רות ביידר גינסבורג בת ה-85 היא כוכבת הפעולה המפתיעה של הקיץ בסרט התיעודי RBG

דיברתי על "RBG" ו"וויטני" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או האזינו כאן

אם אתם, כמוני, מרגישים שפשוט אין סרטים טובים כרגע בבתי הקולנוע, הרי שאתם, כמוני, פשוט הסתכלתם במקום הלא נכון. אחד הסרטים הטובים של השנה מוקרן רק בסופי שבוע בסינמטק תל אביב. קוראים לו "RBG"', ואולי שמעתם עליו: זה הסרט התיעודי על שופטת בית המשפט העליון האמריקאי, רות ביידר גינסבורג (שאף ביקרה בישראל ונכחה בהקרנת הסרט לפני כשבועיים, כשזכתה בפרס קרן בראשית). הסרט, שהוקרן בארץ בבכורה בפסטיבל דוקאביב ומוקרן כעת במסגרת הקרנות סוף השבוע של קולנוע דוקאביב וישודר בקרוב בערוץ יס דוקו, הפך לאחת ההצלחות הקופתיות המפתיעות באמריקה הקיץ, כשהצליח להיכנס – באופן נדיר לסרט תיעודי – אל עשרת הגדולים ברשימת שוברי הקופות שם בחודש מאי, והכניס עד כה 12 מיליון דולר (והוא לא היחיד – זו מתגלה כשנה מצליחה מאוד עבור קולנוע תיעודי אמריקאי). "RBG" עושה מה שסרט מצוין אמור לעשות: הוא מרגש, הוא מצחיק והוא מעורר מחשבה. והוא עושה אף יותר מזה: הוא עוסק בדמות שאת שמה אנחנו מכירים רק מכותרות העיתונים ומציג אותה באור אנושי, נגיש ומעורר השראה.

החברות שלה קוראות לה קיקי, הנכדה שלה קורה לה באבי ופרשנים ימנים שמרנים בתקשורת קוראים לה מכשפה. רות ביידר גינסבורג מונתה על ידי ביל קלינטון לבית המשפט העליון ב-1993. בסך הכל האישה השניה בתולדות ארצות הברית שמונתה לתפקיד. כעת, בגיל 85, ועם מינוי שנמסר לכל החיים, היא עדיין אחד הקולות הכי דומיננטיים מבין תשעת חברי בית המשפט העליון (שהשבוע שוב חזר לכותרות, כשהנשיא טראמפ מינה את ברט קאוואנו, שופט חדש לחבורה, ובכך היטה את בית המשפט העליון עמוק יותר לכיוון השמרני). בשנים האחרונות היא אף זכתה למעמד שמעט שופטים אמריקאיים זכו לו: היא הפכה לאיקונה פמיניסטית, לדמות ב"סאטרדיי נייט לייב" (בביצוע קייט מקינון) ולמעמד פולחני בקרב סטודנטיות למשפט ולמגדר, שהעניקו לה כינוי חדש: Notrious RBG (על שם ראשי התיבות של שמה ובפראפרזה על שמו של ראפר שהיה בוודאי גבוה ממנה פי שניים וחצי), ומנהלים לכבודה חשבונות אינסטגרם וטוויטר.

כותרות הפתיחה של הסרט מציגות אף הן מצב יוצא דופן בקולנוע: זהו סרט כל-נשי. במאית, מפיקה, צלמת, עורכת, מלחינה חתומות עליו והן מציגות את סיפורה של ביידר גינסבורג כסיפורה של אמריקה ב-85 השנים האחרונות, מנקודת המבט של המאבק הפמיניסטי, שביידר גינסבורג היתה חלק ממנו כל חייה, בתחילה כצופה מהצד, בהמשך כמשתתפת אקטיבית ולבסוף כמנהיגה.

הסרט משתמש בכמה מפסקי הדין שכתבה ביידר גינסבורג כמעין ציר שדרכו אנחנו מקבלים שני נתיבי עלילה: המשפחתי והמקצועי. החל מילדותה להורים יהודיים בברוקלין, לימודיה בקורנל ולימודי המשפטים שלה בהארוורד בסוף שנות החמישים, כאם צעירה, בתקופה שבה מרצים למשפטים הביטו בעוינות בסטודנטיות, שלטענתם "תפסו מקום בכיתה שהיה יכול להיות שמור לסטודנט גבר". סטודנט גבר שמין הסתם גם היה נהיה עורך דין, כי באותם ימים משרדי עורכי הדין לא הסכימו להעסיק נשים.

הסרט גם מציג את הקשר שבין עולם המשפט ועולם הפוליטיקה. היא מונתה כשופטת פדרלית בבית הדין לערעורים על ידי הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר, שרצה להוסיף ייצוג של נשים ושחורים לבתי המשפט, וקודמה לבית המשפט העליון על ידי קלינטון (הדמוקרט). ולמרות שהשופטים מזוהים על פי הנשיאים שמינו אותם והאם הם נחשבים "ליברלים" או "שמרנים", ביידר גינסבורג, בדרכה השקטה והלא מתלהמת, הצליחה להתיידד עם השופט אנטונין סקאליה (שמת לפני כשנתיים, והיה מזוהה עם הצד הכי שמרני של החוקה), ועם הסנאטור הרפובליקני אורין האץ', עוד קול שמרני מוביל בפוליטיקה האמריקאית, שהודה שהוא מעריץ אותה, גם בלי להסכים איתה. הסרט מציג את ביידר גינסבורג כשופטת פרגמטית שמעדיפה להשפיע מתוך הרוב, אבל כמי שבשנים האחרונות, מאז שבית המשפט העליון נטה לכיוון שמרני יותר, הפכה להיות הקול הרם והבולט של דעת המיעוט. לעיתים, דעת המיעוט שלה הביאה לשינוי החוק, ובמקרים אחרים, אלה שהתחנכו על מורשתה מקפידים להפוך את דעת המיעוט שלה – שבה היא קוראת תגר לא רק על הרוב, אלא גם על החוק – לכזו שתישמע באופן רם, שתהפוך לוויראלית ברשתות החברתיות. הרוב הוא זה שקובע, אבל דעת המיעוט של ביידר-גינסבורג הופכות בשנים האחרונות למגדלור שאליו אמריקה אמורה לחתור. הסרט אף נוגע לשבריר שנייה במחלוקת שהתעוררה סביבה כשסירבה לפרוש מרצון בשלהי הנשיאות של אובמה. היא רוצה להיות שם כל עוד היא יכולה לעשות זאת פיזית, אבל זו החלטה עם הימור: אם היא תחליט לפרוש (או שתמות בשיבה טובה), בנשיאות הנוכחית הכסא שלה יועבר למינוי אולטרה-שמרני של הנשיא טראמפ. מכאן זה סרט מתח – מי ישרוד יותר זמן, השופטת ביידר-גינסבורג או השלטון הרפובליקני בבית הלבן.

מערכות המשפט והממשל באמריקה שונות מאוד מאלה בישראל,  ובכל זאת "RBG" הוא יותר מרק סרט שמלחלח את עיניהם של מתנגדי טראמפ בערגה לימים ליברליים יותר. הוא סרט שמציג דמות קטנה בגודלה אבל עם כשרון רטורי עצום, והוא מציג מודל לחיקוי מעוררת השראה, שמוכיחה שעם עקשנות, נחישות והתמדה, ובקול הכי שקט, אפשר לחולל מהפכות. ובאופן שבו הוא מציג את חיי הנישואים שלה לבן זוגה, עורך הדין מרטי גינסבורג, הסרט הזה גם מצליח להפתיע ברומנטיות שלו.

(פורסם ב"כלכליסט", 16.7.2018)

ציוץ