28 מרץ 2019 | 16:12 ~ 0 תגובות | תגובות פייסבוק

“עץ תאנה”, “מראות שבורות”, “הד”: שלושה סרטי ביכורים, שלוש התחלות טובות, שלושה סופים בעייתיים

“מראות שבורות”. שלושה סרטי ביכורים, שלושה זרים זהים

בשבוע שעבר עלה בבתי הקולנוע הסרט ״עץ תאנה״, שביימה עלמוורק דוידיאן; היום עולה ״מראות שבורות״, שביימו אמרי מטלון ואביעד גבעון; ובעוד כמה שבועות ייצא ״הד״, שביימו אסף שניר ועמיקם קובנר. שלושה סרטי ביכורים ישראליים מרשימים ויזואלית עם רעיונות קולנועיים יפים, שהתחרו לפני שנה על פרס אופיר, הוצגו בפסטיבלים המקומיים, ומציגים חמישה יוצרים שיהיה מעניין לעקוב אחריהם (מבין החמישה רק לקובנר יש כבר קרדיט באורך מלא באמתחתו, כשביים לפני חמש שנים את ״עיר מקלט״). אבל הם גם חושפים נקודת תורפה בעייתית שחוזרת על עצמה אצל הדור הצעיר של יוצרי הקולנוע בארץ.

נתחיל עם הצד החיובי המשותף לשלושת הסרטים: כולם נראים טוב, לא מעט בזכות העובדה שצילם אותם אותו צלם: דניאל מילר, שעל הצילום של ״עץ תאנה״ זכה בשנה שעברה בפרס אופיר. מילר הוא כרגע צלם הקולנוע הכי עסוק בארץ והשנה תמצאו את שמו על הפוסטרים של לא פחות משישה סרטים – שלושת הנ״ל וגם ״אשה עובדת״ של מיכל אביעד, ״נפילות״ של ארז תדמור ו״סאבלט״ של איתן פוקס.

למרות ששלושת הסרטים האלה שונים זה מזה מבחינה סגנונית, העין של מילר מעניקה להם עוצמה ויזואלית מרשימה. מילר מצליח להגשים את הרעיונות הצורניים המעניינים של הבמאים שלו, אבל הצילום הנאה לא מצליח להציל את הסרטים מהבעיה העיקרית שלהם: הם לא יודעים לספר סיפור.

“עץ תאנה”. שלושה סרטים שצילם דניאל מילר

שלושת הסרטים מתחילים עם נקודת מוצא מרתקת. ״עץ תאנה״, שצולם באתיופיה, מספר את זכרונותיה של הבמאית כילדה באדיס אבבה של 1989, ימי מלחמת האזרחים, ורגע לפני עלייתה ארצה (זהו הראשון מבין שני סרטים שהופקו כמעט במקביל ומספרים סיפור דומה על חוויית ההגירה מאתיפיה לישראל. השני, בבימויו של בזי גטה, נמצא בשלבי עריכה מתקדמים). ״מראות שבורות״ הוא דרמה משפחתית המספרת על נערה (שירה האס) שבורחת מהבית, בו היא זוכה ליחס מתעלל מצד אביה (יפתח קליין), איש צבא קפדן. בעוד היא מתמודדת עם השלכות מעשיה וטעויותיה, היא מגלה את המקור לטראומה שהפכה את אביה למי שהוא. ו״הד״ הוא פילםנואר העוסק בבעל החושד שאשתו בוגדת בו ומתקין אמצעי האזנה המקליטים את שיחות הטלפון האינטימיות שלה. שלושת הסרטים אכן מתחילים באופן מסקרן וסוחף מאוד, כשהם מזמינים את הצופים להקשיב לסיפור שפתיחתו מקורית למדי. אבל אז משהו משתבש.

בניגוד למה שנוטים לחשוב, סרטים לא חייבים להתמקד בסיפור, בנראטיב או בעלילה. יש לא מעט סרטים ויוצרים שמתייחסים לקולנוע כאל פיוט ולא כאל פרוזה. טרנס מאליק, למשל, הוא אולי הקיצוני מבין הבמאים המפורסמים בני זמננו שמסרט לסרט משיר מעליו כל זכר לעלילה קונווציונלית וממיר אותה בהתבוננות פואטית בטבע ובבני אדם. הלוואי שעוד יוצרים ישראליים היו בוחרים בנתיב הזה (חוץ מאבישי סיון). בפתיחת ״עץ תאנה״, שאכן מציג במרכזו עץ תאנה גדול שמתחתיו מסתופפים שני גיבורי הסרט, קשה שלא לחשוב על מאליק והעיסוק שלו בטבע. מאליק הוא ממשיך דרכם של שמות כמו אנדריי טרקובסקי, מיכאלאנג׳לו אנטוניוני ותיאו אנגלופולוס, יוצרים שלימדו אותנו שעלילה סוחפת ומלאת תפניות, דמויות בעלות מניעים ברורים, ורצף של סיבות ותוצאות, הן מוסכמות מסחריות מקובלות ואפשריות אבל לא הכרחיות. שלושת הסרטים האלה, שמתחילים באופן נינוח, עם נקודת מבט ויזואלית מעניינת (הדימויים הסמליים של ״הד״ העוסקים בשמיעה, אוזניים ומנהרות – מרתקים במיוחד), יוצרים את הרושם שאולי יש כאן ניסיון אחר למלאכת הסיפור, כזו שמעדיפה אוירה על פני עלילה. והלוואי שאכן כך היה. לו שלושת היוצרים האלה היו מעדיפים את המופשט על פני הקונקרטי, שלושת הסרטים שלהם היו משתפרים מאוד. אבל זה לא מה שקורה הפתיחה המרשימה מפנה את מקומה לסיום מאכזב בכל שלושת הסרטים האלה, שנוטשים את הפיוט ועוברים להתמקד בסיפור שרק הולך ונהיה מבולבל ככל שהסרט נמשך.

“הד”. מנהרות ואוזניים

יוצרים חייבים להחליט: או שהם עושים סרט פיוטי, מופשט וסמלי, סרט אוונגרדי שחותר תחת מוסכמות; או שהם מספרים סיפור. אבל אם סיפור, עליהם לדאוג ולוודא שהוא יהיה בנוי היטב ועם דמויות שרצונותיהן ומניעיהן ברורים, שסצינה מובילה לסצינה, שלכל סיבה תהיה תוצאה.

יכול להיות שזו תסמונת בוסרית של יוצרים בתחילת דרכם שפשוט עוד לא ממש יודעים איך לספר סיפור מהודק, אבל בשלושת הסרטים האלה מלאכת הסטוריטלינג, החלק הכריזמטי בעשיה הקולנועית, מתפרקת באמצע הדרך. המבנה, שדורש הכי הרבה דיוק בשלבי הכתיבה והעריכה, קורס. ״עץ תאנה״ עושה עבודה מצוינת בלתאר סביבה ואורח חיים, אבל רק כשהסרט מתקדם אנחנו מתחילים להבין שאנחנו לא באמת מכירים את הדמויות המרכזיות ואת הקונפליקטים שלהן. גיבורת הסרט נחושה לסייע לחבר שלה לעלות איתה לישראל (למרות שהוא לא יהודי), אבל מלבד הרצון הזה אין לה יכולת לסייע לו או לשנות את מצבו וכך היא הופכת לדמות פאסיבית שהעלילה מניעה אותה ולא היא את העלילה, הסרט בחלקו האחרון משנה לחלוטין את אופיו ותופס קצב אל קתרזיס שמעולם לא מגיע. גם הנערה במרכז ״מראות שבורות״ נותרת דמות מתסכלת ובלתי מפוענחת שפעולותיה תמוהות ושרירותיות. ו״הד״ משקיע המון זמן באקספוזיציה ארוכה, שלגמרי משבשת את מבנה הסרט ואת מהלכיו. ב״מראות שבורות״ וב״הד״ מופיעה תאונת דרכים כנקודת מפנה, שההיגיון הדרמטורגי היה אמור למקם אותה בשלב הרבה יותר מוקדם בסיפור – בתור המאורע המחולל, הסיבה לסיפור ולא התוצאה שלו.

כשרואים את הסרטים הגמורים קשה לדעת איפה קרתה התקלה. האם הבעיות המבניות היו כבר בשלב התסריט ואיש מהאנשים שקראו אותו לא שמו לב אליהן, או אולי התסריט היה מושלם, ומשהו באיזונים של הסרט השתבש בשלבי ההפקה והעריכה? מבלי לקרוא את התסריטים לא נוכל לדעת. אבל המציאות היא ששלושת הסרטים האלה מציעים חוויית צפייה מתסכלת: הם נפתחים מצוין, ואז פשוט מתמוססים.

(גרסה מורחבת לטקסט שהתפרסם ב”כלכליסט”, 26.3.2019)

נושאים: ביקורת, בשוטף

השאירו תגובה