אזהרת טריגר: "הנערים", "ימים נוראים" ופרשת פינחס
"הנערים". הגיבור שלא מצליח לברוח מהביוגרפיה שלו
הערב ישודר הפרק העשירי והאחרון של "הנערים", סדרה שאני מודה שפרק 5 שלה היה השיא שלה, אבל שאהבתי אותה מאוד. הרעש התקשורתי שהיא עשתה כשהיא רק עלתה (ומאז דעך) והדמיון הצורני והתימאטי שלה ל"ימים נוראים" גרם לי לכתוב את הטקסט הבא, למדור הקולנוע של גיליון אוקטובר של "בלייזר".
דיברתי על הקשר בין "ימים נוראים" ו"הנערים" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה. האזינו כאן
1.
מי דמיין שסדרה של HBO תסעיר ככה את הציבור הישראלי, מהטוקבקיסט בשוק ועד לראש הממשלה? "הנערים", ששידורה התחיל באוגוסט ושהפרק האחרון שלה ישודר היום, היא ההפקה הישראלית הראשונה שמומנה על ידי HBO – והסדרה הראשונה של רשת הכבלים האמריקאים שאינה דוברת אנגלית, אלא עברית וערבית – והיא מפגש הפסגה של כמה מהיוצרים הישראליים שהכי הצליחו בשנים האחרונות בארה"ב: חגי לוי (היוצר של "בטיפול" ו"הרומן", סדרות שזכו יחד בארבעה פרסי גלובוס הזהב) ויוסף סידר (מועמד פעמיים לאוסקר הזר). לצידם, תאופיק אבו–ואיל ("עטאש") ונוח סטולמן ("אדם בן כלב", "תמרות עשן"). מרגע ששודר הפרק הראשון משהו בסדרה הזאת הקפיץ את הימין הישראלי לסחרחורת של התלהמות שהגיעה עד לראש הממשלה, שרגע לפני ששודר פרק 5 קרא להחרים את שידורי קשת בגללה ("קשת אינטרנשיונל", הזרוע הבינלאומית של החברה הישראלית, היא השותפה של HBO להפקה הזאת, אבל הסדרה משודרת בארץ ב–yes, הוט, פרטנר וסלקום – הייתם מצפים משר התקשורת לשעבר לשים לב לדקויות האלה). אבל לפני הכל נגיד את הברור מאליו: אם "הנערים" היתה סדרה גרועה, ואף בינונית, אף אחד לא היה מדבר עליה. היא יוצרת דיבור, רעש ופולמוס בגלל שהיא כל כך מצוינת – בכתיבה, בבימוי, במשחק, וגם בעומק מחשבתה.
הטריגרים שרבים מצופי הפרק הראשון חוו היה כה עוצמתיים, שמעניין להתמקד עליהם לרגע. הסדרה נקראת "הנערים" ("Our Boys" באנגלית, שלא לבלבל עם "The Boys", סדרת גיבורי העל המצוינת שהפיק סת רוגן ושעלתה ממש במקביל באמזון). בשלוש שנות הפקתה התחושה שעלתה מפרסומים מוקדמים היתה שהיא תעסוק בשלושת שבועות החיפושים אחר שלושת הנערים תלמידי הישיבה – יעקב נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגיל–עד שער ז"ל – שנחטפו ונרצחו בגוש עציון בקיץ 2014. לא מעט אנשים שאני מכיר אמרו לי שממילא הם לא מסוגלים לצפות בסדרה, כי אירועי אותו קיץ – עצרות התפילה למען שלום הנערים, ההשתתפות בחיפושים אחריהם, ואז שברון הלב והזעם כשנמצאו גופותיהם – עדיין טראומטיים עבורם מכדי להתמודד איתם כגרסה דרמטית עם שחקנים. אבל אלה שכן צפו בפרק הראשון וניזונו עד אותו רגע רק מאותם פרסומים לא מעודכנים, הופתעו לגלות שמתברר שהתקציר שהיה ידוע הוא בכלל לא נכון. הסדרה אחרת לגמרי. כל הסיפור סביב שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון מחזיק בדיוק חצי שעה מתוך סדרה בת עשרה פרקים ומתפקד כ–back-story. שאר הסדרה עוסקת בחקירת השב"כ למציאת רוצחיו של הנער הפלסטיני מוחמד אבו–חדיר, שנרצח על ידי יהודים כנקמה על רצח שלושת הנערים.
אבל הפרק הראשון הספיק לכל מי שדמגוגיה היא פרנסתו. הבחירה בהתמקדות בסיפור רציחתו של הנער הערבי נתפסה על ידי גזעני פייסבוק וטוויטר כבגידה במדינה. אבל כדי להצדיק את ההתלהמות וההתנגדות באופן רציונלי הנימוק הרווח היה: מה יחשבו עלינו צופי הטלוויזיה בחו"ל שלא בקיאים בדקויות האקטואליה ומעגלי האלימות? הם יחשבו שהיהודים הם הטרוריסטים ולא הפלסטינאים, ושכל היהודים רוצחים. הטיעון הזה, אגב, תופס רק אם אתם אנשים שמאמינים שתפקידה של יצירה הוא להוות תעמולה והסברה ולא נקודת מוצא לדיון דרמטי בעל מורכבות. על כך ענו יפה מגיבים מהקצה השמאלי, שדווקא הבחירה בסיפור הספציפי הזה מעידה על הגזענות של יוצרי הסדרה שבבואם לעשות פיץ' ל–HBO הבינו שסיפור רציחתם של שלושה נערים על ידי טרוריסטים מוסלמים הוא נון–סטורי, זה הרי קורה כל הזמן אז למה דווקא אלה ולמה דווקא עכשיו. לעומת זאת, רצח נקמה של נער פלסטיני על ידי שלושה צעירים יהודים – זה חידוש, כזה דבר לא קורה ולכן החקירה שלו היא עניין מאתגר מבחינה דרמטית. כלומר, בסוף הסיבוב הראשון התברר שכולם גזענים: הצופים מימין שלא מוכנים בכלל לשמוע סיפור שמעורר הזדהות עם משפחה פלסטינית שבנה נרצח, ומצוד אחרי רוצחים יהודים (ושעבורו ישראלים שמספרים סיפור כזה הם בוגדים), ו–HBO שממילא מתייחסת לכל הערבים כטרוריסטים נטולי פנים ומניע, ורק אם יהודים רוצחים הם רוצים להבין היטב היטב את מניעיהם, שבוודאי יש בהם מידה של הגיון.
אבל האמת היא ש"הנערים" צריכה לקבל את פרס היצירה הציונית של השנה ואת פרס ביטחון ישראל, כי מימי לא ראיתי סדרת טלוויזיה בינלאומית שמייצגת בצורה כה אפקטיבית את נראטיב הביטחון הישראלי. אם הייתי יועץ התקשורת של נתניהו הייתי אומר לו לשבח את הסדרה הזאת בכל הזדמנות כי היא מציגה רק שלושה יהודים רוצחים, כל השאר מחויבים לפיצוח הפרשה, ורק שני פלסטינים מעוררי אהדה והזדהות, כל השאר עסוקים במהומות והתפרעות. ואני חייב להודות שהעובדה שהסדרה הזאת מפעימה, מרגשת, מרתקת ומותחת אותי היא לא עדות ליכולת ההכלה שלי לסיפורו של "האחר" הנמצא מחוץ לטווח הראיה שלי (הלפסטיני, המתנחל, החרדי, המזרחי) אלא שיש בה אפקט של נחמה ציונית: היא מציגה עד כמה טראגי, אבל גם צודק ונעים להיות יהודי וישראלי. "הנערים" היא ממשלת אחדות לאומית.
2.
הבאג הכי גדול בטיעון של מתלהמי הימין נגד הסדרה מבוסס על כשל לוגי פרדוקסלי. אם סדרה מציגה שלושה יהודים שרצחו (כפי שאכן קרה במציאות, ולא כהמצאה שטנית בראשו של תסריטאי) האם המשמעות של זה היא "ש"כל היהודים רוצחים"? האם בכל פעם שאנחנו רואים דמות עושה משהו, המסר של היצירה כולה שהוא שכל האנשים שנושאים תווי היכר דומים לדמות הזאת אשמים על דרך האסוציאציה? אם אשה רוצחת המסר הוא שכל הנשים רוצחות? אם גבר שחור שודד זה אומר שכל השחורים שודדים? אם דמות אסיאתית אונסת זה אומר שכל האסיאתים אנסים? וכו' וכו' וכו'. ובכן, זה תלוי את מי אתם שואלים. עניין היצוג (או "פוליטיקת היצוג" כפי שקוראים לו כעת בתקשורת) הוא המקום שבו הפופוליסטים והדמגוגים של השמאל והימין משלבים ידיים ויוצאים במחול. הפופוליסטים מימין (בעיקר בארה"ב, זו ממש המומחיות של מגישי פוקס ניוז) מעקמים את האף בבוז ובהתנשאות בכל פעם שפופוליסט ליברלי נזעק נגד יצוג פוגעני של מיעוט אתני, דתי או מגדרי. הדמגוגים הימנים לא מוכנים לשמוע על כך שסרט יכול להיחשד בגזענות רק על סמך יצוג של דמות אחת, ובוודאי לא כשזה מבוסס על סיפור אמיתי. המסר של פרשני הימין הוא שלמציאות יש את הזכות לפעמים לאשש את הסטריאוטיפים ואת הדעות הקדומות שלנו. בישראל, אגב, כמה וכמה פרשנים פופוליסטים – ביניהם עירית לינור, אראל סג"ל ופאנל הדברנים של ערוץ 20 – לחלוטין אימצו את הרטוריקה הדווקאית של פוקס ניוז. והאמת, לפעמים יש להם קייס. הצד הליברלי לעיתים סובל מרגישות יתר ומצדקנות קיצונית, שכל חלקיק אבק הופך אצלו לאלרגן הגורם לו להתקף עיטושים בלתי נשלט. הבעיה העיקרית עם שני הצדים היא שהם מתייחסים לדמויות בסרטים במושגים אבסולוטיים, בשעה שדצויות על פי הגדרתן אמורות לעבור מהלך ושינוי, להתחיל בנקודה א' ולגמור בנקודה ב'. אמור לי מה הביקורת שלך נגד הדמות ואומר לך איפה הפסקת לצפות בסרט.
אבל הפרדוקס הוא שברגע שפרשני הימין הכריזו שהצגתם של שלושה יהודים שרצחו נער פלסטיני מייצרת ל"הנערים" משמעות לפיה "כל היהודים רוצחים" הם בזאת מקבלים על עצמם ומאמצים את הרטוריקה הליברלית (הפופוליסטית והרדודה) של פוליטיקת הייצוג. חרדים לדמותם של יהודים באשר הם על סמך סיפורם האמיתי של שלושה פרטים מאוד יוצאי דופן ומאוד לא מאפיינים? אם כן, אז מעתה עליכם לגלות אותה רגישות כשהדמות היא טרנסג'נדרית או מוסלמית. מסכימים? מסוגלים? או שיכולת ההכלה והזעם נעצרות אצלכם רק אצל דמויות יהודיות?
(אגב, כשאתם קוראים למישהו "עוכר ישראל" תמיד זכרו שמי שאמרו את זה עליו בספר מלכים היה אליהו הנביא. אחאב, המלך הרשע והחוטא שהיה נשוי לאיזבל, קרא לאליהו הנביא "עוכר ישראל". כמובן שאליהו היה ההפך מזה, ועוכר ישראל האמיתי היה אחאב. כך שתמיד כדאי לזכור כשמישהו מכנה מישהו "עוכר ישראל" זה מקרה מובהק של הפוסל במומו פוסל, ובעיניי זו בעצם מחמאה בלשון סגי נהור).
3.
למה פוליטיקאים ודמגוגים משתמשים במוצרי תרבות פופולרית כדי לנגח עמיתים פוליטיים, זה די ברור. זה נגיש לכולם, וזה לעיתים קרובות מגיע מתוך קהילה שקל לשים עליה תגית ליברלית, שבדמגוגיה העכשווית מתויגת כבוגדת ו"עוכרת ישראל". אבל שאר האנשים, אלה שלא מתפרנסים מהתלהמות, חייבים ללמוד שיצירה אמנותית (סרט, טלוויזיה) היא טקסט מורכב. במימד הפשוט, דרמה נוצרת על ידי מפגש בין קצוות. בקומדיה רומנטית זה יהיה גבר ואשה, שינהלו משא ומתן סביב מוסכמות מגדריות. בדרמה חברתית זה יהיה (נגיד) שחור מול גזען. בדרמת פשע זה יהיה שוטר מול גנב. בדרמה תיאולוגית זה יהיה חילוני מול דתי או מאמין מול כופר. השניים ינהלו ויכוחים, קרב, מרדף, מאבק מוחות או מאבק פיזי. כל אחד יציג את השקפת עולמו. כדי שהדרמה תהיה חזקה ואינטנסיבית ולא רדודה וצפויה, הכוחות בין השניים צריכים להיות שקולים. לדתי ולחילוני יהיו טעונים שווי ערך בעוצמתם לביסוס השקפת עולמם. אז מה יהיה המסר של הסרט? ברור שכל צופה יזדהה עם דמות אחת וירגיש מרוחק מהשניה, על פי הפוזיציה שלו. צופה מאמין יירתע מנימוקיה של הדמות הכופרת. צופה ליברל יזדעדע מהשקפת עולמה של דמות גזענית. אבל האם נוכחותה של דמות גזענית בסרט הופכת את הסרט לגזעני? זו טעות שפרשנים רבים עושים בעת צפייה רדודה בסרטים: הכלת השקפת עולמה של דמות אחת על המסר של הסרט כולו. זה לא עובד ככה, זה חלק מדיון, מקונפליקט, ממהלך שבו כל אחד (אולי) יתקרב לעמדת השני לקראת השואו–דאון הסופי.
רולן בארת לימד אותנו שהכל זה טקסט – לא רק המילה הכתובה (ספרים ועיתונים), אלא גם סרטים ויצירות אודיו–ויזואליות ופרסומות, ודיווחי חדשות, ואפילו בגדים. הכל "קריא", כלומר נתון לפרשנות הצופה. זה היופי באמנות, היכולת שלה לתפקד כמבחן כתמי רורשאך שבו כל אחד מפענח את הסרט על פי עמדתו הסובייקטיבית. כל אחד וראה ושומע משהו קצת אחר. הרי סרט אף פעם לא יגיד דבר אחד ברור, לא ישא מסר נחרץ אחד – כי אז זה סרט תעמולה. סרט קולנוע אמנותי יציג את הדמויות שלו במרכזה של דילמה, מביטים ימינה ושמאלה כשהבחירה בידה כשהיא מנסה להכריע במה לבחור, באיזה שביל לצעוד. אם הסרט הוא הגליאני אז הבחירה הסופית תהיה של סינתזה, בין התזה לאנטיתזה, בריאתו של עולם חדש. לכן המסר האמיתי של כל סרט הוא זה שמתפענח במוחו של הצופה. וזה התפקיד שלנו הצופים: לקרוא את הסרט. לא לצטט כרובוטים ניסוח מתלהם של יועץ תקשורת או פוסט ויראלי של צופה רדוד וכעוס שלא מסוגל להכיל השקפת עולם מורכבת, ומכיל על יצירה שלמה עמדה של דמות אחת, שממילא אמורה לעבור תהליך של שינוי לאורך היצירה. תפקיד הצופה הוא למצוא את המשמעות ולנסח אותה. הקולנוע הוא כלי להכלה ולאמפתיה, להתבונן באחרים, השונים והרחוקים מאיתנו – גיאוגרפית או אידיאולוגית – ולהסכים למצוא נקודות דמיון. מי שלא מסוגל להכיל השקפות השונות משלו, מי שמחפש שסרטים וסדרות אך ורק יאששו את השקפת העולם שלו, מבזבז את זמנו בסרטים ועדיף לו להתמקד בסרטוני תדמית פוליטיים.
4.
המהלך העלילתי היפה של "הנערים" שם במרכז החצי הראשון של המיני-סדרה את דמותו של סימון (שלומי אלקבץ בהופעה מופנמת ויפהפיה). הפרק הראשון מציג אותו עם המטענים המשפחתיים והאישיים שלו – דתל"ש שלא חי בשלום עם משפחתו החרדית-המזרחית (אחיו ואמו). המטען האישי בהחלט משפיע על האופן שבו הוא מתייחס לאנשים שאותם הוא חוקר. גם זו אבחנה יפה שמחברת בין חוקר השב"כ ובין הצופה בסדרה: אנחנו מפענחים את הרמזים קודם כל על סמך תפיסת העולם שלנו, על בסיס הדעות הקדומות והמבט הסובייקטיבי שלנו על העולם, אותו אנחנו מחפשים שיאשש לנו את תפיסת עולמנו. לפעמים, אם אנחנו כנים, ניתן לעובדות ולמציאות לשנות לנו מסקנות החקירה, אבל לרוב זה לא קורה. בפרק החמישי סימון נאלץ לחזור ולגלם את הדמות ממנה הוא ברח – שם כיפה על הראש, הולך לשמור שבת, מתחזה לאחיו – ואיכשהו העמדת הפנים הזאת (בהיותו סוכן שב"כ סמוי בעיצומה של חקירה) גורמת לו להשלים במשהו עם הביוגרפיה שממנה הוא ניסה לברוח, ומביאה למפנה בסיפור שלו. המבט המאוכזב עליו פניו של סימון, כשהוא מגלה שאבישי (אותו מגלם אדם גבאי, בנו של ששון גבאי, בתפקיד שצריך להפוך אותו לכוכב) לא היה פסיבי באקט הרצח כפי שציפה, הוא בעצם לב הסיפור כולו בדרמה שמייצרת סדרה של בבואות. בתחילה נדמה שהדמות העדינה והשברירית של אבישי היא בבואתו של מוחמד אבו-חדיר, שני מתבודדים שלא משתלבים בחברה ובמשפחה שלהם. ושסימון ואביו של מוחמד (בגילומו של ג'וני ערביד, שהדהד בתפקידו את השקט של שלומי אלקבץ) הם גם שני צדדים של אותה מראה שחורה – שני אנשים שנמצאים באופוזיציה לחברה הדתית שממנה הם באו. אבל ככל שהסדרה נמשכת, כל ארבע הדמויות האלה הופכות להיות גרסאות משורשרות האחת של השניה, בנראטיב של מה שיכול היה להיות אילו, ומה שקרה בפועל.
"ימים נוראים". סיפורו של רוצח
5.
הסערה סביב "הנערים" עוד רגע תדעך ואולי תפנה את מקומה לסערה אחרת סביב "ימים נוראים" – הסרט על יגאל עמיר. עלילת "ימים נוראים" מתרחשת 20 שנה לפני עלילת "הנערים", בחודשים שלפני רצח רבין, אבל הדמיון הקולנועי בין שתי היצירות האלה מפתיע, בין השאר בשילוב המרשים בין חומרי ארכיון ובין שחזורים תקופתיים. בשני המקרים חתומים על היצירה יוצרים שפועלים כרגע בעיקר בארצות הברית. במקרה של "ימים נוראים" זהו הבמאי ירון זילברמן ("כלים שלובים"), שגר בניו יורק, והתסריטאי רון לשם שגר בבוסטון (עולם קטן: לשם כתב את התסריט ל"בופור" של יוסף סידר). עבור אנשי הימין העובדה שמדובר בישראלים בחיים בחו"ל היא בוודאי דגל אדום שינסה להציג אותם כמי שמנסים לרצות את הביקורת הבינלאומית על ישראל. אבל המציאות היא אחרת: זילברמן ולשם, כמו סידר ולוי, פשוט חושבים באמריקאית. "ימים נוראים" הוא ישראלי בתכניו, אבל המחשבה לעשות סרט עלילתי המבוסס על רצח אמיתי היא לגמרי אמריקאית. הצופה הישראלי, שרגיל מהקולנוע הישראלי של שנות השמונים שסרטי קולנוע הם למעשה דברור מפלגתי במסווה, לא יכול לעלות על דעתו שייתכן סרט המבוסס על אירוע אמיתי שהוא אינו ועדת חקירה או טקסט תועמלני. מבחינת לשם וזילברמן, "ימים נוראים" הוא קודם כל עבודת מחקר מדוקדקת ומתוחקרת לעילא – הצצה אל המנגנון הנפשי והחברתי שהופך איש צעיר, כריזמטי ומבריק לרוצח. אנחנו מכירים את זה מצוין מהקולנוע האמריקאי שיש לו היקסמות מדמויות כאלה, גם כשמדובר באירועים אמיתיים שזרים לצופה הישראלי אבל מוכרים לצופים האמריקאים שמכירים את הסיפור מהחדשות. אבל בקולנוע הישראלי דמות כזאת היא חריגה.
הסרט נפתח עם הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. זה המאורע המחולל בסיפורו של יגאל עמיר. ברוך גולדשטיין סימל עבור עמיר את השאהיד היהודי. האדם שכה מסור לאדמתו שהוא מוכן להרוג וליהרג עליה. הצופה הישראלי ישאל את עצמו "את מי הסרט מאשים ברצח?", הצופה הישראלי יחפש מסר, יחפש הזדהות פוליטית מפלגתית, הצופה הישראלי שמרגיש רדוף ירצה לדעת לפני הצפייה האם הסרט בעד ביבי או נגד ביבי. כי הצופה הישראלי לא מבין קולנוע, אבל הפוליטיקה המפלגתית בוערת לו בבטן.
אבל זו בכלל לא השאלה של הסרט, שבוחן צעד אחרי צעד את תהליך הרדיקליזציה של איש צעיר, שהוא באופן ברור לא פסיכופט. אז למה הוא עשה את זה? למה בתוך מציאות איומה של אלימות, התלהמות והסתה, היה רק איש צעיר אחד שרצח?
התגובות הלא–קולנועיות לסרט צפויות. משמאל, יזעקו על כך שהקולנוע הישראלי בכלל מעז להזכיר את שמו של יגאל עמיר ולהפוך אותו לדמות מעוררת אמפתיה ודיון. השמאל שהעלה את רבין לדרגת מארטיר לא מוכן בכלל ששמו של עמיר יוזכר, מחשש למתן לגיטימציה למעשיו ולעצם קיומו (ב–2015 איימה מירי רגב לשלול את תקציבו של פסטיבל ירושלים אם הם יקרינו את הסרט התיעודי שעשה הרץ פרנק על עמיר. בכך, למעשה ישרה רגב – באקט של הטרלה גמורה – קו עם האג'נדה השמאלית: לא מדברים על עמיר בקונטקסט אמנותי).
לעומת זאת, עבור הימין דיבורים על עמיר הם טריגר אישי. כי מבחינת השמאל עמיר הוא שגריר של קבוצות שלמות: חובשי כיפות, מתנחלים, סטודנטים בבר אילן, לומדי תורה, ולכן לא מעט בימין מרגישים שהשמאל (והתקשורת) מאשימים כל חובש כיפה וכל מתנחל ברצח רבין (למרות שעמיר היה מהרצליה והגיע מחינוך חרדי ולא דתי לאומי).
ולכן "ימים נוראים" הוא סרט מפתיע כי הוא לא אוחז באף אחת מהאג'נדות המפלגתיות הסדורות. הוא אמנם ממחיש את הזעקות האלימות והקיצוניות בכיכרות בימי החתימה על הסכם אוסלו, אבל בסופו של דבר הסרט מיישר קו עם מסקנת ועדת החקירה לחקירת רצח רבין: יגאל עמיר פעל לבד. הוא לא היה חלק מתא טרור יהודי, הוא לא היה חלק מהתארגנות (שהסרט מציג את הימין כמי שלא מסוגל בכלל לארגן אותה, או שאולי לא רוצה בכך). להפך, הוא בהדרגה מנתק את עצמו מחבריו ומשפחתו ומבין שאף אחד מסביבו לא יעשה שום דבר קיצוני. "ימים נוראים" מציג איך אדם אחד הופך את עצמו לקליע, בחברה שהפכה את עצמה לאקדח.
6.
והנה עוד נקודת חיבור בין שתי היצירות האלה. בפרק החמישי של "הנערים" מופיע מוריס כהן בתפקיד רב הנושא דרשה על פרשת השבוע: פרשת פינחס. באמצע "ימים נוראים" קם יגאל עמיר (בגילומו המרשים של יהודה נהרי הלוי) ונושא דרשה על פרשת השבוע: פרשת פינחס. ב"הנערים" יוסף חיים בן דוד רוצח ערבי, ב"ימים נוראים" יגאל עמיר רוצח יהודי. ובשני המקרים היוצרים נדרשים לסיפור יוצא הדופן מתוך חומש במדבר על פנחס בן אליעזר שרוצח את זמרי בן סלוא כדי להסביר את המעשה (האירוע עצמו קורה בפרשת בלק, אבל נניח לזה). מאז ומתמיד סיפורו של פינחס הוא אחד הקשים לקריאה ולהבנה עבור מי שלומד תורה. הרעיון שבנו של כהן גדול ירצח את נשיא אחד השבטים נשמע לנו כיום מעשה לא–יהודי. רצח ספונטני ללא משפט? הזוהי דרכנו? אמנם מעשה הרצח הזה – בשעה שזמרי חטא עם אשה מדיינית – עצר את המגיפה שהרגה בבני ישראל, אבל הפרשנים מספרים לנו שהפליאה הזאת היתה גם מנת חלקם של בני ישראל במדבר. אלוהים היה צריך לבאר ולשבח את מעשיו של פינחס, כדי שיובן שהוא לא חטא. הדמות הבודדה הזאת מלפני 3000 אחראית ללידתה של הקנאות היהודית, תוך עיוות מוחלט של הטקסט הכתוב, שמדגיש את העובדה שמעשהו של פינחס היה חד פעמי ולא הוראה לדורות. אבל מי שדמו בוער והזעם בעצמותיו, יכול לקחת את פינחס כמושא לחיקוי: האיש שרצח לשם שמים, ושאלוהים הסכים בדיעבד עם מעשיו ולא רק הוציא אותו זכאי אלא הפך אותו לצדיק לדורי דורות. יגאל עמיר האמיתי מן הסתם עדיין מחכה לקבל שכר כפינחס, אבל יגאל עמיר של הסרט מוצג כמי שלא הבין את התורה שהוא למד והפך אותה לא רק לקרדום לחפור בה, אלא גם לגרזן לרצוח בה. הזוהי דרכנו?
הפקחות של התסריט של רון לשם קשורה בכך שהיא מציגה את הקצר בתקשורת שבין הרבנים ובין יגאל עמיר. שוב, הסרט (למרות שמו השגוי באנגלית "Incitement", הסתה), מאשש את תוצאות ועדת החקירה שהחליטה לא להעמיד לדין אף אחד מהרבנים איתם התייעץ עמיר. אמנם, רבנים המזוהים עם הימין הפוליטי הביעו כמיהה לכך שרבין יירד מהשלטון, שהסכם אוסלו יבוטל ושהחזרת השטחים לפסלטינים תוקפא. והם הצדיקו את עמדתם בדברי פלפול והלכה, להוכיח שהמעשה הוא חטא. אבל הסרט מציג שוב ושוב את העובדה שאף אחד מהם לא נתן לאף אחד אחר אישור לרצח. הסרט מוציא אותם זכאים: הם לא התכוונו שמישהו באמת יעשה את זה. עמיר, שרואה בכך את חולשתם של הרבנים ואת חולשתו של הימין הפוליטי שכולו דיבורים וססמאות, ומתוך תסכול אישי הולך וגובר, מחליט להיות הפינחס של דורו. עד סוף הסרט המצמרר הזה, שבנוי כמותחן מורט עצבים שסופו ידוע מראש, אנחנו רואים את עמיר נכשל שוב ושוב בכל המשימות שהוא מציב לעצמו, לא מצליח להיות המנהיג שהוא חלם להיות, לא מצליח לבנות את החיים שהוא הרגיש שהובטחו לו, ולכן – ממש כמו יוסף חיים בן דוד ב"הנערים" – הוא מחליט לעשות את הדבר היחיד שהוא מסוגל לו: להיות רוצח.
(גרסה מורחבת לטקסט שפורסם ב"בלייזר", גיליון אוקטובר 2019)
הניתוח על "ימים נוראיים" יפה מאוד, אבל אני לא ראיתי את הנקודות האלו בסרט.
לדעתי, הסצינות בהן עמיר מתייעץ עם רבנים מאשימות אותם בהסתה באופן חד משמעי, למרות שהצורה בה אתה ראית אותן באמת מורכבת בהרבה.
לפי תגובות הקהל – אני לא היחיד שהרגיש ככה. המחשבה הראשונה שלי הייתה שאולי בכל זאת מדובר בהצגה מורכבת של הדברים שפשוט לא הועברה בצורה טובה מספיק לקהל חסר הידע הקודם (כמוני) – אבל אז נזכרתי בכתוביות הסיום של הסרט.
אני מצטער, אבל אין בהן יישור קו עם וועדת החקירה. הן מציגות את המסקנות, אבל באופן זועם, בדיוק כמו שהמשפט על כך שביבי לא הזכיר את רבין בנאום הניצחון שלו נמצא שם מתוך כעס.
הסרט מצוין לדעתי, אבל יש בו בעיית טון קשה, שהכתוביות האלו הן השיא שלה. הוא מנסה לשמור על מבט ענייני ולא מתלהם, לנסות להציג את הדברים בצורה מעמיקה (התחקיר באמת מרשים מאוד), אבל מדי פעם יש רגעים ששוברים את זה בצורה בוטה מאוד (כמו הכנסת משפט מפורסם של ביבי לפה של עמיר…), וחבל.
צריך לקחת את הטקסט הזה וללמוד אותו בכל בית ספר. הילדים היום צורכים כל כך הרבה סרטים וסדרות,בלי להבין מה הם רואים. יש פה שיעור עצום באיך לצרוך אומנות.
תודה לך על זה!
סקירה וניתוח מעניינים