"הרוכב".

שני סרטים זוכי פרסים עולים השבוע בארץ, שניהם שונים לחלוטין זה מזה, אבל בעלי כמה מאפיינים דומים ומפתיעים למדי. "הרוכב" ו"העודף בשבילך" – הראשון קודר, השני קליל – הם שני סרטים עצמאיים של במאיות אמריקאיות שקוראות תיגר על ההפרדה שבין מציאות ובדיון, בין קולנוע עלילתי וקולנוע תיעודי. שניהם סרטים שבהם השחקנים הראשיים הם אלמונים חסרי ניסיון קודם במשחק והם בעצם מגלמים את עצמם בסיפור חייהם. בשני הסרטים תמצאו שחקנים אוטיסטיים המגלמים את עצמם.

"העודף בשבילך" זכה לפני שנה בפרס הראשי ובפרס סרט הביכורים של פסטיבל טרייבקה. זהו סרטה הארוך הראשון של רייצ'ל ישראל, וקדם לו סרט קצרעם אותם שחקנים, שהיה מעין אטיוד לסרט הארוך. ישראל, קולנוענית יהודיה מניו יורק, רצתה להעביר למסך את סיפור חייו של ברנדון פולנסקי, אחד מידידיה הוותיקים, שנמצא על הצד התפקודי של הספקטרום האוטיסטי. כשפולנסקי סיפר לה איך מצא בת זוג בזכות פעילות בקבוצת תמיכה לאוטיסטים במרכז הקהילתי היהודי של מנהטן היא החליטה להפוך את הסיפור הזה לסרט. וכאן היא בחרה בחירה מעניינת ואמיצה: היא יכלה לעקוב אחרי ברנדון האמיתי כגיבור של סרט תיעודי. והיא יכלה לספר את סיפורו של ברנדון כששחקן מקצועי יגלם אותו. אבל היא בחרה לבסוף בחיבור לא ברור–מאליו של שני הצדדים: סרט עלילתי, בו ברנדון חסר הניסיון במשחק מגלם את עצמו. למעשה, ב"העודף בשבילך" כל הדמויות האוטיסטיות מגולמות על ידי אנשים על הקשת האוטיסטית. מצד אחד, זו קומדיה רומנטית ניו יורקית טיפוסית למדי (ויהודית מאוד). מצד שני, העובדה שזו קומדיה רומנטית על הספקטרום מעניקה לו טעם שונה ומקורי למדי. אם אנחנו מרגישים שיש בסרט משהו שנראה כמו הקלישאות של קומדיות רומנטיות, אולי זה כי הגיבורים עצמם קצת רוצים לשחק כאילו הם בסרט, שהם משחזרים את מה שממילא היה מוכר להם, והפך למשאת נפשם – להיות גיבורים בסרט בכיכובם.

ישראל מביימת סרט פשוט מאוד (שזו דרכי להגיד שהוא קצת מכוער) אבל עם לב גדול. כזה שמעתה יצטרך לגרום לנו לשאול שאלת ייצוג מוסרית: האם מעתה זה לא יהיה פוליטיקלי קורקט יותר לתת לשחקנים "רגילים" לגלם דמויות על הספקטרום האוטיסטי?

קלואי ז'או, במאית אמריקאית ממוצא סיני, התגלתה עם סרט הביכורים הפיוטי והיפהפה שלה, "שירים שלמדתי מהאחים שלי", בו היא עקבה אחרי צעירים בשמורה אינדיאנית בדרום דקוטה. סרט שהציג אותה כמעין ממשיכת דרכו של טרנס מאליק. במהלך צילומי הסרט ההוא הוא פגשה בדמותו של אלוף הרודיאו בריידי ז'אנדרו, שהחלים מפציעת ראש קשה אחרי שהועף מהסוס באחת התחרויות. ז'או החליטה להישאר בדרום דקוטה ולצלם את סרטה הבא עליו ועל חבריו, וכמו שרה ישראל בחרה ללהק את האנשים האמיתיים – הרוכב, אביו ואחותו האוטיסטית – בסרט עלילתי ולא תיעודי. "הרוכב", שיעלה בארץ בסוף השבוע (וכל הכבוד לקולנוע לב שמפיצים אותו), זכה בפרס הראשון במסגרת "השבועיים של הבמאים" בפסטיבל לפני שנה. כמו עם סרטה הקודם, גם כאן ז'או והצלם שלה ג'ושוע ג'יימס ריצ'רד (זכרו את השם) מצלמים ברוך, עדינות ופיוט דמויות מחוספסות מאוד. היא שמה אור טבעי מרוכך – הסרט מתחיל בזריחה ומסתיים בשקיעה – על גיבור שהכל בו אגרסיבי. אך בעוד סרטה הראשון היה אווירתי ופרום מבחינה עלילתית (ולכן כל כך אהבתי אותו), סרטה השני כבר בנוי על תבניות מלודרמטיות, של כפרה, אשמה וגאולה, שהופכות אותו לקצת צפוי יותר ועם לא מעט רגעים של חזרות. זה מעין אנטי–מערבון מהוסס ועצוב, של גברים פגועים, שכלואים בתוך הגורל והסטריואטיפים של עצמם, גורל שמוביל אותם לפציעה, נכות ואף מוות. דווקא סרטה השני של ז'או הוא הבוסרי ביצירתה, אבל הוא חושף במאית שהולכת להיות גדולה.

פורסם ב"כלכליסט", 13.5.2018

ציוץ