09 ספטמבר 2019 | 09:10 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“זה: חלק 2”, ביקורת

“זה: חלק 2”. זה חוזר על עצמו

הדבר הכי מפחיד בזה: חלק 2הוא האורך שלו: 169 דקות. שלוש שעות פחות 11 דקות, בחמש דקות יותר ארוך מהיו זמנים בהוליווד“. תוסיפו 20 דקות של פרסומות וטריילרים ועוד שבע דקות הפסקה (אם השתגעתם והלכתם לראות אותו בהוט סינמה או בסינמה סיטי) ואתם לכודים בסרט אימה של שלוש שעות וחצי. חייבים להכניס את זה לחוקי הזאנר: סרט אימה לא יכול להימשך יותר מ100 דקות. יותר ארוך מזה והאימה מפסיקה להפחיד והופכת להצקה, כמו ציפורניים חורקות על לוח, החוקיות של רגעי האימה ותחבולותיהם נהיים שקופים, רפיטטיביים ומלאכותיים. ואם תגידו אבל זהמלפני שנתיים היה שעתיים וחצי, מה כבר הביג דיל סביב 20 הדקות האלה“, נענה לכם: “זה העניין! כשהסרט מצוין, שעתיים וחצי עוברים מהר; כשהסרט איום, שלוש שעות הופכות למועקה גדולה עם מעט מאוד רגעים מתגמלים“.

לפני שנתיים היה לנו חיזיון. “זה“, עיבוד קולנועי לחצי מספרו עב הכרס של סטיבן קינג מ1986, הפך להצלחת ענק מוצדקת לחלוטין. סימנו את הבמאי הארגנטינאי אנדי מושייטי (שכבר התגלה לטובה במאמא“) כהבטחה גדולה, כמי שמצליח לעטוף את רגעי הבהלה ברגעים של תובנות ונחמה. “זההיה בבסיסו סרט התבגרות שתרגם את הבהלה של בני נוער בדרכם אל הבגרות לפחד ממשי. זה התמהיל המובהק של סטיבן קינג לייצג פחד פנימי, פסיכולוגי, טבעי, על ידי סיטואציות מוחשיות מפלצתיות ועלטבעיות. הפחד מתחיל במוח ובתת-מודע, אבל פורץ ממנו החוצה אל החיים כשהסיוטים מתגשמים והופכים לאמיתיים ואף לקטלניים.

הספר והסרט עוסקים בליצן רצחני בשם פניווייז, יציר הגיהנום שניזון מפחדם של ילדים וצד אותם. שבעת גיבורי הסיפור מתמודדים עם כל מה שמבעית אותם בגיל 13אהבה ראשונה, הורים מתעללים, בריונות, זרות, זהות מינית. לכל אחד מהם היה את הזההזה שהפחיד אותו, וזכה לקבל מניפסטציה מפלצתית באדיבות פניווייז, שידע ללחוץ לכל אחד מהם על רגשות האשמה וחוסר הביטחון שלו. כדי להביס אותו, היה עליהם קודם כל להתבגר, להתגבר ולהתאחד. “זההיה דימוי נפלא לסערת הרגשות של גיל ההתבגרות והומאזנפלא לסרטי שנות השמונים, תור הזהב של סרטי ההתבגרות, והוא גם היה סרט אימה שבוחן את השפה עצמה, מתאר את הזה“, את הדבר שאין מילה מדויקת עבורו, או שאי אפשר להזכיר את שמו, המשהושמפחיד אותנו כל כך שנעדיף להצביע עליו ולקרוא לו זהמאשר למצוא מילה ספיציפית ומדויקת עבורו. “זהמייצג אימה כללית וקולקטיבית.

סרט ההמשך החפוז והמגושם שמגיע עכשיו מעבד את החצי השני של הספר, שהוא למעשה הבשבילה גיבורים עפיםשל סטיבן קינג, תקופות בחיים של חבורה שבסיס החיבור שלה הוא האהבה שלהם לנערה אחת. 27 שנה אחר כך, ב2016, הילדים שהתבגרו והדחיקו את הסיוטים שחוו, מוזעקים בחזרה לעיירת הולדתם כשפניווייז חוזר בתום 27 שנות שנת בחורף שלו. עכשיו מגלמים אותם גסיקה צסטיין, גיימס מקאבוי, ביל היידר ועוד שלושה אלמונים. נאמנים לברית שהם כרתו בילדותם, הם צריכים להילחם בליצן כמבוגרים, שהחיים עבורם הם כישלון או העמדת פנים, חיים שבהם הם ממחזרים בזוגיות ובעבודה את מערכות היחסים המשפחתיות הרעילות שבתוכן הם גדלו. אבל כל מה שעבד נהדר בסרט הראשון לא קיים יותר בסרט השני הנוסטלגיה לשנות השמונים, המחוות הקולנועיות, הטיפול הרגיש בנפש האדם, הנגיעות המדויקות בפחדים אוניברסליים. כל מה שהיה הגיוני ומעורר הזדהות כשהגיבורים היו בני 13 הופך להיות מופרך ומתסכל כשהגיבורים הם בני 30 40, וכל מה שעבד בסרט הראשון ממוחזר בסרט השני. וכשהסרט מנסה לעקוב אחרי שש דמויות, ולהציג איך כל אחת מהן פוגשת מחדש את פניווייז ומפלצותיו, אנחנו מקבלים שש סצינות זהות שחוזרות על עצמן ומדללות כל אפקטיביות לבהלה. אמנם, יש בו כמה רגעים יפים של מחשבה ויזואלית, ולכל הפחות הסרט מצליח להפגין חוש הומור שחור ומוצלח, שהופך אותו למעין קברט מפלצות שמבכר את המגעיל על פני המבהיל.

(גרסה מורחבת לביקורת ב”כלכליסט”, 8.9.2019)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה