16 ספטמבר 2019 | 06:02 ~ 2 תגובות | תגובות פייסבוק

“אחוזת דאונטון” (הסרט), ביקורת

“אחוזת דאונטון”. סיפור קטן, מסך גדול

בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה דיברתי השבוע על “אחוזת דאונטון”. האזינו כאן

ארבע שנים אחרי שירדה מהאוויר ושש עונות אחרי בכורתה, חוזרת אחוזת דאונטוןלחיינו, הפעם כסרט קולנוע. יוצר הסדרה, גוליאן פלוז (זוכה האוסקר על גוספורד פארק“, בדיעבד מעין פיילוט לדאונטון“), קיבץ את כל שחקני הסדרה ושם עליהם כמנהיג במאי טלוויזיה אמריקאי (שומו שמים), שמוכיח שגם אם מעבירים סדרה מהטלוויזיה למסך הקולנוע זה עדיין לא הופך אותה לפחות טלוויזיוניות. עם עלילה שהיתה יכולה לאכלס פרק תחילת עונה סביר, הסרט אחוזת דאונטוןמוכיח היטב שההבדל בין טלוויזיה וקולנוע אינו גודל המסך אלא עומק התובנות ורוחב הרגשות, וכל אלה נעדרים לחלוטין מהסרט שהוא מקרה מובהק של השלם הקטן באופן משמעותי מסך חלקיו.

כמו ילדים רבים בישראל הפוסטמנדטורית, כך גם דיירי אחוזת דאונטון ביורקשייר חיים את חייהם כחזרה גנרלית תמידית לגינונים שיהיה עליהם להפגין לו יום אחד מלכת אנגליה תגיע לביקור. והנה, כמו פנטזיה שמתגשמת או כמו פרק הקרוסאובר בין הסיקוול לאחוזת דאונטוןוהפריקוול להכתר” – יום אחד ב1927 המלך גורגהחמישי (האיש, לא הרחוב) והמלכה מרי (האשה, לא הספינה) אכן מגיעים לביקור. זה מכניס ללחץ את דיירי הקומות העליונות, שמבינים שהם עניים מרודים בהשוואה למלך ופמלייתו ושהבית נראה נורא, וזה מטריף את עובדי קומת המרתף הנאמנים, שמגלים שהמלך מביא איתו צוות שיחליף אותם למהלך הביקור והרי משאת ליבו של כל משרת, מתברר, היא לשרת את המלך והמלכה. ואילו אנו הצופים מבינים שלשחקנים שהיו חביבים על מסך הטלוויזיה אין את הכריזמה למלא את מסך הקולנוע (למעט מגי סמית, שלא רק קיבלה מפלוז את השורות הכי טובות, אלא ממילא היתה תמיד בכמה מידות גדולה על הסדרה כולה).

כותב שורות אלה לא היה ממעריצי הסדרה וממילא צפה במעט מאוד ממנה, אבל מעט החן שהוא מצא בה היה התנועה קדימה של העלילה במקביל להיסטוריה של תחילת המאה העשרים. לב הסדרה היה התיאור איך אירועים כמו טביעת הטיטאניק (שם מתחילה הסדרה) ומלחמת העולם הראשונה (שם מתחילה העונה השניה) משפיעים על החברה הבריטית ומניעים אותה בהדרגה הרחק מהערכים הוויקטוריאניים והאדוארדיאנים של המאה ה19 ולעבר חברה שבה גם לנשים לבני מעמד הפועלים יש זכויות. לכן מאכזב לגלות שסרט הקולנוע כה מוטרד מהדר וגינונים, כשהוא שוכח את הלב הפרוגרסיבי שהוליד את הסדרה מלכתחילה, סדרה שהציגה את החיים באחוזת דאונטון כקלקול חברתי ולא כאוטופיה.

מפיקי הסרט אמרו השבוע בראיון שאם הקהל יאהב את הסרט ויהפוך אותו ללהיט הם יעשו לסדרה עוד סרטי המשך אנא מכם, ותרו על הסרט כדי שהם יוותרו על הרעיון. לא רק כי הסרט מיותר, אלא כי אחד עשוי לתהות מה הטעם בכלל בהתקדמות קדימה בטיימליין של משפחת קראולי: ככל שהעלילה תנוע הרחק ממלחמת העולם הראשונה לעבר מלחמת העולם השניה כך ילך ויישחק מעמדה של האריסטוקרטיה הבריטית, וגינוני הבדלי המעמדות שבין האדונים והמשרתים יילך ויצטמצם, כשמשפחת קראולי בוודאי תתחיל לאבד את הונה בעוד משרתיה יתחילו לעמוד על זכויותיהם הסוציאליות. הסרט הבינוני מסתיים בנקודה שבה העלילה מתחילה להיראות כמו המאה העשרים המוכרת לנו (לאחוזה יש יורשת, להבדיל מהחוק שחייב גבר כיורש איתו התחילה הסדרה 15 שנה לפני כן), ועדיין משמרת את הבדלי המעמדות הבולטים בין קומות הבית. סרטי המשך, לו יעשו, רק ישברו את ליבם של מעריצי הסדרה שייראו איך גיבוריהם בהדרגה מאבדים את מעמדם, הונם ולבסוף מן הסתם גם את אחוזתם. עדיף לסיים כאן.

(גרסה מורחבת לביקורת ב”כלכליסט”, 15.9.2019)

נושאים: ביקורת

2 תגובות ל - ““אחוזת דאונטון” (הסרט), ביקורת”

  1. אביגיל 16 ספטמבר 2019 ב - 8:36 קישור ישיר

    שנייה, אז בטלויזיה אין עומק תובנות ורוחב רגשות? לא סביר יותר שדאונטון אבי, ספציפית, היתה ממתק נוסטלגי עם עומק של שלולית, שלא מלמד לכאן או לכאן על יכולות המדיום כולו?

    (דרך אגב, צפיתי בסך הכל באולי עשר דקות מהסדרה, אבל אני די בטוחה שאין לאחוזה יורשת. הבת הבכורה התחתנה עם היורש, שלאחר כך מת, ובנה הקטן הוא היורש העתידי.)

  2. אבי 17 ספטמבר 2019 ב - 9:19 קישור ישיר

    *מגי סמית’


השאירו תגובה