23 יולי 2018 | 00:19 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“תלמה”, “קמרון פוסט”, “וויטני” ועוד. המלצות ראשונות לפסטיבל ירושלים 2018

“החינוך הרע של קמרון פוסט”. מחנה נוצרי להמרת הומואים ולסביות (זכה בסאנדאנס)

פסטיבל הקולנוע ירושלים ייפתח ביום חמישי (26.7) עם הקרנת הבכורה העולמית של הסרט הישראלי הבלתי רשמיים“, שכתב וביים אלירן מלכה, מיד אחרי שגמר את העבודה על הסדרה שלו, “שבאבניקים“. הסרט אמנם יוצא בבתי הקולנוע במקביל לאירוע הפתיחה, אבל יש חן מסוים ונדיר בצפייה בסרט בבריכת השולטן על מסך ענק עם קהל של אלפים. זה לא מעמד אינטימי, אבל זה המקום לחוש מיד האם הסרט עובד על קהל או לא. לקוראינו התל אביבים כדאי תמיד להזכיר: גם בסוף יולי, לבריכת השולטן בערב צריך להגיע עם סוודר.

השנה פסטיבל ירושלים מתחיל מאוחר בגלל המונדיאל, ופסטיבל חיפה יתחיל מוקדם (חגי תשרי הקדימו השנה), אז רק חודשיים מבדילים ביניהם, ושני הפסטיבלים המובילים של ישראל היו צריכים להתחרות ביניהם על מיטב התבואה של זירת הפסטיבלים העולמית. פסטיבל ירושלים השיג את הסרט שזכה בפסטיבל ברלין (“אל תיגע בי“), הסרט שזכה בפסטיבל סאנדאנס (“החינוך הרע של קמרון פוסט“), הסרט שזכה בפסטיבל טרייבקה (“דיאן“), הסרט שזכה במקום השני בפסטיבל קאן (“שחור על לבן“), הסרט שזכה בפרס מבט מסויםבקאן (“גבול“), הסרט שזכה בפרס מצלמת הזהב בקאן (“נערה“).

מניסיון העבר, הכרטיסים לסרטים המבוקשים נגמרים מהר, אז הנה לפני ההמלצות הספציפיות כמה טיפים שימושיים כדי לדעת לזהות אלו סרטים עשויים לעניין אתכם, גם אם לא שמעתם עליהם. ראשית, אם אתם קונים כמה כרטיסים באיזשהו מבצע של 1+1 או כרטיסי הנחה: היו אמיצים. נסו לאתגר את עצמכם עם סרטים שלא הייתם דוגמים ביוםיום. הגיעו אל הפסטיבלים עמוסים בסקרנות ובסבלנות, וגלו עניין דווקא בסרטים הארוכים והאיטיים. פסטיבלי קולנוע הם שמורות טבע לקולנוע שברובו לא תמצאו בבתי הקולנוע המסחריים, כי אלה סרטים לא מסחריים. הם מיועדים מראש לקהל מצומצם, סבלני, שלא מחפש סיפוקים מיידיים, אלא מוכן להשקיע ולחפש אמנות שיש בה דגש על האספקטים האסתטיים והשכלתניים.

באותה נימה אני מפציר בכם גם להיות למדניים. פסטיבלים הם גם בתי ספר לקולנוע ואפשר להקדיש את כל הפסטיבל רק עם סקציית הקלאסיקות, שהשנה היא מרגשת במיוחד עם הקרנת העותק ששוחזר על ידי כריסטופר נולן של 2001: אודיסיאה בחללוכן העותק הדיגיטלי החדש והנקי להחיים על פי אגפאשל אסי דיין.

נתחיל עם פירוש מהיר לתוכניה (ואתם יכולים לגזור ולשמור את הפיסקה הזאת על המקרר, כי היא תהיה רלוונטית גם לפסטיבל חיפה בעוד חודשיים). התחילו בקטגוריית סרטי הגאלה” – אלה להיטי הפסטיבל, הם אלה שהכרטיסים שלהם יעופו הכי מהר. חלקם יופצו בהמשך בבתי הקולנוע. בעולם של סרטי איכות, אלה שוברי הקופות ווס אנדרסון, ספייק לי, גאס ואן סאנט.

ובהזדמנות זאת, משפט מהיר על עניין הסרטים שמוצגים בפסטיבל ושיש להם כבר מפיץ ישראלי. תקראו לא מעט מומחי קולנוע השבוע שימליצו לכם לוותר על סרטי המפיצים בפסטיבל, כי הרי הם יגיעו אחר כך לבתי הקולנוע וזה יאפשר לכם להתמקד בפסטיבל בסרטים שזו תהיה הקרנתם החד פעמית. לכאורה, עצה טובה. אבל למעשה, גם אם לסרט יש מפיץ ישראלי (מידע שתגלו בסעיף הפצהבמידע המופיע על כל סרט בתוכניה ובאתר) עדיין לא בטוח שהסרט בכלל יופץ, ואם כן מתי. זה יכול להיות גם בעוד שנה. וגם אם יופץ, אתם לא יודעים באיזה היקף. אם אתם גרים בתל אביב, זה יהיה מן הסתם קרוב אליכם. אבל מחוץ למרכז, סרטי האיכות הקטנים לא תמיד מגיעים. לכן, אם אתם עושים לכם חג קולנוע מרוכז שאתם מפנים את זמנכם אליו כדי לדחוס בו כמה שיותר סרטים, אל תדחו סרטים לאחר כך, צפו בהם גם אם יש לוגו של מפיץ ישראלי לפניו (ברוב המקרים בפסטיבל ירושלים זה יהיה סרט של קולנוע לב, שכ20 מסרטיהם יוקרנו בפסטיבל. חלקם יופצו בקרוב. חלקם יופצו לאורך השנה הקרובה, חלקם ייגנזו). וממילא בימינו עם שירותי הסטרימיניג, הvod וערוץ יס 3 המשובח רוב סרטי הפסטיבל בסופו של דבר יגיעו אליכם אם תרצו להשלים צפייה, השאלה היא רק מתי.

אחרי הגאלה אני ממליץ לכם להמר על הסרטים המשובצים בסקציית התחרות הבינלאומית (על שם משפחת שרובר), וכן בסקציית סרטי הביכורים. בדרך כלל שם תמצאו פנינים בריכוז גבוה יותר.

“פרה אדומה”. המוטיב החוזר בפסטיבל – נערה מתאהבת בנערה, הוריה הדתיים מתפלצים

פסטיבל בתוך פסטיבל

הדבר שאני הכי אוהב בפסטיבלי קולנוע זה הרגע הזה שבו אחרי שראיתם ארבעהחמישה סרטים, פתאום הם מתחילים לשוחח בינים ובין עצמם. פסטיבל חדש ואסוציאטיבי נוצר מול עיניכם, ואתם מתחילים להבחין במוטיבים שמעסיקים את היוצרים כעת, בפינות שונות של העולם.

נושא אחד כזה הוא התבגרות והתעוררות מינית בתוך חברה דתית שמרנית. באופן נקודתי יותר: נערה שבאה מבית דתי מאוד מתאהבת בנערה אחרת, וזה גורם למשבר משפחתי גדול. יש לא פחות מארבעה סרטים כאלה בפסטיבל: “תלמההנורווגי, “החינוך הרע של קמרון פוסטהאמריקאי, “פרה אדומההישראלי, “וויטניהתיעודי. ואליהם אפשר להוסיף כנספח את התפילההצרפתי (שעוסק בנער).

תלמה, שמסתובב בזירת הפסטיבלים מאז ספטמבר 2017, הוא היפה מביניהם. זהו סרטו החדש והטוב ביותר של הבמאי הנורווגי (יליד דנמרק) יואכים טרייר, והוא מצליח ליצור באותה נשימה גם דרמה משפחתית דתית, השואבת ממסורות הקולנוע הסקנדינביות, גם דרמה פסיכולוגית, וגם סרט אימה עלטבעי, בסרט שמאתגר אותנו לקטלג אותו לזאנר. הוא משתנה כל חצי שעה. תלמה היא בחורה צעירה שעוזבת את בית משפחתה הנידח ועוברת ללמוד באוניברסיטה בעיר הגדולה. כשהיא מתאהבת בבת כיתתה, ולמעשה חשה לראשונה מה היא תשוקה, כל שנות ההדחקה הדתית שבתוכה היא גדלה מתפרצות ממנה ברצף אירועים שנעים על הציר שבין הפסיכולוגי לפרהפסיכולוגי, הפיזי והמטהפיזי. כשהיא מתחילה לחקור מה פשר האירועים המשונים שקורים סביבה היא מגלה שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה. זה סרט עשיר באווירה ובמסתורין, שמצליח להפוך הדקה מינית לכוח טבע בעל פוטנציאל הרסני. סטיבן קינג היה יכול לעשות מזה ספר, וקל לדמיין את הוליווד חוטפת את הסרט הזה לרימייק.

החינוך הרע של קמרון פוסט“, שביימה דזירה אקאוואן, הוא אחד הסרטים המדוברים כרגע בזירת הפסטיבלים, אחרי שזכה בפרס הראשון של פסטיבל סאנדאנס, ובזכות העובדה שלמרות העובדה שזה סרט אמריקאי עצמאי קטן, יש בו את קלואי גרייס מורץ בתפקיד הראשי. הסרט מתרחש בשנות ה-90, כשהגיבורה התיכוניסטית נשלחת לתוכנית המרה נוצרית לנוער גיי, אחרי שתפסו אותה שוכבת עם מלכת השכבה בליל הפרום. זה נושא נפיץ מאוד, ולכן מפתיע עד כמה הסרט הזה נטול אנרגיה ולהט, ויש בו משהו מאוד פלגמטי. אולי עבור הדור הצעיר שהתלהב מבאהבה, סיימוןהסרט הזה יכול לעבוד כסרט נעורים, על הימים הלא מאוד רחוקים, לפני שדמויות להטביות נכנסו למיינסטרים האמריקאי.

וויטני“. יש הרבה מה לכתוב על הסרט התיעודי הזה על חייה ומותה של וויטני יוסטון, אחד הלהיטים התיעודיים הגדולים בארהב כרגע, ומין הסתם אחד הסרטים שיהיו מבוקשים בפסטיבל השנה. אבל גם בו מסתתרת עלילת משנה פחות מוכרת בחייה של הזמרת, שמתה ממנת יתר ב-2012 בגיל 48. יוסטון גדלה במשפחה נוצרית מאוד בניוארק, ניו גרזי. משפחה שהתפרקה אחרי שהאם נתפסה מנהלת רומן עם הכומר המקומי. סרטו המצוין והסוחף (וגם גדוש הגילויים) של קווין מקדונלד (“אל תוך הריק“) נוגע בפרקי הביוגרפיה שיוסטון פחות נגעה בהם, בין השאר בשאלת נטייתה המינית, והנוכחות המאסיבית בחייה ובקריירה שלה של מי שכנראה היתה בעבר המאהבת שלה, המאהבת שיוסטון לא העזה להציג לעולם מתוך בושה (כנראה בגלל סיפור של תקיפה מינית בילדותה מצד קרובת משפחתה), ושגרם לה לחפש אהבה בלתי אפשרית, נואשת והרסנית – אבל נורמטיבית מנקודת מבט נוצרית – אצל גברים בעייתיים.

פרה אדומה, סרט הביכורים של ציביה ברקאי שכבר מועמד לכמה פרסי אופיר (והוקרן במסגרת סרטי הנוער של פסטיבל ברלין), משתתף בתחרות הישראלית, ואחרי שלושה סרטים נוצריים מאוד, הנה הזווית היהודית לאותו סיפור. בני (אביגיל קובארי המצוינת) היא בתו של רב כריזמטי וקיצוני. הם גרים על הר הזיתים, שם הוא נכסף להקמת בית המקדש, ובהיותו כהן, עוסק בלימוד הפרקטיקה של עבודת הכהנים במקדש, במהרה בימינו. כשהוא מוצא פרה אדומה הוא מרגיש שהגאולה אולי עוד רגע פה. אבל ככל שהוא נסחף לתוך הקיצוניות הדתית והלאומית, בתו מתאהבת בבת שירות לאומי (מורן רוזנבלט). ההקבלה בין הבת הגינגית ובין הפרה האדומה – האחת היתה הילדה של אבא לפני רגע, השניה מעסיקה אותו כעת – יוצרת איזושהי אמירה על הקורבנות שאנשים מקריבים. גל תורן, שמגלם את האב, עושה עבודה מעולה בגילום דמות קיצונית, מהסוג שמאוד מבהיל את החברה החילונית, אבל הוא מציג אותו כאדם נוגע ללב וללא דמוניזציה.

(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב”כלכליסט”, 17.7.2018)

נושאים: בשוטף

השאירו תגובה