"רבין, היום האחרון״. זכרון דברים

יום יבוא, אולי לקראת יום השנה ה-30 לרצח רבין, ומישהו יתיישב ויגמור לערוך את ״רבין, היום האחרון״, ואז נגלה שמתחת לערימות של בליל דימויים אינסופי, כמעט כפייתי, קבור סרט אפקטיבי למדי. עמוס גיתאי ביים כאן את אחד מסרטיו הנגישים ביותר, סרט שיש בו רגעים מפתיעים של עוצמה – לא מעט בזכות פסקול מופלא מאת עמית פוזננסקי (״הערת שוליים״) – ואף וירטואוזיות, אם רק הוא לא היה מדלל את הרגעים האלה בכל כך הרבה בלאגן.

הפסקול של עמית פוזננסקי ל״רבין, היום האחרון״

אם יש דבר תמוה ב״רבין, היום האחרון״ הוא הברדק וחוסר ההחלטיות שניכרים בסרט. זה נראה כמו הסרט שהיה יכול להיעשות ביום השנה הראשון לרצח, סרט שהוא כולו פרץ של רגשות מבולבלים, מעין התקף היסטריה שמוצא את פורקנו ביצירה קולנועית שחוסר האחידות שבה מבטא את סערת הרגשות של יוצריה. אבל עשרים שנה אחר כך? הייתי מצפה שכל קולנוען, לא כל שכן יוצר ותיק ושקול וקר מזג כגיתאי, יגיע אל סרט כזה עם משנה אסתטית ופוליטית סדורה יותר. עשרים שנה חלפו, אבל ״רבין, היום האחרון״ הוא סרט שאין בו יישוב דעת. הוא יורה לכל הכיוונים, בכל הסגנונות, ופוגע מעט.

את עיקר הבהלה וחוסר המיקוד מרגישים בפתיחה ובסיום. בבחירה אומללה ותמוהה, נפתח הסרט בראיון עם שמעון פרס. לא ראיון ארכיוני, אלא ראיון חדש, שצולם לצורך הסרט ושמקיימת יעל אבקסיס. למה? אולי כדי להכתיר את הז׳אנר שבו מתקיים הסרט: הדוקו-דרמה, ואולי כדי ללטף את קהל היעד האמיתי של הסרט – אוהבי ישראל בתפוצות, עבורם שמעון פרס הוא הדבר האהוב האחרון במדינה שהפכה בעיניהם לבלתי נסבלת. הערבוב בין ראיונות ובין דרמה הופך את ״רבין, היום האחרון״ ליצור כלאיים בדיוק כמו ״סבנה״ (גם הוא בהשתתפות מר פרס), שאף פעם לא לחלוטין ברור האם זהו סרט עלילתי עם קטעים תיעודיים, או סרט תיעודי עם יותר מדי קטעי שיחזור. אני לא יודע מה היתה ההחלטה מאחורי גיוסו של מר פרס לסרט (אולי הומאז׳ ל״מבצע יונתן״ של מנחם גולן, שהכיל קטעים מצולמים של פרס ושל רבין להעצמת תחושת הריאליזם?), אבל יש בה משהו חנפני. וכאן נמצאת המגרעת העיקרית בפרויקט החצי-אפוי הזה: עמוס גיתאי עשה לו שם בתור יוצר מקטב, שמציג באופן נחרץ, אמיץ, דווקאי ומעורר מחלוקת צדדים שלאו דווקא נמצאים בקונסנזוס. אך השימוש המרובה שלו בקטעי ארכיון של יצחק ולאה רבין ובראיון עם פרס יוצר את התחושה הלא נוחה שהוא בונה כאן אנדרטה לאומית, סרט שמטרתו הנצחה, במקום עיון.

למעט קטעי הארכיון, יצחק רבין נעדר מ״רבין, היום האחרון״, בהחלטה אמנותית שיש להעריך. הסרט מתחיל עם שיחזור סצינת הרצח, המצולמת בשוט ארוך, מרשים ומצמרר שמריץ את מצלמתו של אריק גוטייה (הצלם הקבוע של אלן רנה בסוף ימיו) ממרומי הגג של גן העיר אל תוך מכונית השרד שהאיצה את רבין הירוי ואת מאבטחיו אל בית החולים איכילוב. בעת צילומי הסרט דווח שאת דמותו של רבין מגלם כדורגלן העבר, מרדכי שפיגלר. בעת הצפייה בסרט מתברר שכוכב הכדורגל הוא כפיל גוף וסטטיסט בלבד, פניו לא נראים.

ומרגע הרצח, הסרט נע קדימה אל זירת ההתרחשות העיקרית שלו: דיוני ועדת שמגר, שהוקמה כדי לבחון את הכשלים בערב עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל, במהלכה נרצח ראש הממשלה. זהו לב הסרט והוא פועם בעוצמה: כל עוד גיתאי נצמד אל דרמת בית המשפט, כל האבסורד הישראלי נחשף מולו. כמה חבל שלא היה לגיתאי את האומץ שהיה לשלומי ולרונית אלקבץ ב״גט״, למקד את כל הסרט רק ב-ד׳ אמותיה של ועדת החקירה. אלה הרגעים שבהם הסרט מצליח להיות טעון ופולמוסי, וההתבססות של גיתאי על פרוטוקולי הוועדה מזכה אותו מסעיף התלהמות ומבססת את טענת ״אמת דיברתי״ מול מבקריו מכל צד.

אבל גיתאי לא רוצה רק לשפוט, הוא רוצה גם להרשיע, ולכן הסרט הלא ממוקד הזה כל הזמן בורח הצידה, בעיקר כדי להתמקד בדמותו של יגאל עמיר, בדרכו אל זירת הרצח. שם, הסרט אמנם מציג כמה רגעים מרשימים של קולנוע, בעיקר סצינות ארוכות ומרשימות בשוט אחד, אבל גם מאבד את המיקוד שהיה בו כל עוד הוא נשאר צמוד לדיוני ועדת החקירה. פתאום סרטו של גיתאי מתחיל להיראות בעצמו כמו סוכן מסית.

הבלאגן מתחוור כשמתחילים להגות רגע במה שהסרט טוען. 20 שנה אחרי הרצח, משתמש גיתאי בוועדת החקירה ובנתונים נוספים שנאספו בחקירות אחרות, ומציג את פסק הדין שלו. אז מי רצח את יצחק רבין? ובכן, כולם. כמו הרקול פוארו בסוף של ״רצח באוריינט אקספרס״, גיתאי מקבץ את כל הדמויות שנעו סביב יצחק רבין ב-1995, ומוצא את כולן אשמות ברצח.

מי? הנה רשימת המורשעים המלאה על פי ״רבין, היום האחרון״:

היחידה לאבטחת אישים. הם טוענים שהם נהגו כשורה ועשו כל מה שצריך, אבל אם לא היה חור אבטחה מצד גבו של ראש הממשלה, הוא היה ניצל.

המשטרה. הם טוענים שהם עשו כל מה שביקשו מהם, אבל אם הם היו מפנים את המתגודדים מאיזור החניה, יגאל עמיר לא היה מגיע לראש הממשלה.

השב״כ. הם עשו כל מה שהם אמורים לעשות, אבל אם הם לא היו שולחים סוכנים מתסיסים למוקדי הימין, אולי יגאל עמיר לא היה מוסת.

המתנחלים. לגיתאי יש חשבונות ארוכים עם המתנחלים (ע״ע סרטו ״התנתקות״ וסרטיו התיעודיים המוקדמים), והוא מזהה את יגאל עמיר (ההרצליאני) כתוצר של נוער הגבעות. את תושבי הרצליה, בה גר וגדל עמיר וממנה יצא למעשה הרצח, גיתאי לא מאשים.

הרבנים. באחת הסצינות בסרט, משאיר רב ספר גמרא פתוח לעיונו של יגאל עמיר, שם הוא מקבל רמזים ואף הוראות מידי חז״ל מהם הוא מבין – כי די לחכימא ברמיזא – שעליו לרצוח את ראש הממשלה, וגם איך עליו לעשות זאת.

בנימין נתניהו. זה מגיע בסוף הסרט, כמעין נ.ב, כמעט אגבי, אבל מודגש באותיות ענק: נתניהו היה בין המסיתים.

המערכת המשפטית. יש בסרט סצינה מצוינת, בה מבקשים הפרקליטים לדון בקשר שבין מדיניות ההתנחלויות בשטחים ובין הרצח, אבל שופטי הוועדה מסרבים לדון בכך, לא רק משום שזה לא נמצא בתחום המנדט של ועדת החקירה, אלא כי הם יודעים שהפעילות המשפטית בשטחים מוסדרת על ידי מערכת המשפט הישראלית. זו סצינה שכאילו נתלשה מתוך ״שלטון החוק״ של רענן אלכסנדרוביץ, שהציג את מערכת המשפט הישראלית – והשופט שמגר בתוכה – כמי שמלבינה ומכשירה את הנוכחות הישראלית בשטחים. לרגע קט, בסצינה הזאת, גיתאי מפליל את השופטים בעצמם, כמי שהיו יכולים לחסל את הקרקע שעליה גדל יגאל עמיר, ובאמצעות פילפולים משפטיים שונים נתנו יד לדבר.

יצחק רבין. כן, יצחק רבין רצח את עצמו. גם זה עולה מהסרט. הרי אם הקרקע הכי פוריה לצמיחת המתנקש היתה בהתנחלויות, הרי שמי שקידם, עודד, תמך ומימן את המפעל ההתיישבותי בשטחים היה רבין עצמו. לכן, כמו גיבור בטרגדיה יוונית שגורלו נחרץ מראש, הוא אשם במותו.

הקדוש ברוך הוא. מדהים, אבל גם זה נמצא בסרט. 20 שנה אני שומע על ״פולסא דנורא״, ועל כך שזה היה חלק מהאירועים שקדמו לרצח, אבל לא ממש ידעתי מה זה. ועכשיו הגיע גיתאי, שאני מעריך שערך תחקיר בעניין, ומראה לנו מה זה ״פולסא דנורא״ (מכת אש, בארמית). זה לא פסק הלכה המתיר רצח כפי שהתקשורת הציגה זאת, אלא תפילה (או קללה) שמקורה בתלמוד: במה שכנראה מתרחש במוצאי יום כיפור, נראה בית כנסת עם כמניין מתפללים (היהדות מעולם לא נראתה יותר כמו כת סודית), המתפללים לקדוש ברוך הוא שיכה את רבין, המאיים למסור אדמת קודש לידי האויב. ובכן, התפללו ותפילתם נענתה. אני לא לחלוטין בטוח מה התפקיד הדרמטי של הסצינה הזאת – יגאל עמיר לא היה שם – אבל אפיקורס לו יצפה בה, בוודאי ימהר לחזור בתשובה – חוץ מ״אושפיזין״ ו״סלאח שבתי״, מאימתי ראיתם בקולנוע הישראלי סצינה שבה אנשים מתפללים ותפילתם מיד נענית? ואם ככה הקב״ה מאזין לתפילות אלה המבקשים מוות ונקמה, מה יקרה כשאותם אנשים יתפללו באותה כוונה לבואו של שלום? נדמה לי שגיתאי רצה בסצינה הזאת להפליל את הדתיים (שהתפללו על מוות ולא על שלום), אבל יצא לו ההפך הגמור. משונה.

במילים אחרות, אליבא דגיתאי, יגאל עמיר הוא רק כלי חלול, שציית לפקודות, הוראות, רעיונות, הסתות ושאלוהים, אל נקמות, המגשים תפילות, סידר לו ערימת מחדלים שתאפשר לו להוציא אל הפועל כוונות של אחרים. כאמור, בלאגן.

עם אורך של שעתיים וחצי, קחו את ״רבין, היום האחרון״, הוציאו ממנו רק את סצינות ועדת החקירה, ותקבלו סרט מרשים, דחוס, עוצמתי ושאומר הרבה על מגדל הקלפים שעליו בנויה מדינת ישראל – נשיפה קטנה, והכל קורס. כל מה שמסביב לדיוני הוועדה לא רק מיותר ומאריך, הוא גם מבלבל ומטשטש ומחליש סרט שהיה צריך להיות חומר נפץ קולנועי.

=================

אני יכול להבין את החיבור האישי שיש לעמוס גיתאי עם רצח רבין. גיתאי השיק מחדש את הקריירה הקולנועית שלו בישראל ב-1995 עם ״זכרון דברים״. כלומר, הסכם אוסלו החזיר אותו מהגלות הקולנועית שלו, במהלכה הפך לאחד היוצרים התיעודיים הבולטים והמשמעותיים בצרפת ובגרמניה. אני מניח שרגע האופטימיות הזה, שאפשר לו לשוב לישראל ולהתחיל לדמיין עיבודים ליצירות מופת ספרותיות מקומיות, התנפץ לו עם הרצח. בעקבות רצח רבין יצר גיתאי את אחד הסרטים התיעודיים הבולטים שלו, ״זירת הרצח״. 20 שנה אחרי, גיתאי אמנם מצליח לשחזר את תחושת הבעתה שהיתה בקרב ציבור לא קטן, אבל היצירה ההיברידית הזאת, אחרי 20 שנות קולנוע עלילתי, מזכירה לי שתמיד העדפתי את גיתאי כדוקומנטריסט. שם, נטייתו האקספרימנטלית היתה אפקטיבית.

האזינו לביקורת מורחבת על ״רבין, היום האחרון״ בפודקאסט הקולנוע השבועי של ״סינמסקופ״ ברדיו הקצה

ציוץ