24 יולי 2018 | 22:59 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“אי הכלבים”, ביקורת

“אי הכלבים”. למה יפן? למה חיים?

דיברתי על “אי הכלבים”, כולל קטעים מהפסקול, בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או האזינו כאן

אי הכלביםשל ווס אנדרסון היה סרט הפתיחה של פסטיבל ברלין ובשבוע הבא הוא יהיה סרט הנעילה של פסטיבל ירושלים (ויופץ בבתי הקולנוע שבוע אחר כך). זו הפעם השניה שאנדרסון מביים סרט אנימציה על חיות מדברות (בטכניקת סטופמושן, כלומר אנימציית בובות קלאסית, לא דיגיטלית), אחרי מר שועל המהוללמ-2009.

בראש ובראשונה צריך להגיד את זה צלול וברור: הסרט הזה מרהיב לצפייה ברמות שקשות לתאר. אין שוט בו שלא מתפקע מפרטים, שלא מעוצב בהקפדה, שלא גורם לעיניים להתמוגג מהעושר הוויזואלי מרובה ההברקות שגודשות כל פריים ופריים. מהבחינה הזאת, זה סרט שדי מתסכל לצפות בו בקולנוע כי האינסטינקט הראשוני בצפייה הוא הרצון לעצור את ההקרנה ופשוט להתבונן למשך דקות ארוכות במה שקורה על המסך, ולנסות להפנים את כל היצירתיות הזאת. העושר הזה ממשיך אל הפסקול המשובח של אלכנסדר דספלה (שזכה באוסקר על הלחנת סרטו הקודם של אנרסון, “מלון גרנד בודפשט“), שממלא את הסרט מתחילתו ועד סופו וגם הוא פנומנלי. הפסקול גם קטעים מתוך שני סרטים של אקירה קורוסאווה, “המלאך השיכורושבעת הסמוראים“, שאולי מעניקים איזשהו מפתח אינטרטקסטואלי להבנת הסרט.

אבל אחרי ההתפעלות העצומה והראשונית מכל הצדדים האסתטיים של הסרט קשה להתכחש לכך שגם יש בו משהו מבלבל. למה כלבים? למה יפן? מה בדיוק הסרט הזה מנסה להגיד?

עלילת אי הכלביםמתרחשת ביפן של העתיד, כששליט מרושע מנהל קמפיין שקרי ומשכנע את הציבור באופן דמוקרטי להוציא את כל הכלבים מחוץ לחוק ולכלוא אותם באי של זבל (שם הסרט לקוח משמה של שכונה במזרח לונדון, שאת השילוט אליה רואה כל מי שנוסע לראות הופעה בארינה O2, שנמצאת מולה). בגלות, על האי, הכלבים נחלקים לקבוצות ונלחמים על שאריות האוכל הזרוקות במזבלה, עד שמגיע ילד אחד במטוס מקרטע, לחפש את הכלב שלו, ולהוביל את הכלבים במאבק נגד שקרי השלטון. כותרות הסרט מגדירות את חוקיו מהתחלה: הכלבים מדברים אנגלית (בקולותיהם של גף גולדבלום, בריאן קרנסטון, אדוארד נורטון, הארווי קייטל וסקרלט גוהנסון) ובני אדם מדברים כל אחד בשפתו אלה באנגלית ואלה ביפנית, לא תמיד עם תרגום (כולל יוקו אונו בהופעת אורח, כדמות בשם יוקו אונו). יש כא איזשהו רעיון הקשור בשפה ובתקשורת, בפקודות ובצייתנות, אבל לא בטוח שהוא באמת עובד.

אנדרסון, האסתטיקן הגדול של הקולנוע האמריקאי העכשווי, מוקסם מתרבויות זרות: הודו ברכבת לדרגילינג“; אוסטרוהונגריה ומזרח אירופה במלון גרנד בודפשט“; וכעת יפן העתידנית שבה מגהסאקי החליפה את נגסאקי. קצת כמו סטיב זיסו, גיבור סרטו עמוק במים“, הוא מסתובב מוקסם מנופים, צבעים, עיצובים ומבטאים וכמו אנתרופולוג הוא מנסה ללכוד את כל זה בסרטיו שהם קצת כמו אלבומי גלויות שהוא אוסף ממסעותיו (לרוע מזלו של אנדרסון, הוא עושה את זה בתקופה שבה לא מעט מבקרי קולנוע לא רוצים לראות גבר לבן מייצג תרבויות זרות וכמה מבקרי קולנוע אמריקאיים ממוצא אסיאתי כבר גערו בו על האופן שבו הם חוו את סרטו כניכוס תרבותי חסר רגישות. הגבר הלבן שאני לא ראה בסרט בעיות ייצוג, חוץ אולי מיחס שעשוי להתפרש כגזעני לשנאוצרים וכלבי רחוב). אנדרסון גם עוסק בסרטיו בדמויות שמתקבצות סביב דמות כריזמטית אחת ויוצרת מעין משפחה אדהוק, או כנופיה, שיוצאת למשימה, או למרדף או למנוסה. כך גם חבורת הכלבים בסרט היא אנסמבל שממשיך את העיסוק של אנדרסון במשפחות לאודווקא ביולוגיות. וכמובן שגם כאן האנדרדוג ינצח.

ואולי זה פשוט סרט על אהבת כלבים. Isle of Dogs באנגלית נשמע כמו I Love Dogs. לא יכול להיות מקרי.

(פורסם ב”כלכליסט”, 23.7.2018)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה