17 מאי 2017 | 07:09 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

דוקאביב 2017: ״לפני שהרגליים נוגעות בקרקע״ של דפני ליף (פודקאסט קולנוע #128)

דפני ליף מתוך ״לפני שהרגליים נוגעות בקרקע״

האזינו לשיחה שלי עם דפני ליף על סרט הביכורים שלה, ״לפני שהרגליים נוגעות בקרקע״ בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. איך מאזינים? לחצו על הנגן מתחת, עברו ללינק הזה או הורידו/האזינו כאן

תוכלו לצפות ב״לפני שהרגליים נוגעות בקרקע״ בחינם ביום חמישי ב-21:00 בהקרנה פתוחה בכיכר הבימה. לפרטים נוספים והקרנות נוספות במסגרת דוקאביב בדקו כאן

השאלה הראשונה שעולה, עוד לפני שמתחילים לצפות בסרט הביכורים הדוקומנטרי של דפני ליף כבמאית, היא ״מה לקח לה כל כך הרבה זמן?״. מה גרם לה, לזו שהצליחה לדרבן תוך שבועות מאות אלפי ישראלים לצאת לרחובות, לצעוד ולדרוש צדק חברתי, להתמהמה שש שנים עד שתוציא את סרט הביכורים שלה, שחוזר אל ימי מחאת האוהלים? בשנים האלה הספיק רגב קונטס להוציא את הסרט שלו, ״חברים״; ואשכול נבו שילב את המחאה בספרו ״הקומה השלישית״, שעכשיו גם הפך להצגה בבית לסין. אבל ליף, זו שהציתה את הגפרור הראשון, שהיוותה השראה לכל מי שהגיע אחריה – והגיעו מאות אלפים אחריה ובעקבותיה – לקחה את הזמן שלה.

כשרואים את הסרט, חלק מהשאלות האלה זוכות למענה. סרטה של ליף הוא סרט אישי במובן הכי אינטימי של המילה. מי שמחפש את הסרט התיעודי האולטימטיבי על מאהל רוטשילד וימי המחאה החברתית של יולי 2011, סרט שנותן גם קונטקסט של הימים שלפני וגם לדווח מה קרה אחרי, יצטרך פשוט לקום ולעשות אותו בעצמו. ליף לוקחת את כל חומרי הגלם שתיעדו אותה בזמן אמת בשדרות רוטשילד, כיכר הבימה והסביבה, ועוצרת לבחון את עצמה במבט מאוחר, מהורהר, מלא ספקות ושאלות.

את הסרט בוחרת ליף לפתוח דווקא עם אירוע טראגי וטראומטי: משה סילמן, אחד המפגינים, מצית את עצמו ברחוב קפלן פינת אבן גבירול במחאה על מצוקת הדיור, בהפגנה שמתקיימת ב-2012 במלאת שנה למחאה. הוא נפטר מפצעיו שבוע אחר כך. ליף לא בוחרת להתחיל עם רגעי השיא של המחאה – אותה ״הפגנת מיליון״ שמילאה את ככר המדינה ב-3.9.2011 – אלא דווקא עם קורבנות המאבק, אלא שנותרו מאחור, אלה ששילמו את המחיר. ״בחרתי להתחיל את הסרט עם מה שהיה מבחינתי רגע השפל שלי״, הוא אומרת בשיחתנו. רגע השפל הזה מגיע כשבועיים אחרי שליף נעצרה יחד עם אקטיביסטים נוספים בניסיון להקים מאהל מחאה שני.

מכאן הסרט יוצא לשני צירי זמן מקבילים. הראשון צועד בקו כרונולוגי מהימים שקדמו ל-14.7 ובמשך כשנה של פעילות מחאה חברתית. יונתן פיחוטקה, צלם ערוץ 10, מגיע לצלם את ליף, שנאלצת לפנות את דירתה השכורה ומפרסמת אירוע בפייסבוק שבו היא קוראת לצעירים לטעת אוהלים בשדרות רוטשילד, במחאה על מחירי הדיור הגבוהים. ״פיחוטקה״, אומרת לי ליף, ״הגיע כדי לצלם איך היוזמה שלי נכשלת״. אבל היא לא נכשלה. אחד אחד הם הגיעו עם האוהלים והמחאה תפסה תאוצה ופיחוטקה נשאר שם כדי לתעד. בסרט הוא הופך לדמות משנה דומיננטית, הוא לא רק הצלם, הוא העד. קולו נשמע מאחורי המצלמה – הוא אחראי לחלק ניכר מרגעי ההומור בסרט – כמי שנותן לליף את הפידבק הראשון למה שקורה. נדמה שלרגעים הוא קולט את האירועים לפניה.

הציר השני עוסק בשנים שאחרי המחאה וההפגנות. רגעי ההתבוננות וחשבון הנפש. זהו פרק הזמן שבו ליף מעבדת את כל מה שקרה, והסרט הזה הוא לפיכך תוצאת העיבוד, ההרהור, ההתבוננות, החיפוש אחר השקט אחרי המהומה, והוא אינו תגובה מיידית ובהולה למה שקרה.

לא מעט אנשים שחולפים מול העדשה ידעו לגזור קופון יפה מהמחאה. החל מכמה מקבריניטיה שמינפו את נוכחותם בשדרות רוטשילד לתפקידים פוליטיים (סתיו שפיר, איציק שמולי), אחרים תפסו טרמפים על המחאה והשיח שהיא עוררה, אלה שהיו בעדה (שלי יחימוביץ׳, יאיר לפיד) ואלה שהיו נגדה (שרון גל). ונדמה שליף עשתה בחירה אחרת, שבשש השנים האחרונות שמה אותה קצת מאחורי הקלעים של הפעילות החברתית ולא בראשה.

וזה אולי ההסבר השני למשך הזמן שחלף: אחד הדברים שהסרט מזכיר לנו הוא עד כמה תגובת הנגד למחאה התמקדה בביקורת אישית נגד דמותה של ליף עצמה – לא האג׳נדה, לא המסר, לא התוכן, אלא האישה. הוצאת סרט – שהיא חתומה עליו ושעוסק בה – עלול לגרור תגובות דומות. מבקרי קולנוע עשויים לבכר ביקורת נגד דמותה הציבורית של ליף במקום להתעמק בעשייה האמנותית שלה; ומתנגדי המחאה, שעשויים לחשוש בצדק שהסרט אולי יצית מחדש את להבת ההתנגדות, ישובו ויציבו אותה כמטרה, במקום לדון בתוכן עצמו. מעבר לזמן שולקח להפיק סרט – כולל הזמן לקבל אישורים מקרנות וזכיינים שבעצמם תהו למה ליף צריכה לביים סרט על עצמה (ולמה שלא יעשה את זה במאי אחר – בדגש על במאי) – יש אולי את הרצון לקחת את פרק הזמן הזה כדי להתחסן מחדש מפני הפשפוש הציבורי הבלתי נמנע בקרביים שלה ולחזור להיות במקום כה פומבי.

״לפני שהרגליים נוגעות בקרקע״ נע לכל אורכו בין שתי נקודות מבט: ליף כאובייקט (בזמן אמת), שכל הזמן מצטלמת, ושתדמיתה ומסריה המצאים בידיהם של הצלמים והעיתונאים שמסקרים את פעילותה; וליף כסובייקט, שעוצרת להתבונן בכל התיעוד הזה וחווה אותו החוויה חוץ-גופית, ומנסה לנסח את עצמה כדמות מורכבת.

דפני ליף באולפן רדיו הקצה. צילמה: ירדן אלבוחר

יש כמה סצינות בסרט שלדעתי ממחישות משהו מדמותה של ליף, וממה שמניע אותה: היא מתחילה את הפעילות החברתית שלה כי הוא רוצה שקולה יישמע. היא במצוקה כלכלית, כמי שעובדת עשר שעות ביום כעורכת ועוזרת במאי ועדיין לא מצליחה לייצר אופק כלכלי יציב במדינה שמועכת את מעמד הביניים, והיא רוצה שמצוקתה ומחאתה תישמע. בסצינה מקסימה, המצולמת כמעט בהחבא, רגע לפני ההפגנה הגדולה הראשונה בכיכר הבימה, אנו רואים את ליף נפגשת עם הוריה. היא נרגשת מהאירוע שעוד רגע יתרחש ושהיא תעמוד במרכזו, הם מוטרדים מעניין אחר. והם לא שומעים אותה וכמו שקורה לעיתים קרובות בדינמיקה בין הורים וילדים ליף רק מבקשת מאמה, ״בבקשה, לא עכשיו״, כמי שמבקשת שישימו לב אליה. לסצינה הזאת תגיע סצינה מקבילה ומשלימה בהמשך, כשהוריה יגיעו להפגנה נוספת, גדולה הרבה יותר, אחרי שהם סוף סוף שמעו אותה והבינו את מאבקה. סצינה נוספת מציגה את ליף, באחד הימים הראשונים למחאה, יושבת לרגע בצד, מעשנת סיגריה, כשהיא צרודה לגמרי. קולה אבד. ובכל זאת, ללא קול היא מנסה לגייס בחורה נוספת שעוברת ברחוב שתצטרף למאהל. לליף קשה לדבר, לבחורה קשה להקשיב. הקול, הדיבור והשמיעה הופכים למוטיב מרכזי בסרט וברצון של הגיבורה. היעדר התקשורת – והחלוקה בין מי שמדבר ומי שמקשיב – גם יוצר את המתיחות הראשונה שבין מנהיגי המחאה. ועם המחלוקת והתגברות הרעש, אנחנו חוזרים שוב ושוב לרגעים שבהם ליף פשוט מחפשת פינה שקטה לשבת רגע בצד, לנשום, להתאפס, לחשוב. זה מתחיל בחצרות ליד שדרות רוטשילד, ממשיך לרגעים של השתבללות מתחת לשמיכה ומסתיים על הר דומם בהודו. ובסופו של תהליך, בעולם שלא מצליח להקשיב, ליף הופכת ממשמיה לשומעת. בסצינה יפה נוספת בסרט, ליף היא היחידה שמקשיבה למצוקתו של נכה, שלא יודע איך להצטרף למחאה הקולקטיבית הזאת כדי להשמיע בה גם את מצוקתו ואת מצוקת הנכים, שגם אותם המדנה לא רואה. כשמדברים על דמויות בסרטים – וזה כולל גם סרטי תעודה – אנחנו עוקבים אחרי תהליך ההשתנות שלהן, האופן שבו הן עוברות מנקודה א׳ לנקודה ב׳, ההתפתחות וההתבגרות. וזה אחד הדברים שקורים לליף: המעבר מזו שרוצה שיישמעו אותה, לזו שרוצה לשמוע אחרים.

מי שצופה בסרט רק מבעד לעיניים שמחפשות את הדיווח המגזיני, יחמיץ את מה שאני מבין בדיעבד שהוא סוד כוחה וכשרונה של ליף, מהרגע הראשון שפגשנו אותה בשדרות ובכיכרות. כמו רבים שיצפו בסרט, הסרט הזה החזיר גם אותי לקיץ 2011 ולהפגנות ברחובות מתחת לבית וסביבו שהלכו ונהיו גדולות משבוע לשבוע. אלה הרגעים שבהם שמעתי לראשונה את ליף מדברת. ליף הוצגה בתקשורת כמנהיגת המחאה, אבל כשעצרתי והקשבתי לה, למילים ולמנגינה שבה היא הגישה אותן, קלטתי שזו מחאה שמונהגת על ידי משוררת. אשה שכוחה נמצא בלב שלה, וביכולת ההכלה שלה את הציבור כולו. האזינו לנאומיה שוב (חלקם מופיעים בסרט): אלה לא נאומים פוליטיים אלא הופעת ספוקן-וורד. אנחנו מדברים כל הזמן על ליף האקטיביסטית ועל ליף הקולנוענית, אבל ליף היא קודם כל פרפורמרית עם כריזמה עצומה. זהו פרפורמנס מילולי שמציג את הכאב והאבסורד של המדינה ועושה את זה עם תובנות והכלה. המילים, הקצב, ההגשה – זו היתה מחאה שעוצבה כמו אמנות קונספטואלית, פיסול במילים, זו רטוריקה פיוטית במקום שבו לרוב שומעים דמגוגיה פוליטית. זו מחאה של אמנית. ליף היא כותבת מחוננת ומעכשיו, אני מקווה, גם קולנוענית שזו רק הראשונה ביצירותיה.

חזרה לסרט. שני צירי הזמן יוצרים סרט שיש בו תהפוכות אנרגטיות. קטעי התיעוד מימי המחאה אוצרים בתוכם חשמל. יש בהם התעוררות, התרוממות, הם לוכדים רגע נדיר ופלאי בתולדות הדור שלנו, של התגבשות. זה מפעים לצפות בזה, ומפעים להיזכר בזה. אבל ליף שוב ושוב מאזנת את אקסטזת ההמונים המשכרת הזאת, עם מבט לאחור מאוחר. ברגעי השיא של הסרט נוצר איחוד הרמוני בין ליף הבמאית ובין ליף הדמות. מנהיגת הככרות – שעזבה את לימודי הקולנוע רגע לפני סרט הגמר שלה כדי לצאת להרפתקאה הספונטנית הזאת – חוזרת לנקודת המוצא, לעשייה הקולנועית. עשייה שבאופן משונה (ואולי לא משונה כלל), יש בה קשר הדוק עם פעילות חברתית: דורון צברי, רני בלייר וליף – לא מעט קולנוענים בוגרי החוג לקולנוע הפכו גם לאנשים שהקולנוע שלהם הפך אותם לאנשים שגם יצאו לשנות את העולם באופן פעיל ולא רק כמתעדים. ובכלל, המחאה החברתית של 2011 היתה מלאה באנשי קולנוע – לעיתים נדמה היה שבשדרות רוטשילד היו לא פחות מצלמות מאוהלים – בשיעור שמלמד אותנו את הקשר בין עשייה אמנותית ועשייה חברתית (ליף מדברת על זה בשיחתנו בדקה ה-60, מומלץ מאוד לשמוע). ולכן, גם מבחינת העשייה הקולנועית טגם מבחינת התוכן יש ב״לפני שהרגליים נוגעות בקרקע״ משהו מחשמל, מלהיב, מעודד מחשבה ומעורר השראה.

נושאים: ביקורת, בשוטף

תגובה אחת ל - “דוקאביב 2017: ״לפני שהרגליים נוגעות בקרקע״ של דפני ליף (פודקאסט קולנוע #128)”

  1. איילת 17 מאי 2017 ב - 10:37 קישור ישיר

    מרתק הראיון הזה.
    באמת כתבת מדויק:
    “ליף הוצגה בתקשורת כמנהיגת המחאה, אבל כשעצרתי והקשבתי לה, למילים ולמנגינה שבה היא הגישה אותן, קלטתי שזו מחאה שמונהגת על ידי משוררת.”

    לפעמים קצת קשה לעקוב אחרי התשובות שלה בראיון כי היא זולגת וזורמת הצורה שירית כאזת.
    שיכולה לעייף,או אפילו להציק.כי אין מבנה סדור.אין אמירה ברורה.
    אבל זה בהחלט סוד הקסם.
    עושה חשק לראות את הסרט!. מתי הוא יגיע ליוטיוב?


השאירו תגובה