"ימים נוראים". התפסן בכיכר מלכי ישראל

הרחבתי על "ימים נוראים" בפודקאסט הקולנוע של סינמסקופ ברדיו הקצה החל מדקה 12:00. האזינו כאן או כאן

"ימים נוראים" – או כמו שהוא יזכר לעד בציבור הישראלי, "הסרט על יגאל עמיר" – מתרחש בין אוגוסט 1993 ל–4 בנובמבר 1995. הוא מתחיל עם חתימת הסכם אוסלו על מדשאת הבית הלבן, בשעה שיגאל עמיר (בגילומו הכריזמטי והעדין של יהודה נהרי הלוי), סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר אילן ופעיל פוליטית נגד ההסכם, עסוק בשטיפת מצבות בעבודתו בבית קברות. כבר מהסצינה הראשונה, הסרט עושה חיבור בין קולו של רבין, נוכחותו של עמיר ותפאורת המוות שסביבו. המוות ימשיך להקיף ולהעסיק את עמיר, כשמיד אחר כך הסרט קופץ לפורים 1994, ולמה שנראה כמו המאורע המחולל בסיפורו: הטבח שמבצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה. גולדשטיין הופך להיות מודל החיקוי וההערצה של עמיר, שבשנה ותשעה החודשים הבאים ינסה להבין מה עליו לעשות כדי להמשיך את מורשת הקנאות שלו. כזכור, זה נגמר ברצח.

בשעה שנדמה שהקולנוע הישראלי הרים ידיים מעיסוק בפוליטיקה, היינו זקוקים לשני יוצרים ישראליים שחיים בארצות הברית – התסריטאי רון לשם ("בופור", "אופוריה") והבמאי ירון זילברמן ("כלים שלובים"), ולצידם המפיקה שרון הראל ("הלהקה") שחיה ועובדת בלונדון – כדי שיבואו ליצור מותחן פוליטי חונק ועוצר נשימה שכמותו מעולם לא נעשה לפני כן בארץ. כל הרעיון סביב "ימים נוראים" מגיע מתוך תפיסה קולנועית אמריקאית, שאין מקרה רצח שלא ראוי לשחזור ואין רוצח שלא ראוי להפוך לגיבור טראגי שנוי במחלוקת כדי לחקור את נפשו ואת מניעיו. העובדה שעל הדרך הסרט – שאני מוכן להתערב שאף אחד מיוצריו אינו איש ימין – מציג את עמיר באור אנושי ואף לרגעים מעורר אמפתיה הופכת את "ימים נוראים" לסרט שמאתגר את רגשות צופיו משני צידי הקשת הפוליטית שמבינים שאפשר להתבונן באדם, לחקור אותו, ואולי אף להבין אותו – ובכל זאת שאפשר ואף ראוי להתנגד למעשיו ולהתקומם נגדם. כאמור, הקולנוע והטלוויזיה האמריקאים מלאים בסיפורים האלה, אלא שכשזה מגיע למציאות הישראלית, כולנו כמובן רגישים יותר והסרט הזה מצליח ללחוץ על הכפתורים של כולם. (זכרו: אוליבר סטון ביים את "JFK" שלו 28 שנה אחרי רצח קנדי, "ימים נוראים" מגיע למסכים 24 שנים אחרי רצח רבין, איכשהו נדמה שאצלנו זה קרוב יותר).

בצד הפוליטי, לשם וזילברמן מציגים את עמיר כמי שמחפש בהיפראקטיביות שותפים למהלך מהפכני שיביא להפלת הסכם אוסלו. אבל במימד האנושי, הם הופכים את עמיר להולדן קולפילד ואת "ימים נוראים" ל"התפסן בשדה השיפון" של ישראל. עמיר מנתק את עצמו בהדרגה מכל המעגלים האישיים והחברתיים שהוא שואף להשתייך אליהם. הבנות שהוא מעוניין בשידוך איתן; האשכנזים, שלא מקבלים אותו בגלל צבע עורו ומבטאו התימני; המתנחלים, שמעוררים את חמתו בכך שהם מסכימים לגור בשקט ובצייתנות בסמוך לערים ערביות; הדתיים–הלאומיים, שמדברים דיבורים אקטיביסטיים נגד הסכם אוסלו אבל לא עושים דבר; הרבנים, שלא נותנים לו תשובה חד משמעית ומדברים איתו סחור–סחור; ואפילו חבריו הקרובים ביותר, שרואים ברעיונותיו ההולכים והמקצינים דיבורי סרק לא–רציניים. ולבסוף, אביו – שהרצח מוצג כמרד של הבן בדרכיו הפייסניות והפטריוטיות של האב – היחיד בסרט שאומר לו "לא" מפורש, ומנסה לעקור ממנו את נאומיו האלימים. בגרסה של לשם וזילברמן, עמיר אמנם חולם להיות הגרסה המודרנית של פנחס בן אליעזר, שהרג את זמרי בן סלוא, נשיא שבט שמעון, אבל הוא בעצם הנער שמוצא את המטרה האחת שבאמצעות שלושה קליעים תחריב את חייהם של כל המזויפים שסביבו.

להבדיל מסרטו של עמוס גיתאי על רצח רבין, שרצה להציג את כולם בתור שותפים לפשע – מהרבנים ועד מאבטחי השב"כ – "ימים נוראים" דווקא מיישר קו עם ממצאי ועדת החקירה שגרסה שעמיר פעל לבד, ומציג את האנשים סביבו כאלה שעמיר רצה להחריב באמצעות הרצח. הם הקורבנות ולא השותפים לפשע. הסיפור קורה במקביל לימים של התלהמות והסתה של המון זועם אבל חסר זהות ופנים, אבל דווקא הדמויות שקרובות לעמיר מתייחסות אליו בחוסר רצינות. זה בא לידי ביטוי בסצינה מעניינת מבחינה ויזואלית בחוף הצוק בהרצליה, כשעמיר לראשונה נוטש את הרעיון הקיצוני אף יותר שלו, להקמת מיליציה צבאית חמושה ומאומנת שתנקום בערבים באופן חסר אבחנה על הפיגועים (הוא מתייאש מהרעיון כי הוא מבין שאין אף אחד חוץ ממנו שיכול לעשות את זה), ומביע בפעם הראשונה את הרעיון לעבור למבצע סולו ולהתנקש ברבין עצמו. ובאותו רגע משהו קורה לתמונה, שהופכת מוארת יותר, צבעונית יותר, כאילו הוא חווה התגלות.

אחד הדברים המעניינים והלא צפויים בסרט ובאיכות התחקיר שלו הוא השיחות ההלכתיות והאמוניות של עמיר עם סביבתו. הוא מחפש אישוש רבני והלכתי לרצח, ואילו הם (לפחות אלה המוצגים בסרט כדמויות) מדברים בשפה שאינה פסיקת הלכה אלא פלפול דרשני שאי אפשר ליישם. סצינת השיא של הסרט, לפיכך, היא העימות המצוין בין עמיר ואביו (בגילומו הנפלא של אמיתי יעיש בן אוזיליו) בערב ראש השנה. בעוד עמיר מפרק רימון (הפרי, אבל הסמליות נרשמה) אביו נותן לו את דברי המוסר היהודים הברורים ביותר כנגד בחירה בגישה של קיצוניות ואלימות: זו לא דרכינו ולא דרכם של אבותינו. למחרת, בראש השנה, כשהאב שר בבית הכנסת בהטעמה תימנית את הפיוט "העוקד, הנעקד והמזבח", שמושר בעדות המזרח לפני התקיעה בשופר ומזכיר את החיבור בין ראש השנה ובין עקידת יצחק, נדמה שעמיר מקבל את ההחלטה – זהו הבן שעוקד את אביו.

בדומה ל"הנערים", סדרת הדרמה הישראלית של HBO, גם זילברמן עושה עבודה מצוינת ביצירת דוקו–דרמה המשלבת חומרי ארכיון עם סצינות מבוימות ומשוחזרות. עבודת השחזור כה טובה, שזילברמן לא פעם מתחיל סצינה עם שוט שנראה כמו חומר ארכיון ואז בתנועת מצלמה קטנה מגלה את השחקנים שחושפים שמדובר בשחזור.

הסרט, באופן מפתיע בחוסר התלהמותו, לא מפנה אצבע מרשיעה כלפי אף אחד מלבד עמיר ומאשים את האנשים סביבו בעיקר בפסיביות ועצימת עין, אבל הוא כן מציג את כל הרגעים בדרך שבהם אם מישהו אחד היה אומר לו "לא", בין אם זה רב או מאבטח שב"כ בעצרת בכיכר, אולי הרצח הזה היה נמנע.

נ.ב. "ימים נוראים" מוקרן בבתי הקולנוע בצמוד לסרט הבלגי "הבחירה" ("אחמד הצעיר" במקור) של האחים דארדן, זוכה פרס הבימוי בפסטיבל קאן. שני סרטים עם תפיסת עולם קולנועית ריאליסטית דומה – מצלמת כתף, צילום מעורף הגיבור – ועם סיפורים שאפשר למצוא ביניהם נקודות השקה: בסרט הבלגי זהו תהליך הרדיקליזציה של נער מוסלמי, בסרט הישראלי זהו תהליך הרדיקליזציה של צעיר יהודי. ובשניהם, תסכול רומנטי וחוסר תקשורת עם אנשי דת דוחף את הגיבור לאקט של אלימות. הסרט הישראלי טוב יותר.

(גרסה מורחבת לביקורת ב"כלכליסט", 19.9.2019)

ציוץ