״רוחות קרות״. עצב תהומי

את פודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה הקדשתי השבוע לשני סרטים אמריקאיים שונים לחלוטין באופיים וסגנונם, שמשניהם נהניתי, אבל אחרת. אחד רדוד ומבדר, השני עמוק ושובר לב. לשניהם יש גם פסקולים נפלאים. ״פצצה אטומית״ ו״רוחות קרות״. לחצו על הנגן או הורידו/האזינו כאן

״פצצה אטומית״

במקור, ״Atomic Blonde״.

ראשית, בואו נדבר רגע על יונתן סלע. כבר הזכרנו אותו בעבר כמה וכמה פעמים. ותיקי תעשיית הקולנוע מכירים אותו כבחור צעיר שמתחיל את דרכו במחלקת התאורה של סרטים כמו ״החברים של יאנה״ ו״מסוכנת״, אבל עד מהרה, איפשהו בסוף שנות התשעים, הוא עזב לארצות הברית ובשנים האחרונות הוא עושה שם חיל. החל מפרסומות וקליפים ואז לסרטי פעולה. בימים אלה הוא חתום על שני סרטי קיץ: ״פצצה אטומית״ של דיוויד ליץ׳ ו״רובוטריקים, האביר האחרון״ של מייקל ביי. את ״רובוטריקים״ לא ראיתי, אבל אני חושב שזה מקסים שסלע מצלם סרט של ביי, כי אם אני מפענח נכון את הקריירה שלו, נראה לי שלצלם סרט של ביי היה החלום הגדול שלו. אני מסיק את זה, כי ״פצצה אטומית״ (בו הוא חוזר ומשתף פעולה עם דיוויד ליץ׳, איתו עבד גם ב״ג׳ון וויק״) הוא סרט שכולו ציטוטים סגנוניים מסרטי שנות השמונים, ואני רואה שם המון טוני סקוט, ולא מעט מייקל ביי. אז הנה, הם נפגשו. מעתה אמרו: יונתן סלע הוא הג׳ון שוורצמן הבא.

לקראת סוף ״פצצה אטומית״ אנחנו רואים קטע מתוך ״חדשות אם.טי.וי״ עם קורט לודר, מהדורה מ-1989. הוא עושה טיזר לאייטם שיבוא בהמשך המהדורה: ״ועוד מעט נדבר על הטרנד הכי חם השנה במוזיקה: הסימפול. האם מדובר באמנות או בפלגיאט?״. זו אחת מכמה וכמה בדיחות קטנות החושפות את רמת המודעות העצמית שבתוכו נע הסרט הזה. ״פצצה אטומית״, המתרחש בברלין 1989, הוא כולו סימפול. ולכם נותר רק להחליט האם מדובר באמנות או בפלגיאט.

״פצצה אטומית״ הוא סרט מהנה בדיוק בגלל שהוא כמו אוסף להיטים מהאייטיז. הלהיטים שהיינו סנובים לגביהם בזמן אמת, והיום אנחנו מתרפקים עליהם בנוסטלגיה. זה סרט שמזכיר לי שבקולנוע יש משהו שמדבר אליי לא פחות מאשר תסריט עמוק ומסר מחודד – וזה וירטואוזיות. התסריט של ״פצצה אטומית״ הוא מפות של העתק-הדבק מכל סרטי הביון מאז ג׳יימס בונד ועד ״זהות אבודה״, אבל ליץ׳ – איש פעלולים בעברו – רק מוצא את הצידוקים כדי להביא את גיבורתו (שרליז תרון) אל סצינת המרדף/מכות/יריות הבאה. ושם הוא מציג רצף מסחרר של פעלולי קרקס מבדרים מאוד. עד שהוא מגיע לגרנד פינאלה, לשואו-סטופר, לסצינת האקשן במערכה השלישית בה הגיבורה נלחמת באגרופים חשופים נגד קבוצת קציני ק.ג.ב במורד גרם מדרגות בשוט רצוף אחד של שבע דקות (שמסתיים במרדף מכוניות מסחרר). כן, אני יודע היטב שבימינו שוט של שבע דקות הוא למעשה התכה דיגיטלית בלתי נראית של 3-4 שוטים קצרים יותר, אבל זו עדיין סצינה מרהיבה ומסחררת שהופכת את ״פצצה אטומית״ לסרט שכמעט בכל פינה שלו תפס אותי בהפתעה. הסצינה הזאת, על גרם המדרגות, נראית לי כמו המחווה של ליץ׳ לסרט האקשן התאילנדי ״טום יונג גונג״ עם טוני ג׳ה – שם הוא חיסל במו ידיו שורה של בריונים במעלה המדרגות, וכאן זה במורד המדרגות. וזה משגע.

״רוחות קרות״

במקור, ״Wind River״, על שם השמורה האינדיאנית בוויאומינג בה מתרחש הסרט.

נפתח עם הסופרלטיב: זה אחד הסרטים היפים ושוברי הלב שראיתי השנה. למרות שהוא מתנהג כמערבון, יש בו משהו ממוטט. זה סרט שליבו ספוג יגון ועצב נורא. טיילור שרידן, שכתב וביים, התבלט בשנים האחרונות כאחד התסריטאים המרתקים באמריקה: תחילה שמנו לב אליו בזכות התסריט ל״סיקאריו״ שביים דניס וילנב, ובשנה שעברה הוא כתב את ״באש ובמים״ שביים דיוויד מקנזי. ״רוחות קרות״ הוא סרטו הראשון כבמאי. יש שני דברים שמאפיינים את שלושת הסרטים האלה: הראשון הוא שמבחינה ז׳אנרית שלושתם פועלים בתוך גבולות הגזרה של ז׳אנר המערבון. הדבר השני הוא שבתוך העולם הז׳אנרי של סרטים העוסקים במרדף של אנשי חוק נגד פושעים (ב״סיקאריו״ וב״רוחות קרות״ אנחנו בצד החוק, ב״באש ובמים״ אנחנו בצד הפושעים), יש כאן למעשה סיפור גדול יותר, המציג את אמריקה של ימינו, ואת האינטסים הכלכליים שיוצרים חוקים חדשים, על-מוסריים. ״רוחות קרות״ לכאורה מדבר על המשך המאבק של האדם הלבן נגד הילידים האינדיאניים, אבל לכיבוש המערב יש כיום פנים חדשות: זהו כיבוש תאגידי, של חברות נפט שמשתלטות על חלקות אדמה ויוצרות מתחמים אקס-טריטוריאליים, עם חוקים משל עצמם. אבל לא משנה מה הסיפור, בסרטיו של שרידן עד כה זה יסתיים בשואו-דאון עם אקדחים שלופים.

שרידן יוצר בסרט הקבלה בין היחס של הלבנים לאדמה ובין היחס שלהם לילידי אמריקה. האדם הלבן אונס את האדמה ומנצל אותה, האדמה שהאינדיאנים מקדשים, בדיוק כמו שהוא אונס את בנות האינדיאנים. תחושה של בעלות. אל תוך תעלומת רצח, כשמתגלית גופתה של צעירה שנאנסה ומתה בשלג בשמורה, נכנסת סוכנת אף.בי.איי צעירה (אליבת אולסן) שכל העולם הזה זר לה. היא מגיעה לערבות השלג הישר מהמדבר של לאס וגאס, ללא ניסיון, ללא ציוד וללא ביגוד מתאים. היא שם כי פתרון תעלומת מותה של צעירה אינדיאנית נמצאת הרחק במורד סדרי העדיפויות של הבולשת הפדרלית. אבל היא מבינה מהר מאוד מה קורה שם, ושיש כאן סיפור שהוא לא רק נקודתי אלא מתמשך, והיא לא מוכנה להרים ידיים. לצד הסוכנת נמצא אחד מתושבי המקום (ג׳רמי רנר), צייד ברשיון. האיש שמוזעק לצוד את חיות הבר שטורפות את עדרי המקומיים. וזה בדיוק מה שהוא רוצה לעשות גם עם חיות הטרף האנושיות שטורפות את צעירות השמורה. רנר מגלם אדם שחי מחוץ לאלמנט שלו ואולי משלם על כך מחיר: אדם לבן שהתאהב באשה אינדיאנית וחי איתה בשמורה. ילדיו הם בני תערובת, ואירוע טראגי בעברו מפרק את המשפחה. רנר מביט בשתי הנשים הצעירות שמולו ורואה דימויים של משפחתו – מצד אחד, האשה האינדיאנית המתה, חברתה הטובה ביותר של בתו; מצד שני החוקרת הבלונדינית, שלובשת את בגדי החורף של בתו ולרגעים הוא עושה דאבל-טייק מכמה שהן דומות.

אם העלילה הראשית של המאבק בין האדם הלבן ליליד היא זו שמעניקה לסרט את אלמנט המתח שבו – סרט שבבסיסו מרדף ובסופו קרב אקדוחנים – הרי שעלילת המשנה היא זו שהופכת את ״רוחות קרות״ לטרגדיה קורעת לב. עלילת המשנה עוסקת בקשר שבין הורים וילדיהם. הרצון של הורה להגן על ילדיו וההבנה האיומה שזה לא תמיד אפשרי. מבחינת האפקטיביות הרגשית, כמו גם הסביבה הקפואה והאדם שמסתובן עם צל של יגון סביבו, ״רוחות קרות״ הוא ה״מנצ׳סטר ליד הים״ של השנה. תוסיפו לכך את המוזיקה המצמררת ומקפיאת הדם של ניק קייב (יחד עם וורן אליס), ואתם מקבלים דרמה אלימה, מעיקה וטורדת שלווה של עולם פראי, מחוץ לזמן ומחוץ לחוק, שבו אתה צד או ניצוד.

============

על שני הסרטים האלה תוכלו לשמוע בהרחבה, כולל קטעים מהפסקולים שלהם, בפודקאסט הקולנוע שלי.

ציוץ