28 מרץ 2019 | 16:51 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“עם הגב לקיר”, ביקורת

“עם הגב לקיר”. כלבי אשמורת

את שני סרטיו הראשונים של ס. קרייג זאלר אפשר היה לראות בארץ רק בפסטיבלי קולנוע ובערוצי הסרטים, בשניהם זאלר הציג את עצמו לעולם בתור הבמאי הכי אלים וקיצוני שפועל עכשיו בשולי הקולנוע האמריקאי. “בון טומהוקהיה מערבון אולטרהאלים עם קורט ראסל; “מהומה באגף 99″ היה דרמת כלא סופר אלימה עם וינס ווהן. עכשיו סרטו השלישי, “עם הגב לקיר” (“Dragged Across Concrete”), מתגנב בחשאי, ללא פרסום ויחסי ציבור, אל בתי הקולנוע בארץ, והבודדים שיספיקו לראות אותו יגלו את אחד הסרטים האלימים, המבעיתים, מעוררי האימה והחלחלה שנראו בקולנוע האמריקאי המסחרי בשנים האחרונות, יצירה שכולה קיצוניות שעתיים וחצי אורכה, והיא מכילה רגעים של אלימות מעוררת פלצות. אם האורך והאיברים הכרותים לא הבריחו אתכם מהאולם יש סיכוי שגיליתם כרגע את הסרט הגדול הראשון של 2019.

זאלר שכל בחירה שהוא עושה בסרטו נועדה להיות מעוררת מחלוקת מלהק לתפקיד הראשי את מל גיבסון, שעדיין נחשב על ידי הוליווד כנכס מסוכן לסרט, אחרי סדרה של אירועים אלימים, שבשיאם נעצר אחרי שתקף שוטר ב-2006 ותועד משתמש בביטויים גזענים ואנטישמיים. נדמה שהטמפרמנט הנפיץ של גיבסון דווקא מתאים לאופי סרטיו של זאלר ולאווירת ה”פאק יו” שנושבת מהם.

גיבסון מגלם בסרט בלש משטרה שמושעה מעבודתו אחרי שתועד מכה חשוד. מצבו הכלכלי קשה, אשתו חולה בטרשת נפוצה ושכונת המגורים שלהם אינה בטוחה עבור בתו המתבגרת. הוא שכנע את השותף שלו (וינס ווהן) לשדוד חבורת שודדי בנק. מנגד, אנחנו מתוודעים בתחילת הסרט עם מי שיהיה הגיבור השני של הסיפור הסימטרי הזה: אסיר משוחרר שיוצא מהכלא אחרי ששילם את חובו לחברה שדחפה אותו לחיי פשע ועליו לפרנס כעת את אמו ואת אחיו הצעיר והנכה. גם הוא זומם לשדוד את אותה קבוצת שודדי בנק והוא משכנע חבר ילדות שלו להצטרף אליו. השוטר והפושע, שניהם נדחפים מתוך יאוש בגלל חברה שלא מממנת את טיפולי הבריאות של אזרחיה – אל מעשה פשע נואש. ובתווך, נמצאת חבורת השודדים קבוצה קיצונית וחסרת רחמים שלא תהסס לרצוח בדם קר כל מי שיעמוד בדרכה אל השגת מטילי הזהב.

הסרט הארוך והאיטי הזה נראה אפל, מחוספס וקודר כמו סרטי הפשע של תחילת שנות השבעים פקינפה, פרידקין ובני דורם. הוא ארוך ואיטי ולוקח לו זמן להגיע לרתיחה. רק באמצע הסרט, אחרי הקדמה ארוכה מאוד, זאלר חושף את שריריו כבמאי וקוח אותנו למרדף שרק ילך ויהפוך אלים יותר ויותר ככל שיימשך. אפשר לחשוב על זאלר כעל טרנטינו בהילוך איטי. “עם הגב לקירהוא קצת כלבי אשמורתשלו, סרט שודים שמתפרק לרסיסים. גם זאלר כותב שורות דיאלוג מצוינות, אבל הוא נותן לסצינות מרווח נשימה והרהור, שנראה מתסכל בתחילה אבל מוצדק בסיום.

באמצע הסרט מופיע סיקוונס ארוך המציג סיפור צדדי של דמות משנית ואגבית. מעין סיפור קצר ונורא, קורע לב ובלתי נסבל, שבעצם מבהיר מה הרעיון של הסרט כולו. השאלה הגדולה בסרט היא מה תפקיד האלימות בו. למה הסרט הזה הולך כל כך רחוק באופן שבו הוא שוחט את דמויותיו. האם הבמאי הוא אדם חסר רחמים שמתענג כשהוא מתעלל בדמויותו ובצופיו? יש במאים כאלה, שמשתמשים בסרטיהם כדי לייסר את הצופים. אבל זאלר מגיש מנה מורכבת שמכילה גם את האימה אבל גם, לרגעים קצרצרים, הומור ונחת. הוא בהחלט במאי מופרע, אולי אפילו פסיכופת, ואין ספק שנקודת המבט שלו פסימית להחריד, אבל הוא לא מתענג על הסבל של דמויותיו, הוא מבכה אותו. הוא רואה את האלימות סביבו ולא רוצה לייפות או להסתיר אותה, אלא לחשוף אותה, לזעזע באמצעותה. זאלר יוצר סרט עם גלריה של דמויות שכולן משלמות מחיר דמים על הפערים הכלכליים של החברה האמריקאית. כדי לשרוד כלכלית הם יוצאים לעבודה, מתנתקים מבני המשפחה ולא תמיד חוזרים הביתה. זו חברת טרף, והוא מציג את החברה האמריקאית כאיטליז ואת האזרחים כבשר הציד. הסרט הזה מבריק מבחינה קולנועית, ומטלטל את צופיו באופן כמעט טראומטי.

(פורסם ב”כלכליסט”, 28.3.2019)

נושאים: ביקורת

השאירו תגובה