06 אוגוסט 2019 | 06:01 ~ תגובה אחת | תגובות פייסבוק

“מהיר ועצבני: הובס ושואו”, ביקורת

“הובס ושואו”. מהיר ועצבני 8.5

דיברתי על “הובס ושואו” בפתיחת פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן

כמה נחמד היה לכתוב ביקורת על קומדית מסע בזמן בריטית שנונה שמחברת בין הפילוסוף האנגלי תומאס הובס, המחבר של לוויתן“, ובין המחזאי גורגברנרד שואו, שכתב את פיגמליוןונולד 300 שנים אחר כך. אבל למרבה הצער הובס ושואוהוא מפגש הפסגה המיותר לחלוטין בין שני גיבורי תרבות אחרים: הובס (דוויין גונסון) הוא סוכן פדרלי אמריקאי ושואו (גייסון סטייתם) הוא מתנקש בריטי ומאז מהיר ועצבני 7″ הם שונאים זה את זה. סרט הקיץ החדש – שכבר מכר 150 אלף כרטיסים בסוף השבוע הראשון שלו בישראל – מפגיש את שתי הדמויות האלה מסרטי מהיר ועצבניבמה שנראה כמו פרק הפיילוט לסיטקום חדש: הם שונאים זה את זה, הם הפכים מוחלטים (האחד אלגנטי ומטופח, השני אמריקאי), הם יורדים אחד על השני, אבל הם חייבים לעבוד יחד כדי להציל את העולם מידיו של נבלעל (אידריס אלבה), שרוצה להניח את ידיו על וירוס חדש כדי לדלל את אוכלוסיית העולם (הוא לא רק נבל, הוא גם גנב, זו הרי גם היתה התוכנית של תאנוס).

מה שמוצג בפרסומים כסרט הספיןאוף של סדרת מהיר ועצבני” – שמצמצם לשתיים בלבד את חבורת הדמויות הענקית שרק הולכת וגדלה מסרט לסרט, ושנועד למלא את הזמן בין מהיר ועצבני 8″ ועד שיגמרו את הצילומים של מהיר ועצבני 9″ המתוכנן ליציאה בשנה הבאה הוא בעצם אקט של פוטש, ניסיון לחטוף את המותג מהיר ועצבנימתחת לידיים של וין דיזל. הסרט הזה הוא גט כריתות יקר שבו גונסון, שהצטרף למהיר ועצבניבסרט החמישי, למעשה עוזב את הסדרה אבל לוקח את הדמות שלו איתו ומתחיל לבנות איתה מותג משל עצמו (עם ריאן ריינולדס וקווין הארט כשחקני חיזוק). בעוונותי אזכיר שיש בי נקודה רכה לסרטיו של גונסון ושהאיש הזה וסרטיו האידיוטיים מוצאים חן בעיניי, אפילו על “”פרא” וגורד שחקיםמצאתי מילות סנגוריה. אבל הובס ושואו“, שגונסון הוא אחד ממפיקיו, הוא מפגן נרקיסיזם כל כך חסר חן מצדו, שהוא גורר את הסרט למצולות. בין השאר הוא גורר את העלילה לסמואה באופן מגושם מאוד, שם מתרחשת המערכה השלישית. זו דרכו של גונסון לעשות כבוד למורשת התרבותית של אמו, אבל תפקידו המבדר במואנהשל דיסני עשה את זה הרבה יותר טוב, ועם יותר הומור.

שאלה הוגנת תהיה איך בכלל אפשר להתאכזב מסרט בסדרת מהיר ועצבני“, שממילא מהווה מושא אכזבה למבקרי קולנוע ככל שהפופולריות שלה בקרב הקהל העולמי רק הולכת וגדלה (שלושת סרטי מהיר ועצבניהאחרונים היו הסרטים הכי קופתיים בישראל לאותן שנים). אז כן, היו לנו ציפיות גבוהות יותר מהובס ושואו“, גם בגלל הנוכחות הבדרך כלל אמינה ומבדרת של גונסון, גם בגלל שאחד הדברים המעיקים והרועשים בסרטי סדרתהאם הוא ריבוי הדמויות שהופך את הסרטים למאוד מגושמים, ובעיקר בגלל שדיוויד ליץחתום על הבימוי. חוץ מהעובדה שליץ‘, פעלולן בעברו, חתום על השקת סדרת סרטי גון וויק“, הוא ביים לפני שנתיים את פצצה אטומית“, אחד מסרטי הפעולה המסוגננים והמרהיבים של העשור הנוכחי. שיתוף הפעולה של ליץעם הצלם הישראלי יונתן סלע הפך את פצצה אטומית” (כמו גם את סרטי גון וויק“) למופע בלט של מכות. אז כן, היו ציפיות. אבל ככל שהובס ושואונמשך כך רואים איך הבמאי שדווקא הינדס כמה רגעי פעולה ומרדפים מוצלחים במערכת הראשונה של הסרט הולך ומאבד אחיזה במוצר, שנחטף על ידי הכוכב שלו. תשוו לרגע את השיחות של קיאנו ריבס בתוכניות האירוח כשהוא בא לקדם את גון וויקמול השיחות של דוויין גונסון בשבוע האחרון במסע הקידום שלו את הובס ושואו“. ריבס כל הזמן נותן קרדיט לבמאי שלו, המאסטרמיינד מאחורי קטעי האקשן שהפכו את סרטיו לסנסציה. גונסון לא רק שלא מזכיר את הבמאי, הוא רק מציין שוב ושוב כמה רבה היתה תרומתו הפרטית לסרט, גם ככותב וגם כמי שמדריך את השחקנים שמולו. עלינו להאמין שגונסון דובר אמת, והוא ככל הנראה הבמאי הסודי והאמיתי של הובס ושואו“, וככזה הוא לא רק ויתר על שירותיו של גאון אקשן, אלא שהוא עצמו עשה עבודה בינונית מאוד. סצינת השיא של הסרט מפגש בין משאית ומסוק מבוימת כל כך רע, שהיא גורמת לסצינות הפעולה המלאכותיות והמגוכחות של סרטי מהיר ועצבנילהיראות כמו מופת של עידון. איך כתב תומאס הובס בלווייתן“? “המצב האנושי הוא מצב של מלחמת הכל בהכל“. ככה נראה הסרט, הדמויות נלחמות נגד עצמן, השחקנים נלחמים נגד עצמם מי יקבל יותר זמן מסך, והמפיקים והיוצרים נלחמים נגד עצמם. התוצאה היא הרס מוחלט.

(פורסם ב”כלכליסט”, 4.8.2019)

נושאים: ביקורת

תגובה אחת ל - ““מהיר ועצבני: הובס ושואו”, ביקורת”

  1. דודי מ 6 אוגוסט 2019 ב - 23:19 קישור ישיר

    שני חברים גררו אותי לסרט, זה היה כמעט סבל. החצי השני אמנם סביר בקושי אבל בקושי. חוש הומור ניבזי של רק עלבונות אחד בשני כל הסרט. בושה של סרט. וגם נקודה לסבל- הווליום התמיד גבוה מידי, באולמות המסחריים (יס פלנט, אבל כולם גם), להביא את ה”בום בום” – איזה סבל יה וואראדי. למה אין חוק \ לא אוכפים חוק קיים ? סבל. אני צריך לסבול יותר- כי האולמות רוצים להשוויץ בגודל הרמקולים ? לא דה רוק ולא ג’ייסון סטטהאם יוכלו לסחוב סרט איכותי, בחיים. טראש לילדים קטנים או ערסים. סטטהם היה סביר ב”סייף” (2012, כי תסריט יותר מעניין). וסנאץ’ וסלולר גם (בתפקידים קטנים בלבד), הנה, אפשר לעשות את האקשן פחות מטופש. ומהנה של ממש- עם הזמן חות ופחות כמות של אקשן מהנה חינני. ויותר ויותר מנוכר ואנטיפטי. אני הייתי הולך לישראלים חדשים.. אם רק היה לי יותר זמן וממון. או כאב ותהילה (אלמודובר הנהדר ועקבי). הישראלים הכי מבטיחים ומסקרנים באקרנים (מעטים מידי) הם- אישה עובדת, הרפתקה בשחקים, הצלילה, המוסד, מלים נרדפות (מקום 83 בסרטי העשור של “אינדי ווייר”, גם אם מיקום מוגזם ורשימה אובר אומנותית, מקום 1 מצויין, עדיין). ו 4 הדוקואים- החבר דה ו 21 יום ולילה, שייקה, דר רות. חלק ירדו מרוב האולמות. בטח…גם אשמת הקהל- שנוהר רק ל”מהיר ועצבני” לבום בום. אבל גם אפשר היה לשווק את האומנותיים וישראלים- טוב יותר ולהשאיר בזמן יותר ארוך.


השאירו תגובה