״אסון מהלך״, ביקורת
"אסון מהלך״. שוּמר, מסך
ג׳אד אפטאו הוא הדוקומנטריסט הגדול של דורנו.
נבהיר רגע את המשפט הזה, כי לכאורה אפטאו – תסריטאי, מפיק ובמאי, שחתום על ״בתול בן 40״, ״הדייט שדפק אותי״ ועכשיו על ״אסון מהלך״ (״Trainwreck״) – לא קשור בכלל לקולנוע דוקומנטרי, לפחות לא במובן השמרני של המילה. אלא שלדעתי, ליצירות שהוא חתום עליהם כבמאי (אבל במידה רבה גם כמפיק) יש ערך היסטורי, תיעודי. ירצו צאצאינו וצאצאי צאצאינו לדעת איך נראתה התרבות האמריקאית של שנות ה-2000, יוכלו סרטיו של אפטאו לשמש קפסולות זמן וממצאים ארכיאולגיים: כך דיברו, כך התנהגו, זה מה שהעסיק את הדור, ואלה הסיבות להכחדתו (עצלנות ואגואיזם, בעיקר).
אחרי שבשנות התשעים הוא היה המנטור של קומיקאים בני דורו – בעיקר וויל פארל, בן סטילר וג׳ים קארי, שהוא היה שותף ליצירה של כמה מסרטיהם הראשונים – בשנות ה-2000 עבר אפטאו לגילוי כשרונות צעירים. אם הוא מצחיק אתכם, ואם הוא מבריק, רוב הסיכויים שאפטאו גילה אותו. מאז ״בתול בן בן 40״ מ-2005, אפטאו הוא המבוגר האחראי של דור חדש של קומיקאים, שהוא טיפח גם בתור יוצרים. סת רוגן נהיה כוכב בזכות ״הדייט שתקע אותי״, ובחסות אפטאו הוא גם נהיה תסריטאי ואז גם במאי; ג׳ונה היל פרץ ב״סופרבאד״, שרוגן כתב ואפטאו הפיק. בשנות העשרה של המאה הנוכחית, אפטאו הפך להיות המתעד הרשמי של דור המיליניאלז (או ההיפסטרים), בזכות העובדה שהימר על לינה דאנהם, אחרי שביימה סרט קטן ועצמאי, לכתוב ולביים סדרה שלמה ל-HBO (״בנות״). הוא הפך קריסטן וויג מקומיקאית מבריקה לתסריטאית עשירה כשהפיק את ״מסיבת רווקות״, ועכשיו הוא לקח את איימי שוּמר – הלינה דאנהם הבאה – מתוכנית המערכונים שלה ב״קומדי סנטרל״, וביים את התסריט הראשון שהיא כתבה, וזה ״אסון מהלך״. שהוא – אויה, ציטוט לפוסטר – הסרט הכי מצחיק הקיץ.
נסכם: בעשור הראשון של שנות ה-2000, אפטאו היה ממייסדי, מפתחי וממציאי הקומדיה הגברית החדשה, הומור של גברים חנונים, ומה שקיבל את התיוג ״Bromance״ (קמודיות גבריות סטרייטיות הבנויות לפי הקודים של הקומדיה הרומנטית). בעשור השני של שנות ה-2000 הוא הימר על המגדר השני, זרק את ה-bromance הצידה וגילה את הקומדיות הנשיות. אתם תקראו לא מעט על כך שנשים בקומדיות הפכו לפצצה מסחרית בחמש השנים האחרונות, בעקבות ״מסיבת רווקות״, ועכשיו כולם רוצים עוד ועוד קומדיות מפרספקטיבה נשית (״מכסחות השדים״, הרימייק הכל-נשי לסרט משנות השמונים, בדרך), ודעו שאפטאו עומד מאחורי כל זה. סת רוגן, ג׳ונה היל, מייקל סרה, סטיב קארל, ג׳ייסון סיגל, ניקולס סטולר ואפילו ג׳יימס פרנקו כולם התחילו את דרכם אצלו עד 2010, קירסן וויג, לינה דאנהם ועכשיו איימי שומר, הן בנות טיפוחיו מאז 2010. כשזה מגיע לקומדיה, האיש גאון. אבל יש לו גם עין לצייטגייסט, לרוח הזמן, החושים שלו קולטים מהר איך נשמע הדיבור, מה נושאי השיחה ומי הם גיבורי התרבות. הוא יוצר סרטים תקופתיים בזמן אמת.
בזכות תוכנית המערכונים המבריקה שלה, איימי שומר פרצה לחיינו די מהר בשנתיים האחרונות. הטריק שלה: אשה שמספרת בדיחות של גברים. אין יותר הפרדה מגדרית על נושאי שיחה ובדיחה. החידוש ב״אסון מהלך״ הוא ששוּמר (עם שורוק ב-ו׳, כמו ההוא מ״צומת ספרים״, לא חולם) בעצם מגלמת כאן את התפקיד שלפני עשר שנים היה שמור לסת רוגן. בשנות ה-30 היו קוראים לזה קומדיית סקרובול, כי בקומדיות ההן הנשים והגברים היו מחליפים תפקידים – קתרין הפבורן היא האקטיבית, קארי גרנט הוא הנעבעך הפסיבי. לכאורה, זה מה שקורה ב״אסון מהלך״ בין שומר וביל היידר, אלא שזו כבר לא קומדיית סקרובול, כי נראה שהתפקידים במציאות אכן התחלפו.
שומר מגלמת עיתונאית בשם איימי העובדת במגזין ניו יורקי שכולו ציניות וזדון. איימי נשלחת לראיין רופא ספורטאים (ביל היידר), ומשימתה היא לכתוב את הכתבה ברשעות. לאיימי זה קל: אין כלום בחייו של הרופא הכה מרובע שהיא מתחברת אליו, היא מזלזלת בכל קיומו. הוא רומנטיקן עם לב שבור, היא שוברת לבבות, שגדלה בבית אביה עם המנטרה שמונוגמיות היא אסון ומחליפה גברים לעיתים תכופות. אלא שאז קורה לה דבר בלתי צפוי (אלא אם אתם בקומדיה רומנטית): היא מתאהבת בו.
עד כמה התפקידים התהפכו? ב״אסון מהלך״ אפטאו מביים לראשונה תסריט שלא הוא כתב. הוא רוצה את הקול הזה, של הדור שצעיר ממנו בעשרים שנה. אבל הוא רוצה להכניס אותו לחוקי הז׳אנר שלו. בסרטיו של אפטאו הגברים תמיד פאסיביים והנשים הן היוזמות, בייחוד כשזה מגיע לחיזור ולסקס. ובעולם של אפטאו, לא משנה איזה תירוץ יש לך לכך שאתה לא מוכן לזוגיות, בסופו של דבר לשם מועדות פניך. אם יש מגרעת ב״אסון מהלך״ היא העובדה שברגע שהסרט עולה על הנתיב הצפוי, בדרך לזוגיות, הוא גם נהיה פחות מצחיק.
אבל עד אז, שומר היא יצרנית בדיחות אדירה. ניו יורק שלה היא עיר בה הגברים נשיים והנשים גבריות, והבלבול המגדרי הזה מצחיק בלי סוף. לברון ג׳יימס, המגלם בסרט את עצמו, חושף חוש הומור וטיימינג קומי מפתיעים, כשהוא מגלם את התפקיד שהיה שמור עד כה לחברה הרכלנית הכי טובה של הגיבורה. הוא זה שרוצה לדבר על הרגשות, לתמוך ברגעי המשבר, ולא להפסיד אף פרק ב״אחוזת דאונטון״. יותר מששומר חושפת מציאות שבה הגברים רגשניים והנשים אדישות, הסרט חושף את הקלישאות המגדריות של ז׳אנר הקומדיה הרומנטית בכך שהוא כל הזמן מהפך אותן. יהיו שיגידו שהעובדה שהסרט נאמן לחוקי הקומדיה הרומנטית – כלומר, האהבה מנצחת – רק חושף את העובדה שהסרט אינו באמת ליברלי, אלא שיש בו משהו שמרני שבסופו של דבר מחזיר את כולם לנתיב המונוגמי, הסטרייטי, הבורגני. ייתכן. אבל למעשה, הפוך: זה סרט שמציג שנשים בקולנוע כבר לא נענשות על התנהגות לא ״נאותה״. גיבורה יכולה להיות פרועה, משוחררת, חצופה, שמנמנה, ועדיין לא להידחק לא לתפקידי משנה ולא לחיים של בדידות. אהבה מגיעה לכולן.
אבל תוך כדי הצפייה, ועם כל ההתפעלות שלי מכך שאפטאו שוב מתעד, מנציח (ומשכפל) תופעת תרבותית בת זמננו, הבנתי גם שכבר ראיתי את הסיפור הזה. אשת תקשורת צינית, שרק רוצה לעשות חיים, עם פה גדול, שלא דופקת חשבון, המתאהבת בגבר הכי חננה? הרי זה בדיוק עלילת ״שירת הסירנה״, ספרה של עירית לינור, אבל יותר מזה – סרטם של איתן פוקס וגל אוחובסקי. כך אני מבין שניו יורק של 2015 סוף סוף הדביקה את תל אביב של 1994.
