"איפה את, ברנדט". האשה בונה, הגבר הורס

בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה דיברתי השבוע על "איפה את, ברנדט", החל מדקה 15:00. האזינו כאן או כאן

בואו נדבר רגע על ריצ'רד לינקלייטר. הנה במאי בעל שם, כזה שסרט חדש שלו אמור לעורר עניין והתלהבות והוא אכן חתום על סרטים נערצים ("התבגרות" וטרילוגיית "לפני הזריחה", "לפני השקיעה" ו"לפני חצות" הם המפורסמים ביותר שלו, אבל נדמה שלכל אחד יש סרט אחד של לינקלייטר שהוא מבחינתו סרט פולחן פרטי – עבורי זה "רוק בבית הספר"). אבל שוב ושוב אנו מגלים שלרוב הסרטים שלינקלייטר מביים יש בעיה חמורה של כריזמה, לאיש יש קצב יצירה מרשים למדי, אבל רובם הגדול של סרטיו נותרים זניחים ונשכחים. אני מעלה את זה דווקא כשבבתי הקולנוע מציג "איפה את, ברנדט", שהוא סרט מקסים, בוודאי בהשוואה לשני סרטיו הקודמים, "חברים לחיים" ו"כולם רוצים את זה", שהתנדפו לשכחה. אבל גם במקרה של "ברנדט", לאורך כל הצפייה קשה להתנער מהתחושה שלינקלייטר היה האיש הלא נכון למשימה, ושהיו במאים אחרים – ובמקרה הספציפי הזה אולי דווקא במאיות – שהיו הופכים את "איפה את, ברנדט" לסרט הרבה יותר משמעותי וחיוני. לינקלייטר מביים את סרטיו באפתיות נטולת חיוּת ואנרגיה.

"איפה את, ברנדט" הוא עיבוד לספרה של מריה סמפל. הסרט מספר על ברנדט פוקס (קייט בלנשט), אדריכלית מפורסמת שפרשה מעולם האדריכלות וברחה לחיי אלמוניות, מלוס אנג'לס שטופת השמש אל סיאטל הגשומה תמיד. אחרי שראתה איך גבר עשיר מחריב את יצירת המופת האדריכלית שלה, היא מתמודדת עם הטראומה המקצועית על ידי השתבללות לתוך עצמה, ביתה ומשפחתה. היא פרשה מהמקצוע (שמוצג בסרט כגברי כולו) וכעת ברנדט נמנעת מקשר אנושי עם שכניה ומסתגרת עם בתה ובעלה בבית ישן, מוזנח ורעוע, שהוא כמו פצע מוגלתי באמצע שכונת יוקרה, שאת חדריו הפנימיים היא הופכת ליצירות אמנות יחודיות שאיש לא רואה. כשהבת מבקשת לצאת לטיול משפחתי לאנטרקטיקה, ואחרי ניסיונותיה האגורפוביים של האם להתחמק ממנו – שכוללים כמות כפייתית של שופינג והצטיידות בתרופות נוגדות בחילות וחרדות – ברנדט מקדישה את החצי השני של הסרט כדי לצאת מהקונכיה שלה, ולהיעלם לכולם בתוך הרפתקאה משל עצמה.

אז מה יש בכל זאת בלינקלייטר שהפך אותו, למרות הפסיביות של סרטיו, ליוצר כה בולט כבר 30 שנה? זה חייב להיות הכבוד שלו למילים: הוא אוהב מילים והוא אוהב כשהדמויות שלו מדברות. זה מה שהופך את החצי הראשון של "ברנדט" לחלק המוצלח בסרט. החצי הזה, בו ברנדט עדיין מסוגרת בביתה, כולו גדוש מלל. הוויס–אובר של הבת, שמספרת את הסיפור (תחבולה שנעלמת בחצי השני של הסרט); הווידויים של האם שמכתיבה אימיילים אובססיביים לעוזרת האישית הווריטואלית שלה בהודו; השיחות הארוכות של כל הדמויות עם דמויות משנה זניחות שכל תפקידן הוא להיות שם ולהקשיב. משפחת פוקס מדברת בלי הרף, מתוודה ונפתחת, רק לא האחד מול השניה. הם מדברים רק מול זרים או מכשירים. ולינקלייטר מביים דיאלוגים כמו שבמאים אחרים מביימים סצינות מרדפים. בסצינות האלה הוא קם לחיים, זה ממש מעניין אותו. והוא גם סומך על האינטליגנציה של צופיו. במקרה של "ברנדט", יש סיפור משנה שלם המועבר על ידי עיצוב בלבד, בסרט על אדריכלית שמגדירה את עצמה כ"פותרת בעיות בעלת טעם טוב" (אחרי שבחצי הראשון היא היתה "עושת הבעיות"). הבית הענק שבו ברנדט חיה עם משפחתה והפך להיות פרויקט החיים שלה הוא לוקיישן מדהים – אין חדר בבית שנראה דומה מבחינה עיצובית למשנהו, ואין שתי סצינות שמתרחשות באותו חדר פעמיים. ווס אנדרסון היה הופך את זה לעיקר הסרט (וקשה שלא לחשוב על אנדרסון כבצאי אפשרי לסרט, בעיקר כשנדמה שבלנשט עושה כאן איזשהו חיקוי משונה לטילדה סווינטון), אבל לינקלייטר משאיר את עיצוב התפאורה ברקע, למי שירצה לשים לב אליו. וכך גם עם עיצוב התלבושות: האופן שבו ברנדט מחליפה בגדים עם שכנתה – המעצבנת בתחילה והמושיעה לסיום – ועוברת מבגדים שחורים לבגדים צבעוניים ופרחוניים, הוא לא רק בדיחה ויזואלית משעשעת, אלא הסיפור כולו. הרגעים הוויזואליים האלה הם גם יתרון הקולנוע על פני הספרות. בסרט שהוא ברובו סימפטי, העיצוב של "ברנדט" והשימוש בו לצרכי הדמות והעלילה הם לא פחות מגאוניים.

אבל כשלינקלייטר צריך להרים הילוך ולעבור משלב הדיבורים אל שלב המעשים, לב ליבו של הסרט, הוא נכנס לקומה. זה היה יכול להיות גרסת פמיניסטית ל"חייו הסודיים של וולטר מיטי", סרטו הנפלא, האנרגטי והמרגש של בן סטילר, או "החיים הכפולים של וולטר", סרט השיקום הנהדר של ג'ודי פוסטר, אבל לינקלייטר הוא במאי של חללים סגורים ולא של מרחבים פתוחים. יש בסרטיו משהו שפוף וכנוע, שעומד בסתירה גמורה לתהליך שברנדט עוברת. ובכל זאת, למרות התחושה שזה היה יכול וצריך להיות סרט גדול יותר, יש משהו שובה לב בסיפור האקסצנטרי והמקסים הזה, ואולי גם בתחושה שלינקלייטר, כמו הגיבורה שלו, נאלץ כאן קצת לצאת מאיזור הנוחות שלו.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 3.9.2019)

ציוץ