״אנחנו״. ההתחלפות

עד לפני שנתיים ג׳ורדן פיל היה מוכר לאמריקאים בתור קומיקאי – חצי מהצמד הקומי ״קי אנד פיל״, לצד קיגן–מייקל קי, עם תוכנית המערכונים על שמם בערוץ קומדי סנטרל. החיקוי של אובמה שהוא ביצע היה פופולרי במיוחד. אבל ב-2017 פיל פרץ וזכה לפרסום עולמי בזכות סרט הביכורים שלו, ״תברח״, שהיה להיט ענק (תקציב זעום של 4.5 מיליון דולר בלבד והכנסות של 255 מיליון בכל העולם) וזיכה אותו באוסקר לתסריט מקורי. ״תברח״ חשף את העובדה שבעוד שפיל התפרסם כקומיקאי, האהבה הגדולה שלו היא סרטי אימה, והאלמנטים הסאטיריים והאירוניים שהוא הכניס לסרט הוכיחו שהוא מצליח לשלב בין שני הצדדים באישיותו. ״תברח״ אכן היה מקורי במבנה שלו, שהתחיל כסאטירה משעשעת סטנדרטית למדי על הגזענות המנומסת והמסווית של משפחה לבנה ליברלית שבתם יוצאת עם גבר שחור, ואז הופכת לסרט אימה שהופך לסרט על–טבעי. ההשפעה של ״תברח״ היתה כמעט מיידית: בשנה שעברה יצא סרט הביכורים של המוזיקאי בוטס ריילי, ״סליחה על ההפרעה״, שהיה בנוי בדיוק באותו אופן. יכול להיות שג׳ורדן פיל ייסד פורמט קולנועי אפריקאי–אמריקאי חתרני, שמציג את עצמו עם חיוכים ותופס אתכם בגרון באלימות ואז חותר תחת המציאות עצמה.

עכשיו הוא חוזר עם ״אנחנו״, סרטו השני כבמאי, תסריטאי ומפיק, סרט שכבר מגיע עם ציפיות ועם מעריצים. בעוד שמפיצי ״תברח״ בישראל חיכו חודשיים לפני שהבינו שהסרט הזה מצליח ומדובר מדי כדי לא להפיץ אותו בארץ (סרטים על שחורים לרוב נגנזים בישראל), ״אנחנו״ כבר הגיע אל מסכינו ביום יציאתו לאקרנים בארה״ב. עבור קהילת חובבי סרטי האימה, מדובר באירוע.

״אנחנו״ מתחיל עם פרולוג המתרחש ב-1986. ילדה בשם אדלייד מבלה עם הוריה ביריד שעשועים בטיילת בסנטה קרוז, קליפורניה. ההורים עסוקים בריבים ועקיצות ביניהם, והאב שותה יותר מדי. הילדה, שזוכה ביריד בחולצת ״מותחן״ של מייקל ג׳קסון, מתחילה לשוטט לבד, ושמה לב שהיא והוריה הם השחורים היחידים על הטיילת. עד מהרה היא הולכת לאיבוד ומוצאת את עצמה לכודה בהיכל המראות, ומשהו קורה לה שם שישפיע על שארית חייה, ויגדוש את הסרט בעיסוק בבבואות, השתקפויות ודופלגנגרים. משם הסרט עובר להווה. הילדה היא כבר אשה נשואה עם שני ילדים (לופיטה ניונגו, זוכת האוסקר על ״12 שנים של עבדות״), ומשפחתה האמידה יוצאת לסוף שבוע בבית הקיץ שלה. שוב, משפחה שחורה יחידה בסביבה כמעט לבנה לגמרי. אם ראיתם את הטריילר המלחיץ לסרט אתם יודעים מה קורה עכשיו: ארבעה אנשים עם אוברולים אדומים מופיעים בשביל הגישה לבית הקיט ומנסים לפרוץ פנימה. להפתעתם, בני המשפחה מגלים שמי שמנסים לפרוץ הם הם עצמם, כפילים שלהם, אלימים ורצחניים, שמתנהגים באופן משונה מאוד. אם יש ספק, בא הילד הצעיר והשתקן במשפחה ואומר בתמציתיות את הידוע: ״הם אנחנו״.

פיל מתחבר בסרטיו למסורת של סרטי אימה אמריקאיים שהם בעצם משלים חברתיים. יש סרטי אימה שסתם נועדו להבהיל, אבל אחת לכמה שנים יוצרי הקולנוע השכילו להשתמש בז׳אנר האימה כדי להחביא בו מחאה אנטי ממסדית. סרטי המפלצות של שנות החמישים, למשל, נולדו הישר מהבהלה מפצצת האטום; ״פלישת חוטפי הגופות״ מ-1954 היה משל ומחאה נגד ציד המכשפות של הסנאטור מקארתי; סרטי האימה הקיצוניים של תחילת שנות השבעים היו דרך לעסוק בטראומות של מלחמת וייטנאם; ולהיטי האימה הגדולים והמפורסמים של סוף שנות השבעים (״ליל המסכות״ ו״יום שישי ה-13״) עסקו בהתפרקות מושגי המשפחה והמיניות, שהפכו להתפרצויות נעורים אלימות. מג׳ורג׳ רומרו בשנות החמישים, דרך ג׳ון קרפנטר בשנות השבעים ועד ווס קרייבן בשנות השמונים, כל יוצר אימה מרכזי – שהתחיל בשוליים לפני שאומץ על ידי המיינסטרים – ידע להפוך את סרטיו למסע מסויט בתת מודע האמריקאי. ופיל הולך למקום הזה. ״תברח״ עסק בגזענות האמריקאית תוך שימוש בהיפוך תפקידים: בקולנוע שבו אנחנו רגילים לראות את הלבנים מפחדים מהשחורים, פיל עשה סרט על השחורים שמפחדים מהלבנים (ודווקא הנאורים והליברליים שביניהם). ״אנחנו״, אם נצליח לפענח אחרי צפייה אחת את המטאפורה הדי מורכבת שבבסיס הסרט, עוסק בחוויה שאמריקאים רבים ודאי חשו בנובמבר 2016: שמישהו לילה אחד החליף את כל האמריקאים. הם נראים אותו דבר, אבל הם השתנו בין לילה ונהיו נורא משונים. כשבני המשפחה שואלים את הפולשים לביתם מי אתם הם עונים להם ״אנחנו אמריקאים״. ואכן, ״Us״, שם הסרט באנגלית, הוא ״אנחנו״, אבל הוא גם ״ארה״ב״ בראשי תיבות.

פיל הוא במאי מוכשר עם לא מעט הברקות בימוי שפונות לאנדרסטייטמנט, כשהוא מעדיף להציג נקודות מפנה ברמיזה ובאופן סמלי. השימוש שלו בתנועה ובמחול – והשימוש המצוין שלו בפסקול – מציגים יצירתיות מרשימה. אבל כפי שהיה עם ״תברח״ גם עם ״אנחנו״ אני בוחר לעמוד באופוזיציה מול שורת מעריציו. פיל כל כך עסוק במחשבה על סמלים, רמזים, מסרים ומשלים, שהוא הופך את סרטיו לכתבי חידה מתסכלים. כסאטירה סוריאליסטית על מדינה במצור סרטיו עובדים לא רע, אבל כסרטי אימה שעומדים בזכות עצמם גם בלי הסאבטקסט, הם מצליחים להגיע מקסימום לאיזורי האי–נוחות, אבל אף פעם לא באמת הולכים רחוק בתוך הז׳אנר. רק היזכרו ב״מקום שקט״ מלפני שנה, וכמה הסרט ההוא היה מבריק ואפקטיבי. ״אנחנו״ לא. הוא בוחר להיות מטריד במקום מפחיד, והוא יותר דיוויד לינץ׳ מדיוויד פינצ׳ר. הנמשל הרג את המשל.

חלק ב׳: בואו נדבר רגע על סוף הסרט (כולל ספוילרים)

מתחילת הסרט ולכל אורכו מופיע מראה מקום תנ״כי (תחילה על שלט של הומלס עם מבט מטורף בעיניים בטיילת בסנטה קרוז): ספר ירמיהו, פרק י״א פסוק י״א. המספרים 11:11 חוזרים בסרט שוב ושוב. הפסוק בירמיהו הוא: ״הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה, אֲשֶׁר לֹא–יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה; וְזָעֲקוּ אֵלַי, וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם.״ נבואת החורבן.

ואכן, במערכה האחרונה של הסרט, אלוהים נכנס לתמונה. אם עד אותו רגע אפשר היה לקרוא את הסרט כמטאפורה ספציפית לאמריקה ולתחושת ההתחלפות שעברה עליה – הזומבים השתלטו על המדינה – הרי שהמערכה האחרונה הופכת את האירוע הזה לא למשל חברתי אלא לאסון תנ״כי. האנשים עם האוברולים האדומים הגיעו מעולם תחתון. הצללים של בני אדם, כפילים שנבראו על ידי אלוהים, אבל הופרדו מהאנשים למעלה לפני שבריאתם הושלמה, וכך הם חיים למטה, גוף בלי נשמה. בגלל החיתוך הזה, בין הגוף והנשמה, בין אלה שלמעלה ואלה שלמטה, הם מסתובבים כעת עם מספריים.

אז למה הם פתאום החליטו לעלות עלינו ולהחליפנו? הנה הספוילר שמגיע בסוף, חוזר אל הפרולוג, ומוסיף מידע שקל היה לנחש: בהיכל המראות אדלייד הילדה פוגשת את הכפילה שלה, או הצל שלה. והכפילה מתחילה לחנוק את הילדה. ואז מחליפה איתה מקום. אנשי הצל לא יודעים לדבר, ולכן אדלייד המוחלפת שתקנית (הוריה חושבים שזה בגלל הטראומה שהיא חוותה כשהלכה לאיבוד), ולא יודעת לרקוד כמו הגרסה האנושית שלה. לעומת זאת, הילדה האמיתית שכלואה כעת בעולם התחתון, מאבדת את כושר הדיבור בגלל החניקה. אבל היא ממשיכה לחלום לחזור הביתה, למעלה. ואחרי 30 שנה היא זו שמנהיגה את מרד הצלליות שעולים אל פני האדמה לרצוח את בני האדם ולהחליף את מקומם. הרצון שלה הוא להגשים את הזכרון האחרון שיש לה מהעולם למעלה לפני שנחטפה, ב-1986: לקיים את שרשרת בני האדם מחוף אל חוף, כפי שקרה במפגן הצדקה ״Hands Across America״ במאי 1986, אלה הפעם עם תחליפי אדם, במה שמתחיל להיראות קצת כמו גרסה עדכנית ל״פלישת חוטפי הגופות״.

בסצינה האחרונה, אחרי שאנחנו יודעים שהאמא היא בעצם הכפילה/הצל שנשארה בעולם שלנו, היא מחליפה מבט מבין עם בנה הקטן, הבן השתקן, הילד השחור שלא מוצא את הגרוב לשיר הראפ של הלוניז מפתיחת הסרט, ועכשיו אנחנו מבינים מהחלפת המבטים הזאת שכנראה שגם הילד הקטן הוחלף מתישהו. אנחנו מוכנים ל״אנחנו 2״, עם ההבנה שכנראה שההחלפה האמיתית קורית לא באופן גלוי ואלים אלא באופן סמוי וחרישי. אחד אחד.

אז זה מה שקורה בסרט, והבעיה העיקרית שלו – ממש כמו הבעיה שהיתה לי עם החלק שבו גונבים מוחות לשחורים ב״תברח״ – שפיל לוקח רעיון סמלי, חברתי, מתוך העולם הקרוב אליו, ועוטף אותו ומעמיס עליו, ובכך בעצם מדלל אותו במקום לעבות אותו. עד כדי כך שכבר אין לי באמת מושג על מה באמת הסרט שלו, מה העיקר ומה הטפל, ביצירה שבה, ככל הנראה, כל התשובות נכונות.

(גרסה מורחבת לביקורת שהתפרסמה ב״כלכליסט״, 24.3.2019)

ציוץ