוא צריך לבנות תוכנית הפצה. לסרט עם פוטנציאל מסחרי גבוה – הפצה רחבה, מרובת פרסום, שתביא לחשיפה מקסימלית בשבוע ההפצה הראשון שלו. לסרט עם פוטנציאל נמוך, הפצה מצומצמת וצנועה יותר. למעשה, אם אתם במאים, המפיץ הוא האיש היחיד בשרשרת המזון, שאמור להגיד לכם את האמת על הסרט שלכם. אם הפוטנציאל המסחרי הוא כה נמוך עד שלדעת המפיץ אין דרך להרוויח ממנו, הוא יוותר על הסרט.

העניין האבסורדי הוא שבישראל כרגע, מפיץ יכול להוציא סרט למסכים, להיכשל, ולא להפסיד יותר מדי כסף. איך? יש קרנות שנותנות מענק הפצה; יש את התאחדות בתי הקולנוע של ישראל שמממנת עותקים (בעידן הדיגיטלי ממילא הסעיף הזה נהיה קטן יותר בהשוואה לימים שהיה צריך להכין עותקי פילם לכל סרט) ועוזרת לסבסד סרטים שלא ממלאים אולמות; יש את מפעל הפיס שעוזר בהפצה לכמה סרטים בשנה; באופן תיאורטי, אפשר כיום להפיץ סרט בלי להכניס יד לכיס הפרטי. ומכיוון שרוב המפיצים הם ממילא גם בעלי בתי הקולנוע, מעט הכסף שכן נכנס ממכירת מעט הכרטיסים, נכנס כולו לכיסיהם. המפיץ יכול להפסיד כל עוד בעל בית הקולנוע מרוויח. וכך קרה, שפתאום כל סרט ישראלי קטן וזניח מופץ בכמעט 20 עותקים, ועל פי רוב נעלם תוך שבועות בודדים, בשעה שכל היגיון הפצה מקובל טוען שסרטים אלטרנטיביים ועצמאיים באופיים, פחות מיינסטרימיים (או סתם סרטים רעים), צריכים לצאת לדרך בהפצה קטנה, שניים-שלושה עותקים, לצבור תשומת לב והצלחה ממוקדת, להפוך לשיחת העיר, ומשם להתרחב הלאה לשאר הארץ. זו הדרך המקובלת בעולם להוציא סרט שדורש קהל מפולח. אבל בארץ, מאז כניסת העותקים הדיגיטליים, השיטה הזאת כבר כמעט לא קיימת (באופן אבסורדי, העידן הדיגיטלי, גרם לכך שאין הבדל כל כך משמעותי בין הפצה של סרט בעותק אחד בסינמטק תל אביב ובין הפצתו בעשרה עותקים ברחבי הארץ).

אנחנו אומרים כאן שוב ושוב ״המפיצים״. אבל מי אלה ״המפיצים״? המינוח הנכון יותר יהיה ״המפיץ״. כי כשזה מגיע לקולנוע ישראלי, יש בישראל למעשה רק מפיץ אחד. קוראים לו משה אדרי. קשה להמעיט מחשיבותו של האיש הזה ומהמהפכה שהוא עשה בקולנוע הישראלי. כשהתרפקנו בפרק הקודם הקודם על שנת 2004 הסופר-מצליחה, חלק מההצלחה הזאת חייב להיזקף לשתי מהפכות שעשה אדרי בתחילת המילניום. הראשונה, כבעל בית קולנוע, היא השקת סינמה סיטי, שהפך עם השקתו להצלחה היסטרית, לבית הקולנוע המצליח והעסוק ביותר בארץ, לבית קולנוע ששינה בין לילה את דפוסי ההליכה לסרטים של צופי הקולנוע בארץ, ולמקום שהביקוש בו כל כך גדול שהוא ממנף סרטים ישראליים. 40 אחוז מכלל הכרטיסים לסרטים ישראליים נמכרים בסינמה סיטי גלילות לבד. המהפכה השנייה קשורה לגישת ההפצה. עם סרטים כמו ״סוף העולם שמאלה״, ״אביבה אהובתי״ ו״איים אבודים״, החליט אדרי שהוא מפיץ סרטים ישראליים עם אותה גישה שהיתה שמורה עד אז לסרטים הוליוודיים: הפצה ב-30 בתי קולנוע בו בזמן, המלווה בפרסום חוצות מאסיבי. גישת ההפצה הזאת, כמו גם בחירת הסרטים המוצלחת, וזיהוי הסרטים שהקהל יאהב, גרמה לנו בתקשורת לקשור לאדרי כתרים של מפיץ עם מגע זהב. בחצי השני של שנות ה-2000 נדמה היה שכל מה שהוא נוגע בו שובר קופות.

ובמקביל לזה, תופעה משונה לא פחות: שאר מפיצי הקולנוע הגדולים כמעט ולא נגעו בסרטים ישראליים. רשת ג.ג (כיום גלובוס מקס) הפיצה לא יותר מסרט ישראלי אחד בשנה. וכך גם רשת לב. חברת פורום פילם, שבבעלותה רשתות בתי הקולנוע רב חן ויס פלאנט, לא מתקרבת לסרטים ישראליים. בשעה שאנחנו קוראים חדשות מפסטיבלי קולנוע בעולם על כך שמפיצים מנהלים מכרזים על הזכות להפיץ סרט מבוקש, כשכל אחד מציע מקדמה גדולה יותר וגם תוכנית הפצה מושקעת יותר, בישראל כל זה לא קורה. אם עשיתם סרט רוב הסיכויים שהאופציות שלכם יהיו ללכת עם אדרי, ואם הוא לא רוצה, עליכם להפיץ את הסרט לבד. ואכן, חוץ מסרטים ישראליים המופצים על ידי חברת יונייטד קינג של משה אדרי (שברוב המקרים משקיע בסרטים האלה מראש כמפיק, ואז מקבל אותם גם להפצה כחלק מתנאי החוזה), רוב הסרטים הישראליים האחרים מופצים על ידי מפיקיהם.

לפעמים זה עובד. לפעמים דווקא ההפצה האלטרנטיבית, שלא רצה לחפש מסכים בסינמה סיטי, עושה חיל. ״מדוזות״, ״עג׳מי״, ״ואלס עם בשיר״, ״למלא את החלל״ ו״בית לחם״ הם דוגמאות לסרטים שהופצו על ידי המפיקים שלהם, במסלול עוקף אדרי, וזכו להצלחה. לפעמים דווקא ניסיון ללכת בקטן, משתלם יותר. כשדן וולמן הפיץ בכוחות עצמו את ״גיא אוני״ בעותקים ספורים, ונדד עם סרטו מעיר לעיר, והגיע ל-20,000 צופים, זו נחשבת בעיניי הצלחה הרבה יותר גדולה מאשר כש״הנוער״ של תום שובל מגיע לאותו מספר צופים בהפצה רחבה הרבה יותר (ומאז כתיבת שורות אלה, פתאום הפך קולנוע לב לשחקן מרכזי בשוק הקולנוע הישראלי, השנה לפחות, עם הפצה מצליחה מאוד ל״אפס ביחסי אנוש״ ובקרוב גם ל״גט״).

מה שקרה בשנים האחרונות הוא כאוס. אי אפשר לחזות יותר איזה סרט יצליח ואיזה ייכשל. מה יביא קהל ומה לא. מי היה מאמין, למשל, ש״מפריח היונים״ של ניסים דיין ימכור כמעט אותה כמות כרטיסים כמו ״פלאות״ של אבי נשר? וכך, כשאיש באמת לא יודע כלום, מה יעבוד ומה לא, גם קשה לתעשייה עצמה להכריע איך להתייחס לאדרי עצמו – האיש החזק ביותר של הקולנוע הישראלי אסף לעצמו אופוזיציה לא קטנה בעשור הזה, בעיקר של כמה מפיקים בכירים. הדילמה ברורה. מצד אחד, אם אדרי יחליט יום אחד שהוא מפסיק את פעילותו בתחום הקולנוע, תהיה כאן רעידת אדמה מאסיבית. אדרי משקיע אישית, או מגייס או ממנף, לא מעט תקציבים ללא מעט סרטים. המפיקים שמנסים לצמצם את פעילותו של אדרי למעשה רוצים להקטין את כמות הסרטים המופקים על פי טעמו של אדרי. מצד שני, בהיעדר מפיצים אחרים שמתחרים על הסרטים הישראליים, אדרי אכן צבר לעצמו לא מעט כוח, והכוח הזה מרתיע ומכעיס רבים, בעיקר את אלה – המעטים – שהוא אמר להם לא.

וכמי שמסקר את תחום הקולנוע הישראלי, אני חייב להודות שאם לפני עשר שנים הבטתי במפעלותיו של אדרי בהתפעלות, ובתחושה שסוף סוף מישהו קם להושיע את הקולנוע הישראלי, היום המבט שלי הפך משתומם. אין לי מושג איך הוא מקבל את החלטותיו במה להשקיע, אין שום הגיון או מכנה משותף, ואין שום הגיון ורציונל באסטרטגיות ההפצה. שנת 2013, למשל, נראיתה כולה רצופה טעויות אסטרטגיות מביכות: בפסח, למשל, הופצו שני סרטים ישראליים בה בעת, הפונים לקהל משפחתי (״איגור ומסע האגורים״ ו״בננות״), שני הסרטים הצליחו פחות ממה שהגיע להם לו כל אחד היה מקבל את הבימה לעצמו; בקיץ, דחס אדרי את ״פלאות״ של אבי נשר ואת ״לצוד פילים״ של רשף לוי לתוך אותו חודש, כשסרט אחד נוגס בפוטנציאל של הסרט השני, ולראיה אף אחד מהם לא הפך ללהיט שווה ערך להישגיהם הקודמים של יוצריהם; ו״הנוער״ הופץ בשעה ש״מי מפחד מהזאב הרע״ עדיין הוקרן, כדי לבלבל את הקהל בין הסרטים שעוסקים בחטיפה וכליאה. אם היה הגיון שסרט אחד ימנף את השני, ההיגיון הזה קרס, וכל ששת הסרטים האלה עבדו פחות טוב ממה שציפו מהם. ובעיקר, תעשייה שלמה עמדה והתבוננה משתאה ולא מבינה איך מתקבלות ההחלטות. טענה אחת שנשמעה היתה שאדרי פשוט מוותר על מכירות הכרטיסים, ומתעניין בעיקר בצבירת ספריית סרטים, לטובת ערוץ הסרטים הישראלי שהקים באחרונה (והתוכניות, שמן הסתם מתישהו יתממשו, להקים מעין נטפליקס ישראלי).

כשאני תוהה איך אפשר לשפר את מצבו של הקולנוע הישראלי מול הקהל, התובנה שלי ברורה: המפיצים חייבים להיות סלקטיביים יותר. כשאדרי מפיץ כ-12 סרטים בשנה, ואף למעלה מזה, כל סרט טורף את רווחיו של חברו, והקהל מרגיש שאין הבדל בין ״לצוד פילים״ ובין ״הורה 79״, כולם מוצגים אותו דבר. לעומת זאת, אם אדרי יפיץ רק חמישה סרטים בשנה, כל סרט שהוא בוחר בו יהפוך לאירוע. כשמופקים בשנה אחת 38 סרטים, המפיץ חייב להיות המסנן הראשון, האוצר, האיש שהקהל צריך לסמוך על חושיו, ועל טעמו.

לפני כמה חודשים ראיינתי את אדרי ושאלתי אותו איך הוא מגיב לטענות שהוא צובר עוד ועוד סרטים, ושהוא למעשה המפיץ הכמעט יחיד של הקולנוע הישראלי והוא ענה ״אני מת שעוד מישהו יבוא ויפיץ סרטים ישראליים, אבל אף אחד לא עושה את זה. ברגע שעוד מישהו ירצה להפיץ, אני מפנה לו את הבמה בשמחה״. ובמידה רבה הוא צודק: כל מי שינסה להצמיד מניעים זדוניים למסעו של אדרי להצמיד את שמו לעוד ועוד סרטים ישראליים יהיה חייב להודות שהגיון כלכלי מבוסס אין שם, ושזה נובע, קודם כל, משיגעון לדבר, מאהבה אמיתית, כמעט כפייתית, לקולנוע הישראלי, ששאר המפיצים הגדולים והבכירים בארץ פשוט לא שותפים לה. אם היה בזה היגיון כלכלי, או מתכונת להתעשרות, היו בטוחים שכל המפיצים האחרים היו מזמן מתנפלים על הסרטים הישראליים. מצד שני, ייתכן והשנה יראה אדרי את משאלתו מתגשמת: כבר החודש יקחו אנשי קולנוע לב להפצה את ״אפס ביחסי אנוש״, הקומדיה הצבאית הנשית של טליה לביא, שמסתמנת כלהיט אפשרי; וחברת טרנספקס של מרק רוזנבאום, שעד לא מזמן הפיצה רק את הסרטים שהופקו על ידה, התחילה לשמש כמפיצה גם לסרטים של אחרים. אבל לא נראה שאף אחד מהם המציא מודל הפצה חלופי. את זה אולי יצליח לעשות דן וולמן, שהקים החודש חברת הפצה אלטרנטיבית, שתנסה לעקוף לחלוטין את בתי הקולנוע המסחריים, ולהפוך מתנ״סים, בתי עם, היכלי תרבות ואודיטוריומים לאולמות קולנוע אד-הוק, להפצת סרטים עצמאיים.

זו גם המסקנה אליה הגיע דני רייספלד, הבמאי של ״פנתר לבן״, סרט דל תקציב שהופק באופן עצמאי לחלוטין על ידי חברת ארצה הפקות, אבל שהיה בו לב רחב (ואת זאב רווח). כשאדרי הסכים להשתתף בהשקעה בסרט לקראת סוף ההפקה ולהפיץ אותו, נדמה היה שההפקה הקטנה עומדת בפני אקזיט. ולמרות שריספלד מודה שאנשי יונייטד השתדלו עם הפצת הסרט, זה לא קרה: ״פנתר לבן״ הופץ כסרט גדול לכל דבר והביא אלפים בודדים לבתי הקולנוע. ״לסרט עצמאי קטן, שהקהל לא שמע עליו כלום, צריך למכור כרטיס בעשרה שקלים. סרט שנעשה בתקציב נמוך צריך להימכר במחיר כרטיס נמוך יותר, כמו כל מוצר, מיין ועד ספות, ורק כך יבוא ייתרונו הייחסי לידי ביטוי במאבק מול הענקים והחזקים״, אומר רייספלד. ואחרי שהסרט ירד מהמסכים התחיל רייספלד לחשוב על עולם ההפצה האלטרנטיבי: ״הסוד הוא בהפצה האחרת – במעגל השני – קח לדוגמה את ׳אילי ובן׳ שרץ כבר מעל 5 שנים בבתי ספר ואין תלמיד שלא ראה, או את ׳גיבורים קטנים׳. לשם אני מכוון את ׳פנתר לבן׳ ושם אני רואה את ההצלחה״.

ריספלד גם גילה באחרונה את כוחו של ה-VOD, כשבשבוע אחד הוזמן הסרט שלו לצפייה במספר שהיה פי שלוש מסך כל צופיו בקולנוע. בעולם סרטי האיכות והקולנוע העצמאי, כבר מזמן גילו שהכסף האמיתי נמצא ב-VOD. בפסטיבל קאן האחרון התקיים על כך פאנל עם בכירי המפיקים והמפיצים של קולנוע עצמאי באמריקה, שם מנסים יותר ויותר מודל של הפצה סימולטנית: בבתי הקולנוע בערים הגדולות, ובמקביל בהפצה ב-VOD או שירותי צפייה און-ליין. בישראל, בגלל התחרות בין הזכיינים שמשקיעים בסרטים, עוד לא הצליחו למצוא דרך להפיץ סרט ב-VOD במקביל להקרנתו בבתי הקולנוע, אבל גם זה יגיע.

ניסיתי להציג את הטענה שלי, לגבי ריבוי הסרטים שיונייטד קינג מפיצים כסיבה לכך שאף סרט השנה לא ממש שבר קופות, בפני רשף לוי. סרטו הקודם, ״איים אבודים״, מכר 300,000 כרטיסים, סרטו השני, ״לצוד פילים״, מכר קצת יותר מחצי. בטח יש לו תובנות מה קרה בין לבין. ודווקא היו לו, אבל לא לאנשי יונייטד קינג. הוא, למעשה, לא הסכים עם טענתי: ״אנשי יונייטד קינג מאוד התמקצעו בהפצה בשנים שמאז ׳איים אבודים׳. הם יודעים את העבודה״, הוא אומר. לעומת זאת, עולם הקולנוע השתנה באופן דרמטי: ״השינוי הכי גדול שקרה בשנים האחרונות הוא המעבר להקרנה דיגיטלית, מה שאומר שכל סרט הוליוודי שמגיע מופץ בהמון בתי קולנוע ובהרבה אולמות. ואז אין לסרט את הזמן להישאר באולם הגדול, תוך שבוע צריך להעביר אותו לאולמות הקטנים כדי לעשות מקום לבלוקבאסטר האמריקאי החדש. אין יותר סיכוי שסרט יעשה מספרי ענק״. הוא צודק: ״אוואטר״ של ג׳יימס קמרון הופץ בסוף 2009 ב-35 מסכים. ״ספיידרמן המופלא 2״ הופץ לפני חודשיים ב-86 מסכים (ותוך ארבעה שבועות הוא ירד ל-40 מסכים כדי לפנות מקום ל״גודזילה״ שהופץ ב-50 מסכים). הפתרון, אומר לוי, הוא לתת מענק לבתי קולנוע שמקרינים סרטים באולמות הגדולים יותר משבוע אחד רצוף, גם אם האולם ריק, כי לסרטים ישראליים לוקח זמן להצליח וצריך סבלנות. שיטת ההפצה המודדת הצלחה בסוף שבוע ראשון מתאימה לקולנוע האמריקאי, אבל לא לסרטים ישראליים, שזקוקים לביקורות, ולחוות הדעת מפה לאוזן, דבר שלוקח זמן להצטבר.

לעומת כל אלה, אחד מהאנשים הבכירים בתעשיית הקולנוע בארץ, ושמקורב לעולם ההפצה, והעדיף להישאר בעילום שם, לא חושב שבכלל יש בעיה בעולם ההפצה בארץ. הוא הציג טענה אחרת: ״הבעיה אינה בהפצה. הבעיה היא בסרטים. תן לי שם של סרט אחד שהופץ בשנה האחרונה שהיה צריך להיות שלאגר ענק ולא הגיע לזה. אין סרט כזה. הבעיה היא עם היוצרים, שמעניין אותם יותר אם הסרט שלהם יתקבל בקאן ואם יפיצו אותו בצרפת מאשר אם יראו אותו בארץ״.

====================

נספח א׳

אז למה אף מפיץ חוץ מאדרי לא נוגע בסרטים ישראליים (כמעט)? עודד הורוביץ, הבעלים של אורלנדו סינמה, אחד מחברות הפצת הבוטיק הקטנות והאיכותיות בארץ (ומי שהתחיל את דרכו ביונייטד קינג) מסביר שהסיבות העיקריות הן כסף וניג׳וס:

״לאדרי מערכת שיקולים שהופכת את הטיפול בקולנוע ישראלי לכדאי – למלא אולמות בסינמה סיטי, למלא את ההסכמים השנתיים שלו בפרסום, וכעת גם לספק חומרים לערוץ הקולנוע הישראלי שלו. לשאר המפיצים הנושא הזה פחות בוער. אין לי מושג מה השיקולים בפורום פילם אבל אני מניח שזה פשוט יותר מידי עבודה עבורם. סרטי שני? כנראה גם. הרי גם כך המסכים שלהם בתל אביב מאד מבוקשים היום ע”י כל סרט ישראלי אז למה לא פשוט להרויח כאולמות מבלי להשקיע בהפצה?

ההפצה של אדרי עובדת על עיקרון בו הוא שם כסף על המפיק/במאי (לפעמים 200-400 אלף שקלים) בשלב ההפקה, ובתמורה לוקח את כל הזכויות על הסרט בארץ ובעולם לעולמי עד. זה אולי לא פייר אבל הוא היחיד שרוצה ומסוגל לשים כסף מראש והסכומים נאים (סרטים שאנו קונים בעולם עולים פחות).

על זה צריך להוסיף הוצאות הפצה של כ-200,000 שקלים לשלב הראשוני (כלומר גם אם נכשל לאחר שבוע. אם יצליח ההוצאות יעלו, כי צריך לקנות עוד פרסום) וזאת ללא פרסום חוצות מאסיבי ו/או טלויזיה. כעיקרון החישוב בצד המפיץ הוא של כ-10 שקלים לכרטיס אז צריך 20,000 איש לכסות את הסכום הזה. וכמה סרטים ישראליים הגיעו ל-20,000 כרטיסים בשנים האחרונות? במיוחד שאף אחד לא רוצה לעבוד רק כדי לכסות.

ולבסוף, צריך גם לזכור שעבודה על הפצת סרט ישראלי יכולה להיות מאד HIGH MAINTENANCE  כי כל הצוות שעשה אותו כאן ובודק כל צעד. בסרטים מיובאים אנו חופשיים יותר לפעול לפי שיקולינו.

======================

נספח ב׳:

המפיץ אמור להיות מבקר הקולנוע הראשון של הסרט. האיש שלא היה מעורב בהפקה שצריך להגיד ליוצרים מה באמת שווה הסרט שלהם. הוא יגיד ״זה סרט מצוין, אבל אני לא רואה פוטנציאל מסחרי בסרט שלכם״ אבל יתכוון: ״זה סרט מחורבן״. לאור כל האמור לעיל, כשנדמה שיונייטד קינג מפיצים הכל ואומרים כן לכולם, יש עדיין דרכים לקרוא את המסרים הסמויים של עולם ההפצה ולהבין מה המפיצים באמת חושבים על הסרט שלכם.

1. בכמה בתי קולנוע הסרט יופץ? פחות מ-20? הם סקפטיים לגביכם.

2. ספרו את כמות ההקרנות לסרטכם בסינמה סיטי גלילות ביום השישי הראשון לצאתו. לכמה הקרנות שובצתם? 3-5? הם לא באמת אוהבים אתכם. וכמה בשבת? אם אין לכם 12 הקרנות בשבת בסינמה סיטי גלילות, הם לא באמת אוהבים את הסרט שלכם.

3. באיזה אולמות שובצתם? הכי קטנים? אתם בצרות. אם אתם באולם 7, או 1 ו/או בסינמקס, כבר בסוף השבוע הראשון, מצפים מכם לגדולות.

4. הסרט שלכם מוקרן באולם ה-vip? אם כן, דעו שאנשי סינמה סיטי מעריצים את הסרט שלכם וחושבים שהוא יצירת מופת.

ולמעשה, בחוזה ההפצה שאתם חותמים מול המפיץ, כדאי לכם לדרוש – אם יש לכם כוח מיקוח – שכל הדברים האלה יבוצעו. כי לעיתים קרובות, הפאסון יוצר את הזמזום: קהל שעומד בקופה ורואה סרט שמשובץ להרבה הקרנות, באולמות הגדולים וב-vip, וזה לבדו יסקרן אותו לראות במה מדובר. מכאן, כדאי מאוד שהקהל ייצא מרוצה מהסרט שלכם, אחרת כל תחבולת הפצה לא תעזור והסרט יתרסק תוך יומיים.

======================

נספח ג׳

אפי ליפשיץ, סמנכ״ל השיווק של רשת גלובוס מקס, אומר שהטענה שלי, שבעלי בתי הקולנוע מרוויחים בכל מקרה מסרטים ישראליים אינה נכונה:

״בשנת 2013 הוקרנו ברשת גלובוס מקס 21 כותרים ישראלים (מתוך קצת למעלה מ 200 כותרים בסה”כ).

מתוכם רק ל 4-5 הייתה הצדקה כלכלית כלשהי (כששניים מתוכם גבוליים, מה שנקרא “תלוי איך סופרים”). ללא תמיכת ההתאחדות בבתי הקולנוע ובסרטים עצמם (העותקים) – מרבית הסרטים האלו לא היו רואים מסך אצלנו.

זו לא “חכמה בדיעבד”, ידענו מראש שלמרבית הסרטים אין פוטנציאל מסחרי, אך בחסות התמיכה מההתאחדות, ניתן היה להקרין אותם בכל רחבי הארץ (בתי הקולנוע שלנו ממוקמים על פי רוב בפריפריה) ולהביא סרט איכותי וחשוב כמו “שש פעמים” למשל למסכים בנהריה, קרית ביאליק, אשדוד ובאר-שבע בין היתר.

הנחת העבודה ש”לא משנה מה מקרינים – מרוויחים כסף” היא על גבול המגוחכת. להפעלת בית קולנוע יש עלויות שוטפות ניכרות ומשמעותיות. הפעלת הקרנה לכמות צופים קטנה היא הפסדית בעליל.״

====================

נספח ד׳

באופן מפתיע, הסרט עם ההפצה הכי אלגנטית, מדויקת ונכונה בשנה האחרונה בארץ היא של ״מלון גרנד בודפסט״ של ווס אנדרסון. סרט ארט-האוס אמריקאי, שהופץ במודל שהיה נכון להרבה מאוד סרטים ישראליים: הוא יצא ב-12 עותקים בלבד, לווה בביקורות מצוינות, ומפיציו גילו נאמנות אליו והשאירו אותו שבועות ארוכים בקולנוע גת. הסרט עבד לאט, ובארבע השבועות הראשונים התחזק משבוע-לשבוע. הוא הציג, שלושה חודשים רצופים באולם הענק של גת, והוא הגיע לכ-60,000 כרטיסים. לא מספר אסטרונומי, אבל לסרט ייחודי כזה ובהפצה בוטיקית כזו, זה מספר מעולה. את מודל ההפצה של ״מלון גרנד בודפסט״ יהיה נכון ליישם על סרטים ישראליים שנעים על הגבול שבין מיינסטרים לארט-האוס, למשל ״בורג״ של שירה גפן.

פורסם ב״ליברל״, גיליון 2, יוני 2014

נושאים: בשוטף

3 תגובות ל - “מה הבעיה של הקולנוע הישראלי? חלק ב׳: המפיצים”

  1. אילן 13 אוגוסט 2014 ב - 18:52 קישור ישיר

    אני אוהב את הבכיר עלום השם שטוען שלסרטים אין פוטנציאל מסחרי, כלומר הם חרא בעיניו, למרות שאתה כתבת שתי כתבות שמוכיחות בדיוק את ההיפך. הרי אין הבדל סגנוני, ז’אנרי או תוכני בין הסרטים המצליחים והכושלים יחסית של החבורה ה”מסחרית”:רשף לוי, ריקליס, ונשר. והבאת מספיק דוגמאות להוכיח שגם סרטים לא מסחריים יכולים להצליח כאן בגדול.

    בקיצור, לא שם התשובה.

  2. יונתן 13 אוגוסט 2014 ב - 22:32 קישור ישיר

    אני מאד משתדל לצפות רק בקולנוע ישראלי ואני אפילו גר בשכנות לבית קולנוע (רב חן תלפיות).
    רק מה, לוקח בערך שבוע עד שאנחנו בוחרים לאיזה סרט ללכת ובינתיים הוא כבר מתנדף מהמסכים ואי אפשר למצוא אותו בשום מקום חוץ מבסינמה סיטי. מכייוון שכבר קבענו תאריך אז הולכים לסרט אמריקאי שהוא הרע במיעוטו (כי גם סרטי חו”ל הטובים לא מקבלים הרבה זמן מסך).

    מסקנה: הסיבה שלא רואים סרטים ישראלים היא שלא מקרינים אותם מספיק.
    תמיד תהיתי למה זה קורה. הפוסט מסביר את זה יפה, וברור שאם רוצים יותר קהל בסרטים ישראלים חייב להיות ארגון מחדש של ההפצה.

  3. שרון 16 אוגוסט 2014 ב - 12:32 קישור ישיר

    לדעתי, אם רוצים שיותר קהל יגיע לסרטים ישראליים בקולנוע.
    א’ – צריך להוריד את מחיר הכרטיס לסרטים ישראליים, וככה גם יגיעו יותר אנשים.
    ב’ – שכל חברות ההפצה בישראל יפיצו את הסרט ביחד ולא לחוד.
    ג’ – לא להפיץ את הסרטים אחד מול השני, אלא לתת להם זמן משלהם על המסך.
    ד’ – להאמין בקהל ולשווק לו את הסרט בגובה העיניים.


השאירו תגובה