"הבלתי רשמיים". שו"סניק

שיחה על "הבלתי רשמיים" בפוקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. לחצו על הנגן משמאל או האזינו כאן

"הבלתי רשמיים", סרט הביכורים של אלירן מלכה (יוצר הסדרה "שבאבניקים"), פתח השבוע את פסטיבל ירושלים בהקרנה חגיגית, ובמקביל יצא לבתי הקולנוע ברחבי הארץ. התקציר הרציני של הסרט – הסיפור מאחורי הקמת תנועת ש"ס בירושלים של 1983 – לא מסגיר את העובדה שמדובר למעשה בקומדיה ערמומית. ממולחת כמו סוחר טוב, מפולפלת כמו תלמיד חכם וחריפה כמו פוליטיקאי ותיק. שולי רנד, בתפקידו הראשון בקולנוע מאז "אושפיזין" (לפני 14 שנה!), מבעיר את המסך עם דמותו האמיתית של יעקב כהן, בעל בית דפוס חרדי מזרחי מירושלים, שנמאס לו שבתו נזרקת מהסמינר החרדי האשכנזי בו היא לומדת. כשהפיוז קופץ לו, הוא מחליט שהוא צריך לנצח את הממסד האשכנזי במשחק שלו ויוצא להקים רשימה לבחירות למועצת העיר ירושלים. שם, הוא מקווה, יהיו לו הכוח והתקציבים להקים מוסדות חינוך ותורה המיועדים מלכתחילה לציבור החרדי המזרחי. יעקב כהן, אנחנו מגלים מהסרט, היה האיש שהגה את ססמת החירות "להחזיר עטרה ליושנה". ואם אתם תוהים למה מעולם לא שמעתם עליו, בשעה שאת רוב ראשי ש"ס אנחנו מכירים היטב מהתקשורת, ובכן – על זה בדיוק הסרט, על האיש שהגה, יזם, התניע ודחף, ואז נשאר מאחור. זה סיפורו של איש תמים שמתחבר עם אנשים מיתממים. מי מהם יצליח לשרוד במערכת הפוליטית ואף להשתלט עליה?

"הבלתי רשמיים" מתחיל עם שיר מקורי של שי צברי ושולי רנד, שנשמע מאוד כמו משהו שג'יימס בראון וניסים סרוסי כבר שרו בעבר. השיר וכותרות הפתיחה נותנים לסרט את הגרוב, הקצב והחוצפה שהולכת וגוברת לכל אורכו. צופה הקולנוע הישראלי, שנסחף אחרי מעלליו של כהן ושותפיו, עשוי להרגיש שיש בסרט הזה משהו קצת מוכר. אבל גם מאוד לא.

בואו נחשוב לרגע על הקולנוע האמריקאי. דמיינו דמות כזאת כמו יעקב כהן (אל נא תבלבלו עם השחקן באותו שם, שמשחק גם הוא בסרט): גיבור עני, תמים וטוב לב, אבל גם קצת פושטק, שנמאס לו שהממסד דופק אותו. מה יעשה איש כזה בסרט אמריקאי? ילך לשדוד בנק, או קזינו, או מוזיאון או מסלול מירוצים. ילך לעשות מכה שגם תסדר אותו ואת חבריו כלכלית, אבל גם תעקוץ את בעלי הכוח. לעומת זאת, מה עושה הגיבור הישראלי? הולך להקים מפלגה. זה, בתמצית, ההבדל בין הקולנוע הישראלי לקולנוע האמריקאי, ואולי בין המציאות הישראלית למציאות האמריקאית. הנואשים באמריקה יתנהגו כמו בסרט, הנואשים בישראל יתנהגו כמו "מבט לחדשות". מלכה – ערמומי, כבר אמרתי – מחבר בין הקצוות האלה ובונה את "הבלתי רשמיים" קצת כמו סרט שודים אמריקאי. מהבחינה הזאת, עם הקצב, ההומור והשפה המושחזת, זהו סרט החרדים שאפשר היה לדמיין את סטיבן סודרברג מביים.

היזכרו לרגע בתולדות הקולנוע הישראלי. זה כנראה לא מקרי שעלילת "הבלתי רשמיים" מתרחשת בשנים 1983-1984, כי אלה היו גם השנים שבהם ניסו ליצור בארץ קולנוע פוליטי, להגיב לעוולות באמצעות אמנות. הפעם האחרונה שדמות כמו זו של יעקב כהן רצתה לדפוק את הקופה, זה היה עם הרצל בן–טובים מ"מתחת לאף" (1982), סרט שודים אמיתי. הפעם האחרונה שניסו לעשות מעין קומדיה פוליטית על פוליטיקאי צעיר, אידיאליסט ותמים, היתה ב"המשחק האמיתי" (1980). והפעם האחרונה שבה יצרו סאטירה פוליטית שמנסה גם להיות קומדיה עממית וגם סרט בעל מסר חברתי חתרני, היתה ב"המובטל בטיטו" של זאב רווח (1987). אבל כל אלה סרטים שנגמרו במפלה, שהציגו את הגיבורים שלהם באור עלוב, שבגדו בגיבורים שלהם, והם גם נוסחו עם דקדוק קולנועי עילג. "הבלתי רשמיים" אולי ממשיך את דרכם של סרטי שנות השמונים בתכניו, אבל הוא עושה את זה עם כתיבה, בימוי ומשחק מבריקים שמצליחים להיות גם נבונים וגם נגישים. זהו סרט על ש"ס שנעשה עם מרץ.

מלכה, ייאמר לזכותו, ניגש לסיפור הקמת ש"ס באמפתיה ובאהבה, ומתוך הבנה במהפיכה החברתית שנעשתה שם. אבל הוא גם מציג את זרעי הסקנדלים שיבואו, כשהחשיפה לכוח משחיתה גם את ירא השמים הגדול ביותר. הוא נוגע בחיבור הבעייתי בין דת ופוליטיקה, שנראה כמו סתירה גמורה. התפיסה של "אין עוד מלבדו" מול "כוחי ועוצם ידי", כשתמימות הופכת לציניות, כש"תנו לי" הופך ל"מגיע לי". אבל גם חוטי הביקורת הנמצאים שם בחציו השני של הסרט (שקל לדמיין את הכתבים הפוליטיים מפענחים לנו בימים הקרובים מי הוא בן דמותו של מי במציאות שמאחורי הסיפור הקולנועי) לא משנים את העיקר – זה סרט על תמימות, שליחות ואמונה. ואם יש סרט בעולם שבו דאוס–אקס–מכינה הוא הדבר הכי הגיוני בעולם, זה הסרט הזה. אלוהים אכן מגיע מהמכונה (מכונת הפקס, במקרה הזה), אבל רק אחרי הרבה מאוד תפילות.

(פורסם ב"כלכליסט", 26.7.2018)

ציוץ