"תיקון״ של אבישי סיון

הסרט (המצוין) ״אהבה וחסד״, על חייו של בריאן ווילסון, מייסד הביץ׳ בויז, נחתם (כמתבקש) עם שירו של ווילסון מ-1988, ״אהבה וחסד״. המילים הולכות בערך כך: ״ישבתי בסרט מחורבן עם ידיי על הסנטר, עם כל האלימות שמתרחשת, נראה שלעולם לא ננצח. אהבה וחסד, זה מה שאנחנו זקוקים לו הלילה״. זה לא סתם שיר סיום, זה היה מבחינתי ההמנון לסיכום פסטיבל ירושלים. כבר כמה שנים שאני מדבר על זה כמעט בסיכומו של כל פסטיבל, כשהאפילה מתגנבת לתוך הנשמה שלי: פסטיבלי קולנוע הם לא מקום לסרטים שמחים. עוני, מוות, מצוקה, פשע, עוולות, שחיתות, אלה הנושאים בהם עוסקים רוב הסרטים בפסטיבל. יוקם פסטיבל לסרטים שמחים.

השנה היה שיפור מסוים: להבדיל מהשנים הקודמות, בסרטים שראיתי השנה כמעט ולא היו סצינות של אונס, גילוי עריות ופדופיליה, שזה חידוש מרענן. אם היה נושא אחד שחזר על עצמו בהמון סרטים מהעולם הוא זה שקשור בעוני ובניצול – ניצול של כוח אדם, ניצול של משאבי טבע – סרטים שמציגים את העולם כמקום מדכא, מנצל. ואולי הוא באמת כזה, אבל אני זקוק למנות של אהבה וחסד מהסרטים שלי. ובכלל, לרגעים זה מתחיל להיראות כמו סדנת חינוך. סרטים שמציגים בפנינו איך חיים אנשי העולם השלישי, האנשים שהכי נדפקו בשרשרת המזון של האנושות, והסרטים האלה מוקרנים כמעט אך ורק בפסטיבלי קולנוע, מול הקהל עם הכי פריבילגיות – כמו למשל הפריבילגיה ללכת לראות סרטים באמצע יום עבודה. אי אפשר לצאת מזה בסדר. קומדיות רומנטיות הן אסקפיזם, אבל ריבוי הסרטים הריאליסטיים המציגים השפלה ודיכוי הופכים את פסטיבלי הקולנוע לקונצרט צקצוקים. אנחנו מבינים שקשה שם בחוץ, וכמה נעים לנו שנעים לנו. והעיקר: שיהיו צילומי נוף יפים.

הנה כמה ראשי פרקים של מה שראיתי בשבוע וחצי האחרונים שלי בפסטיבל ירושלים:

על השחיטה

המון חיות מתות. אבל לא סתם מתות, אלא נטבחות מול עינינו. נשחטות, עורן מופשט, קרביהן נשפכים. זה חזר בהמון סרטים. וכך יצא לי לראות השבוע פרה נשחטת ב״תיקון״. חזיר נשחט ב״הר געש״. צבי מבותר ב״שירים שלמדתי מהאחים שלי״. כלב נטרף ב״סיוואס״. כלב מת ב״הלובסטר״. דג זהב צף ב״פרויקט המאה״. אני כמעט בטוח שראיתי גם חמור נהרג, אבל בחיי שאני כבר לא זוכר באיזה סרט זה היה. קמפיין לשנה הבאה: פסטיבל הקולנוע – לא לטבעונים.

שחור-לבן

זה טרנד משמח. סרטים בשחור-לבן. אני אומר לכם, הם פשוט נראים יותר טוב ככה. ״תיקון״, ״נערה הולכת לבד הביתה״, ״אנחנו צעירים אנחנו חזקים״ ו״שלושה ימים וילד״ היו הסרטים הכי טובים שראיתי השנה בפסטיבל, וכולם היו בשחור-לבן. חוץ מ״שלושה ימים וילד״ שהיה עותק משוחר (ויפהפה) לסרטו של אורי זהר מ-1967, כל השאר היו סרטים חדשים.

שוטים ארוכים

בדרך כלל אני מעריץ סרטים שיש בהם שוטים ארוכים, אבל בפסטיבל השנה זה כבר הפך למניירה מציקה. פתאום כ-ל הסרטים מציגים שוטים ארוכים, אינסופיים, לרוב גם סטטיים. בתור מי שמגדיר את אנדריי טרקטבסקי בתור אחד הקולנוענים האהובים עליי – שלא לדבר על בריאן דה פלמה – אני בדרך מתפעל ומתפעם משוטים הנמשכים מעל דקה. כשטרקובסקי מחזיק שוט רצוף כמה דקות, אתם יודעים שזה הולך למקום עוצר נשימה, כוריאוגרפיה של תנועת אדם ותנועת מצלמה שתגיע לקרשצ׳נדו בסוף השוט. כל שוט מוצדק, כל התחלה וסוף שלהם מפעימים. בשנות התשעים, כמעט כל קליפ שצולם בשוט אחד גרם לי להעריץ אותו ולהתפעל ממנו. אבל פתאום השוט הארוך הפך לסוג של מניירה ליצירת ריאליזם. לתת לנו תחושה של זמן אמת. או יותר נכון, של זמן שעומד מלכת. לפני כמה שנים כדי לייצר תחושה של ״ריאליזם״, הקולנוע האירופאי הלך על צילום כתף רועד, היום זה שוטים ארוכים וסטטיים, אולי כדי לנסות להציג לנו פיסות חיים ללא מניפולציה. הסרט ההולנדי מ״10 עד 12״ והסרטים הדרום אמריקאיים ״ארץ שפע״, ״אדמה וצל״ ו״תיקון״ הם סרטים עם שוטים ארוכים-ארוכים. שני האחרונים מדהימים, שני הראשונים תמוהים. גם ״נדיה – שם זמני״ הישראלי הוא סרט עם שוטים ארוכים ויפהפיים, שלא תמיד הבנתי את תכליתם. ו״האיש שבקיר״ הוא סרט שמכיל 12 שוטים בלבד, וזה לא עובד. אני מבקש מסרט בעל שוטים ארוכים שיהיה מרהיב לצפייה, שאם כבר מפנים את תשומת ליבי לאמצעי המבע, שיהיה להם תפקיד אמיתי. זה צריך להיות וירטואוזי. בלה טאר, תיאו אנגלופולוס, רוי אנדרסון, אלפונסו קוארון – הם יודעים להחזיק שוט רצוף, ונשמתכם נעתקת ממנו. יש לו תכלית – אסתטית, ולבסוף גם דרמטית.

זה הגיע לקיצוניות בסרט הגרמני ״ויקטוריה״. אמרו לי ״יש סרט שצולם בשוט אחד״, ברור שרצתי אליו. רצתי, למרות ש״תיבה רוסית״ של סוקורוב די מיצה את הנושא, ״אנה ערביה״ של עמוס גיתאי הרס את הנושא, ו״הבית השקט״, סרט אימה מאורוגוואיי, כבר הוכיח שסרט בשוט אחד יכול להיות בעיקר משעמם. ואז הגיע ״ויקטוריה״ וסופית הוציא לי את החשק מהשוטים הארוכים. אני מניח שעדיין צריך מידה רבה של הכנה מדוקדקת כדי להרים פרויקט כזה, ו״ויקטוריה״, להבדיל מהסרטים הקודמים הוא גם סרט ארוך יותר (שעתיים!) והוא גם הראשון שלא מגביל את עצמו ללוקיישן אחד אלא מתפרס על פני עיר שלמה. אבל זה הסרט שמוכיח סופית למה צריך עורכים בסרטים: יש בו כל כך הרבה אוויר מת. זה סרט ששעה ראשונה מתוכו היא כולה סמול-טוק וכשהשעה השנייה הופכת לסרט שודים, אני פשוט הרמתי ידיים ונטשתי. אי אפשר היה לצפות בזה: זה היה בעיקר מכוער, וגם נטול קצב. הדבר היחידי שאלמנט השוט הארוך האחד נתן הוא תחושת זמן האמת – הסרט מתרחש במשך הזמן שבו לקח להם לצלם אותו – וזה לא הצדיק את הטריק. שוטים ארוכים הם פעלולי הווירטואוזיות של הקולנוע, זה הלוליין המהלך על חבל דק ללא רשת ביטחון מתחת, זה נראה הכי פשוט (סרט של שעתיים שצולם בשעתיים? קלי קלות) אבל דורש שבועות של חזרות, תכנונים וכוריאוגרפיה מדויקת. ״ויקטוריה״, וגם ״האיש שבקיר״, הם סרטים נטולי וירטואוזיות, שגרמו לי להרהורי כפירה באחד האלמנטים הקולנועיים שתמיד נורא הערצתי.

״אביר הגביעים״ של טרנס מאליק

Best In Show

הסרט הכי טוב שראיתי בפסטיבל ירושלים היה ״אביר הגביעים״ של טרנס מאליק, שהפך לבמאי שכל כך לא מתקשר יותר לעולם המסחרי, שאין סיכוי אמיתי שנראה את הסרט בהקרנות מסחריות סדירות בארץ (למרות כריסטיאן בייל, נטלי פורטמן וקייט בלנשט בתפקידים מרכזיים). אפילו המפיץ האמריקאי של הסרט, שהוצג בבכורה בפסטיבל ברלין האחרון, לא מתכנן להוציא אותו למסכים לפני 2016. אבל עד מהרה בעת הצפייה התחוור לי למה אני ממשיך להגיע לסרטיו של טרנס מאליק: אני בעצם בא לראות את הסרט החדש שצילם עמנואל לובצקי. כמה יפה הוא הסרט. לובצקי, בשיתוף הפעולה הרביעי שלו עם מאליק, כבר מזוהה עם הסגנון של מאליק יותר מאשר נסטור אלמנדרוס, שצילם את ״ימים ברקיע״. לובצקי שם את אותו פילטר קרניים מרכך על העדשה, ובהוראת מאליק תמיד מצלם אך ורק כשהשמש נמצאת באותה זווית מעל האופק.

בימים אלה הוצג בהקרנות האקדמיה הישראלית סרט המבוסס על סיפורי המעשיות של רבי נחמן. זה חלום ותיק שלי, לראות סרט על פי סיפורי מעשיות חסידים, והנה בא טרנס מאליק ולדעתי מראה לנו איך צריך לעשות את זה. הסרט מתחיל עם סיפור. סיפורו של נסיך שנשלח על ידי אביו, המלך, לעיר זרה להביא יהלום. אבל הנסיך נשבה בקסמי העיר, דעתו מוסחת, עיניים תרות אחרי פינוקים וחידושים, ועד מהרה הוא שוכח שהוא בן שלך מלך ושוכח מהיהלום. אני מכיר גרסה חסידית לאותו סיפור ממש, שבכל שפה, ובכל דת, מנסה להעביר אותו מסר רוחני. וביני לבין עצמי, אני מדמיין את רבי נחמן יותר כמו טרנס מאליק מאשר יהודה ברקן. סיפוריו של רבי נחמן נגעו במופשט, בסתום, בבלתי ניתן לפיענוח, בדיוק כמו סרטיו של מאליק, שהם בראש ובראשונה חווייה אסתטית, ואז חוויה רוחנית, והם כמעט אף פעם לא חוויה דרמטית/נראטיבית, כי אין יש סיפור. יש הרהור, יש מסע, יש שיטוט. הדמויות משוטטות, עם בגדים יפים ותאורה מושלמת, והוגות בחייהן בקריינות. הסרט הספציפי הזה, שמתחיל עם אגדה, ממשיך עם רמיזות ל״מסעות ההלך״ של ג׳ון באניין, ספר דתי-נוצרי, שנראה לי כמו פראפרזה על ״קהלת״ היהודי (גיבור ״מסעות ההלך״ נקרא ״כריסטיאן״, ממש כמו השחקן הראשי בסרט. מסופקני אם זה צירוף מקרים), ובנוי על בסיס הדימויים של קלפי טארוט. גורל, מזל, תכלית – וסיפורו של איש אחד שהיה לו הכל, הוא חלם להצליח בהוליווד, והוא מקבל הצעה שצגשים את חלומותיו, אבל הוא מרגיש ריק ומת מבפנים. בחיפוש אחר אהבה וחסד בפסטיבל הסרטים, ״אביר הגביעים״ היה אחד הבודדים שסיפקו נחמה – צילום, מוזיקה ונשמה.

״שירים שלמדתי מהאחים שלי״

גב׳ מאליק ג׳וניור

בתחרות סרטי הביכורים בלט סרט אחד: ״שירים שלמדתי מהאחים שלי״, שביימה קלואי ז׳או, ושצולם כולו בשמורה אינדיאנית בצפון ארצות הברית. יופיו של הסרט, שבכורתו היתה השנה בפסטיבל סאנדאנס, הוא בכך שנראה שז׳או היא תלמידה טובה של הקולנוע של טרנס מאליק: קריינות, מוזיקה, אנשים אבודים מתבוננים בנופים אינסופיים, והשמש תמיד באותה זווית מעל האופק.נדמה לי, שהוא מכיל אפילו התייחסות ישירה ל״שבילי זעם״. זה היה אחד הסרטים הבודדים בתחרות הזאת שהיה להם פסקול מולחן, ושהיה בו קצת חסד. שאר הסרטים הציגו מציאות עגומה ואומללה ואפילה לחלוטין. צוות השופטים של פיפרסקי, הפדרציה הבינלאומית למבקרי קולנוע, שהייתי אחד ממנו, בחר פה אחד לתת לסרט הזה את פרס סרט הביכורים של הפסטיבל, והוא ניצח סרטים בולטים יותר כמו ״אדמה וצל״ הקולומביאני (סרט יפה מאוד ברובו), זוכה מצלמת הזהב, ו״הר געש״ (סרט מרהיב ויזואלית אבל חסר רחמים לגיבורה שלו, שעוברת מנואשות לאומללות), זוכה דב הזהב בברלין.

״תיקון״

״תיקון״, סרטו השני של אבישי סיון (אחרי ״המשוטט״), הציל את התחרות הישראלית בפסטיבל, שהיתה חלשה למדי. כפי שכתבתי בסיכום הקודם, ויזואלית, זה היה פסטיבל מסחרר ומרהיב. עבודות צילום יוצאות מן הכלל של רוב הצלמים והצלמות בתחרות העלילתית. אבל כל חמשת הסרטים האחרים סבלו מתסריטים מאוד בעיתיים. ״תיקון״ הכיל את כל המרכיבים שבלטו מפסטיבל: שחור-לבן, שוטים ארוכים, חיות נשחטות.

אבל ״תיקון״ היה שונה מהם, יצירת אמנות של ממש, מאתגרת. יצירה שמקומה במוזיאון, שצריך לשבת מולה ולשבור עליה את הראש. הדבר הראשון והבולט ב״תיקון״ הוא כמה יפה הסרט הזה: צילום שחור-לבן של שי גולדמן שפשוט מלחלח את העיניים מרוב ריגוש אסתטי. זו השליטה המוחלטת של גולדמן וסיון בפריים שגורמת לנו לשבת במקום ולנסות לפצח את הסרט הלא פשוט הזה, שמתחיל עם שחיטת פרה, ממשיך עם זקפה, מסתיים עם איברי מין נשיים חשופים, כאילו אנחנו בטריפ החסידי של לארס פון טרייר. אבל להבדיל מפון טרייר, שסרטיו הם התקף פסיכוטי של שבירת כלים, נראה שסיון יוצא למסע תיאולוגי/נפשי ששובר טאבואים: הוא מציג את עולם הדת והאמונה והחסידות ברמת דיוק מרשימה, ואז גם את עולם הייצר באותה מידה של פירוט.

הסרט נפתח עם דמותו של שוחט (עד כותרות הסיום לא קלטתי שהאב בסרט, שנראה חרדי מלידה, הוא חליפה נאטור, שהיה שובה לב גם ב״ביקור התזמורת״, סרט נוסף שצילם גולדמן). והשוחט שחט. קצת כמו החזיר הנשחט ב״הר געש״ גם כאן, עלינו להבין שהחיה הנשחטת (למטרות אוכל) היא סמל לגיבור הסיפור, שגם הוא סוג של קורבן. אבל ״תיקון״ מציג את השחיטה כרעיון רוחני יותר: זה סרט על המאבק בין הנפש האלוקית של האדם ובין הנפש הבהמית. גיבור הסרט, תלמיד חכם צעיר בשם חיים-אהרון, מגיע כמעט לגיל 20 כשהוא מצליח להכניע את כל הצד הגשמי, הגופני, הייצרי, אצלו, ולהיות כולו ספון ברוחניות. הוא ממית את עצמו באוהלה של תורה, פשוטו כמשמעו. אבל רצף של תקלות הלכתיות – המתחילות בתפילין הנופלים בשוגג על הארץ – גורמות לו להחליק מדרך הפרישות וללכת ולהידרדר הרחק הרחק מעולם הדת. מבעד לאסתטיקה של סיון וגולדמן, גם המסע אחר חקר ההפקרות המוסרית הוא סוג של מסע רוחני (יש כאן עניין המזכיר את הסיפור על רבי אלעזר בן דורדיא ממסכת עבודה זרה בתלמוד, אבל על זה נצטרך להרחיב כשהסרט יהיה מזומן לצפייה מסחרית ונידון בו ביתר הרחבה). ״תיקון״ הוא סרט חצוף ובוטה, שירגיז דתיים ויעצבן חילוניים, אבל הוא החוויה הקולנועית/רוחנית/יהודית המסעירה ביותר שחוויתי בעת האחרונה.

הוספתי עוד כמה מילים על ״תיקון״ בפודקאסט הקולנוע השבועי שלי ברדיו הקצה. האזינו כאן.

ציוץ